הסיבה לפשיטת רגל
בהליכים הספציפיים השונים המתקיימים מתוך מסגרת של הוצאה לפעל אין התיחסות מלאה ושלמה למקרים של חדלות פרעון, ובכלל זאת גם בכל הנוגע לאיחוד תיקים שונים של חייב, וגם במקרה של חייב המוגבל באמצעיו. מכאן עולה ההגיון והמניע העיקרי שבהקמת מנגנון פשיטת הרגל.
שיטות שונות בפשיטת רגל
קימות בענין מספר אסכולות, אותן ניתן לצורך פישוט הסוגיה לסווג לשתי גישות עיקריות: הגישה הראשונה – היא הגישה האירופית – היא גם הגישה הנוהגת והרווחת לרוב בישראל. בליבה – הנחה אתית סמויה המצמידה וקושרת בין החייב לאשמה: חובו של החייב ופיגורו בתשלומיו נובעים מתוך כשלון שמקורו בחוסר אחריות במקרה הטוב, או בזדון וכוונה להרע לגנוב להונות ולרמות – במקרה הפחות טוב. מכאן שבאופן עקרוני יש לדבוק בהליכי הוצאה לפועל, ואין סיבה ולא צריך לתת את אותו הפטר - הליך שבסיומו נקי החייב מחובותיו.
בעיה בגישה זו
הנחה זו עושה לעצמה הנחה: לא כל פשיטת רגל מגיעה לכדי הפטר, והפטר כשלעצמו איננו בונוס או צ'ופר: זהו הליך מייסר ומייגע בעיקר לחייב, שאורכו רב - לרוב הוא אורך בממוצע לפחות ארבע או חמש שנים, ושבמהלכו נמכרים לרוב לכל הממעיט במחיר ובמהירות האפשרית כלל נכסיו – ומחולקים לנושים ובעלי החוב השונים, לעתים קרובות תוך התניות נוספות. היתרון הוא בדרך מהירה וקלה יותר לעודד את החייב להעביר כסף לטובת הנושים במקום לחפש ולחפור אחר נכסיו למשל, או המשך בהליכי הוצאה לפועל.
גישה נוספת
בגרסתה הישראלית נוהגים בארץ להעניק באופן חופשי הפטר יחסית לנהוג בארופה – למקרים בהם הסכוי לראות החזר חוב כלשהו אחרת הוא אפסי: הכוונה בעיקר לחולים קשים או סופניים, ולקשישים: צעירים לרוב לא מקבלים הפטר. הגישה האמריקאית לעומת הגישה הארופית לא הדביקה אשמה לחייב ולפושט הרגל, אולם יש הטוענים שפטרה אותה מהר מדי ויותר מדי מאחריות: עד ממשל בוש האשראי שניתן היה גדול מאוד, לדעת רבים מדי, ונעשה שימוש נרחב במתן הפטר, בכדי לסיים את הליך פשיטת הרגל במהירות מכסימלית, וכדי לייצר אווירה מעודדת לאותו חייב – שיגייס כספים להחזרה.