תביעת רשלנות רפואית של מטופל את הצוות הרפואי או חלק ממנה פירושה שהטיפול שניתן היה לקוי ושהמטופל מאמין שיש לו יסוד סביר לדרוש פיצויים.
רשלנות רפואית עשויה להתקיים בכמה מקרים: 1. אי מסירת מידע מקיף, מלא ומפורט אודות הטיפול טרום הטיפול עצמו. לפי חוק זכויות החולה, זכותו של המטופל להיות מודע לעתיד להתרחש בגופו ולהחליט בעצמו האם הוא רוצה בטיפול או מוותר עליו. המידע אותו אמור הרופא לספק לחולה כולל גם מידע אודות טיפולים אלטרנטיביים (אם ישנם כאלה), ניסיון להבהיר למטופל כיצד תראה התמונה הכוללת לאחר הניתוח (הצלחה, כישלון, כאבים וכו'), אינפורמציה אודות הסכנות ותופעות הלוואי והחתמתו על טופס לפיו הוא מודע לכל הפרמטרים הכרוכים בטיפול. יש לציין כי החתמה של מטופל על טופס כזה רגע לפני שהוא נכנס לניתוח איננה פוטרת את הרופא מסעיף מסירת המידע. על פי החוק, חייב הרופא להעניק מידע למטופל זמן סביר לפני הטיפול על מנת לאפשר לו לשקול, להרהר בדבר ואף לפנות להתייעצויות נוספות. 2. במהלך הטיפול. טיפול לא סביר במטופל פירושו לקיחת החלטות לא סבירות, שימוש בציוד רפואי לא תקין או בדרך לא תקינה, התעלמות של הצוות הרפואי ממצב מצוקה של המטופל, חוסר בנוכחות מלאה בזמן הטיפול ועוד. מה שקובע, במקרה זה, הוא מבחן "הרופא הסביר". השאלה הנשאלת היא ההחלטה של הרופא הייתה סבירה ביחס לסיטואציה הרפואית, לכלים ולידע הרפואי הקיים. 3. פענוח לא נכון של בדיקות ו/או אי שליחת המטופל לבדיקות נוספות- סעיף זה שכיח במקרי רשלנות רפואית בהריון. הבדיקות שנשים עוברות בהריון מפוענחות על ידי רופא. ייתכן והרופא החליט החלטה שגויה אודות העובר (לא ראה מום מסוים באולטרסאונד, לדוגמה) ויש לכך השלכה עתידית ברורה- לידת תינוק בעל פגם או לקות. פענוח בדיקות רפואיות בהריון קשור קשר ישיר להחלטת האישה האם להביא את הילד לעולם. מקרים בהם נאמר לנשים הרות שההתפתחות העוברית תקינה והן ממשיכות את ההריון ויולדות ילד בעל מום הם מקרים שכיחים. זוהי רשלנות רפואית שיש לה עדות חיה עבור חיים שלמים.