דפוסי הצבעה בישראל - מבט מעמיק והשוואה לנעשה מעבר לים

 מבוא 

השיטה הדמוקרטית מתיימרת ושואפת לבטא בצורה הטובה ביותר את דעותיהם של מרבית האזרחים שבמדינה. אידיאל זה בא לידי ביטוי במדינות שונות בצורה שונה  עקב הבדלי תרבות, דמוגרפיה, ביטחון וכו' כאשר הביטוי הבולט ביותר בכולן הוא ההצבעה בבחירות, אשר היא לב ליבה של שלטון העם. עם זאת רבים בוחרים להתעלם מזכות זו. בעבודה זו אנסה לבחון מגמות של שינוי בדפוסי הצבעה על מנת לבאר את המגמה היורדת בשיעור ההצבעה בישראל כאשר בחלקה הראשון של העבודה הערוך בחינה של מגמות סקטוריאליות בחברה הישראלית, אשר ניתוחן יכולה  לקדם אותנו בהבנת דפוס ההצבעה הכולל בישראל של העשור האחרון, לשם כך ראשית אפתח בסקירה קצרה של מגמת ההצבעה הכללית בארץ ולאחריה אתמקד בשלוש קבוצות סקטוריאליות חשובות ואבחן האם מגמה כללית משפיעה על דפוס הצבעתן או שמא המגמות הסקטוריאליות המשתנות משפיעות על המגמה הכלל ארצית. בחלקה השני של העבודה אבחן מגמות ושינויים בדפוסי ההצבעה העולמיים ביחס למגמה הישראלית, בסיום העבודה הערוך השוואה ואנסה להבין כיצד משפיעות מגמות אלו על מדינת ישראל ואנסה להסביר מדוע חלה ירידה בשיעורי ההצבעה בבחירות.

ישראל- סקירה כללית

בחינת נתוני ההצבעה לבחירות בשישים שנותיה של המדינה מעלה כי עולות שלוש תקופות בהן יש מגמות הצבעה שונות: התקופה הראשונה המיוחסת למחצית שנות קיום המדינה, עד שנות השבעים, מאופיינת באחוזי הצבעה גבוהים במיוחד בכל קנה מידה, מעל 80% הצבעה כמעט בכל מערכות הבחירות. התקופה השנייה מתחילה בתחילת שנות השבעים (1973) ונראה כי נגמרת במערכת הבחירות של הכנסת ה- 15 בשנת 1999, והיא מאופיינת במגמה מאוד יציבה של אחוזי הצבעה הנמוכים במעט מ- 80% ואינם יורדים מ- 75%. התקופה השלישית מאופיינת בירידה אל מתחת לרף ה- 70% אשר ארעה במערכות הבחירות בשנות האלפיים, קרי הבחירות לרה"מ בשנת 2001 (62.3%), הבחירות לכנסת ה- 16 בשנת 2003 (67.8%) והבחירות לכנסת ה- 17 בשנת 2006 (63.5%). כאשר בוחנים את אחוזי ההצבעה בישראל בהשוואה לעולם הדמוקרטי ניתן לעשות זאת בעין רחבה, בפרספקטיבה של שישים שנה, ואז נראה כי ישראל נמצאת במקום די גבוה עם 78.6% וכאשר מסתכלים בפרספקטיבה צרה יותר של  מגמות בעשור האחרון נראה כי מחד ישנה ירידה במיקום ההשוואתי אך מאידך הירידה מתונה משום שישנה מגמה עולמית כללית של אחוזי הצבעה נמוכים עליה ניתן את הדעת בהמשך. השאלה המעניינת העולה היא האם מגמה זו תמשך? על מנת לנסות ולענות עליה יש לזכור כי אנו נמצאים במציאות מדינית-חברתית ייחודית ולא צפויה אשר הפתיעה ותמשיך להפתיע כל הזמן, אולם בעוד קשה יותר לבחון את המשתנים החיצוניים ננסה בחלק הראשון לבחון את הגורמים הפנימיים אשר משפיעים על המציאות החברתית במדינת ישראל מרובת המגזרים והקבוצות.

