חוק העובדים הזרים
חוקק בשל הצורך להגן על עובדים המובאים למדינה באופן חוקי. ישנם עובדים רבים אשר
אינם מודעים לזכויות שלהם, ומעצם היותם זרים במדינה זוכים לעיתים קרובות ליחס מפלה
ולא הוגן. על כן בא המחוקק ואסר מצב בו יועסקו עובדים בתנאים לא אנושיים ולא הוגנים.
הזכות להביא עובד זר
לארץ טומנת בחובה חובות רבות, ראשית, חייב המעביד לקבל אישור רפואי ממוסד רפואי
במדינת המוצא של העובד, ממוסד אשר הוכר על ידי שר הבריאות, וזאת בתוך שלושה חודשים
מכניסתו של העובד למדינה. הבדיקות יבוצעו בהסכמה מדעת של העובד. שר הבריאות רשאי
להתקין תקנות לביצוע הוראות סעיף זה, ובכלל זה פרטי הזיהוי שיכלול האישור האמור.
המעביד חייב להתקשר
עם העובד בחוזה עבודה בכתב, בשפה אותה מבין העובד וכן למסור לעובד עותק מהחוזה,
בחוזה יפורטו תנאי העבודה כפי שהוסכמו בין הצדדים. בין הפרטים שצריכים להיות מצוינים
בחוזה הם, זהות המעביד והעובד הזר, תיאור התפקיד, שכרו של העובד הזר, רשימת
ניכויים משכר העבודה, תשלומים של המעביד עבור זכויות סוציאליות של העובד, תאריך
תחילת העבודה ותקופת העבודה, אורכו של יום עבודה וכן יום מנוחה שבועי, תנאים
לעניין היעדרות בתשלום (חופשות, ימי חג וימי מחלה) וחובותיו של המעביד, ככל שהן
חלות עליו, פרטי הממונה על זכויות עובדים זרים, דרכי ההתקשרות איתו והזכות להגיש
תלונה.
המעביד חייב להסדיר,
על חשבונו, ביטוח רפואי לעובד הזר למשך כל תקופת העסקתו.
המעביד חייב, על
חשבונו, להעמיד לרשות העובד מגורים הולמים למשך כל תקופת עבודתו אצלו ועד לא פחות
משבעה ימים לאחר סיום העסקתו. המעביד רשאי
לנכות משכרו של העובד סכום להחזר הוצאות שהוציא או שהתחייב להוציא בפועל למגורים
הללו וזאת בשיעור שלא יעלה על השיעור שקבע השר.
המעביד חייב להחזיק
במקום עבודתו של העובד הזר עותק של חוזה העבודה עם העובד ותרגום נכון שלו בשפה
העברית.
חלק הארי מהעובדים
הזרים מגיעים לארץ על ידי חברות קבלניות, עובדה זו לא פוטרת את המעסיק בפועל של
העובד מלעשות ככל שביכולתו לוודא כי התנאים הללו מתקיימים וכי לא נעשית עבירה על
חוק זה, אף אם לא ישירות על ידו.