חוק עבודת נשים, תשי"ד- 1954 מספק הגנה מוחלטת לעובדת הנכנסת להריון בזמן שהיא עובדת.
מטרת החוק היא למנוע מצב בו עובדת תפוטר רק משום שהיא בהריון.
על עובדת, עם הגיעה לחודש חמישי, לכל המאוחר, להודיע למעסיקה כי הינה בהריון ומאותו רגע ואילך אין הוא רשאי לפטרה אלא אם יקבל אישור מיוחד משר התמ"ת
"לא יפטר מעביד עובדת שהיא בהריון וטרם יצאה לחופשת לידה אלא בהיתר מאת שר העבודה והרווחה, ולא יתיר השר פיטורים כאמור אם הפיטורים הם, לדעתו, בקשר להריון; הוראות סעיף קטן זה יחולו הן על עובדת קבועה והן על עובדת ארעית או זמנית ובלבד שהעובדת עבדה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ששה חדשים לפחות; "
קבלת האישור דורשת הגשת בקשה למשרד התמ"ת בה יפורט, בפרטים מדויקים עד כמה שאפשר, מהי הסיבה בגינה המעסיק חש שאין הוא יכול להמשיך להעסיק את העובדת. יש לזכור, החוק אמנם מגן על העובדת רק במקרה בו הפיטורים נעשים כתוצאה ישירה מההריון, אך הפסיקה והלך הרוח בשנים האחרונות הן שיש להימנע מהענקת אישור פיטורין לעובדת גם אם הקשר להריון הוא חלקי בלבד, או אפילו נרמז, ההלכה הפסוקה היא ללכת לטובת העובדת ולא לאפשר פיטורין בזמן הריון.
בשל כך, כאשר נדרש מעסיק להגיש בקשה למשרד התמ"ת עליו לפרט כמה שניתן על הסיבות לפיטורי העובדת, לתמוך את החלטתו בכמה שיותר מסמכים רלוונטיים ועדויות מהממונים עליה.
לאחר הגשת הבקשה למשרד התמ"ת נערך שימוע בפני חוקר או חוקרת המראיינים ראשית את המעסיק או מי מטעמו ולאחר מכן את העובדת. לעובדת ניתנת האפשרות להגן על עצמה מול טענות המסיק, וכן זכות המילה האחרונה.
החלטת הממונה היא סופית ועליה ניתן לערער רק במקרה בו נפל כשל ממשי בקבלת ההחלטה. הערעור יעשה בפני בית המשפט לענייני עבודה.