הסקטור הערבי

הסקטור הערבי בישראל מהווה כ- 20% מאזרחי המדינה וככזה משקלו הפוטנציאלי בבחירות הוא משמעותי ביותר, ניתן לבחון את השינויים בדפוסיי ההצבעה הערביים וללמוד בכך רבות אודות יחס המגזר למדינה, תחילה נסתכל על נתוני מערכות הבחירות ונראה כי קיימת ירידה מתונה אך עקבית בשיעור ההצבעה של המגזר, שיאי ההצבעה ממוקמים אי שם בשנות החמישים (90%) ושפל ההצבעה, בדומה למגמה הכללית, נמצא בשנות האלפיים. על מנת להבין מגמה זו עלינו להבין את מורכבותו של המגזר אשר סובל מבעיית שייכות ו"פיצול אישיות" לנוכח השתייכותו מחד לעם הפלשתינאי הנאבק על עצמאותו מול ישראל ומאידך למדינה הישראלית בה הם מממשים את זכותם להצביע ולהיבחר אך סובלים מתסמונת ה"גיס החמישי", נוסיף לכך בידול דתי אתני ואף מצוקה כלכלית חמורה. לטענת הסוציולוג פרופ' מאג'ד אל-חאג' הסיבה לאחוזי ההצבעה הגבוהים בשנות החמישים טמונה בכך שתקופה זו הייתה תקופת המתנה וצפייה אשר בה הערבים לא היו בטוחים בסטאטוס שלהם ולכן לנוכח הממשל הצבאי והתחזקות המדינה רצו להוכיח בכך שהם אזרחי המדינה. עם זאת עם השנים תחושת הקיפוח והדחייה הורידו את האחוזים בהדרגה למס' הנמוכים בד"כ מהממוצע הארצי. כעת אתייחס למערכות הבחירות האחרונות ואומר כי גם הערבים חוו בצניחת אחוזי בחירה  מהבחירות לכנסת ה-15 (1999) בה הצביעו 75% לבחירות לכנסת ה-16 (2003) וה-17 (2006) אליהן הצביעו 62%  ו- 56% בהתאמה (צניחה של כ-20%). יש שיראו בירידה המקבילה הן בסקטור והן בכלל האוכלוסייה חיזוק לסברה שהסיבה לירידה היא ריבוי מערכות הבחירות  והייאוש מאי ההתקדמות במישור הפלשתינאי במהלך שנות ה- 90 שהובילה לסוג של אפאתיות, נתון נוסף מצטרף והוא מחאת הבחירות לרה"מ בשנת 2001 בה טרחו להצביע 18% בלבד מהסקטור הערבי כמחאה לאירועי אוקטובר 2000 בהם הם ראו פגיעה ישירה של המדינה בציבור הערבי והוכחה יש אפליה בין דם לדם. לסיכום אומר כי מגמת הירידה מושפעת בשתי רמות: האחת, היא הרמה הכלל ארצית אשר מורגשת אצל כל אזרח מן המניין לנוכח ייאוש הולך וגובר ממצב הסכסוך הערבי- ישראלי, מצב כלכלי רעוע, ריבוי בחירות וכו' והשנייה, היא הרמה הפנים- סקטוריאלית בה רב הייאוש והמחאה הנובע מקיפוח כלכלי והרגשת אי השייכות המופנית אף לנבחרי הציבור הערביים אשר לא מובילים את הציבור שלהם להישגים ארציים משמעותיים. לראיה ניווכח לדעת כי אף מפלגה ערבית לא הייתה שותפה לקואליציה במדינת ישראל דבר שמשפיע על חלקם ב"עוגה" ומחדד את הקוטביות, לרחשים פנימיים אלו ניתן להוסיף אף את עליית כוחה של התנועה האסלאמית בקרב המגזר הערבי ובייחוד הפלג הצפוני המונהג ע"י השייח ראא'ד צ'אלח אשר מעודד אי השתתפות בבחירות.

העולים מחבר העמים

מימיה הראשונים קלטה מדינת ישראל עולים רבים מכל קצוות תבל, עם זאת אין כדוגמת העלייה מחבר העמים בהיקפה ובהשפעתה על המדינה. החל משנת 1989, תחילת התפוררותה של ברה"מ, החלו להגיע ממדינות חבר העמים כמיליון עולים במשך כעשור וחלקם באוכלוסייה הגיע לכדי 17%. בשנת 1992 אוכלוסיית העולים הגיעה ל- 375,000 נפש (7% מכלל האוכלוסייה) והורגשה נטייה חזקה למימוש זכות ההצבעה (כ- 80% הצבעה) אשר ניתן לשייכה להמשכיות דפוסי ההצבעה המקובלים  במשטר הסובייטי וכן לרצון להוכיח שהם אזרחי המדינה ולב דווקא לתחושת אפקטיביות פוליטית גבוהה מאחר שהעולים, הנאבקים בקשיי הקליטה, הרגישו בתחילה חוסר אמונה ביכולתם להשפיע על מהלכי השלטון הן בשל כך שנשאו עמם את הרגשת הניכור אותה הביאו מברה"מ לשעבר, בה אין לאזרח יכולת להשפיע על המישור הפוליטי, והן בשל הערכה שמדינת ישראל נשלטת ע"י הוותיקים. כמו כן ניתן להבחין במגמה של הצבעות מחאה נגד השלטון הקיים בשל תחושת תסכול מהיענות הממשלה לצרכיהם (אבטלה גואה, תנאי דיור קשים, סל קליטה נמוך וכו'). בשנת 1996 אוכלוסיית העולים הגיעה ל- 620,000 נפש (12% מכלל האוכלוסייה) נשמרו אחוזי ההצבעה הגבוהים של העולים מברה"מ אשר החלו לקבל תחושת כוח בשל גודל הקבוצה וכישוריה (מעל שני שליש בעלי השכלה  על תיכונית) וכן עלייה בתודעת האפקטיביות הפוליטית, תחושה אשר התבטאה גם במגמה של עלייה בהצבעה למפלגות סקטוריאליות ("ישראל בעלייה"). בשנת 1999 אוכלוסיית העולים מנתה 750,000 נפש. במערכת בחירות זו המשיכה מגמת ההשתתפות האקטיבית הענפה (ההערכה היא שהצביעו כ- 500,000 עולים) אשר חיזקה את ההצבעה הסקטוריאלית בכך שיותר ממחצית הקולות "הרוסיים" הופנו למפלגות העולים ("ישראל בעליי" ו"ישראל ביתנו") המוסברת בכך שהעולים, המסתגלים למציאות הישראלית, היו יותר בטוחים ביכולתם לנווט ולהשפיע במערכת הישראלית. בשנת 2003 היוו הבוחרים הרוסיים 15% מציבור הבוחרים. בבחירות אלו עולות שתי מגמות הן בהצבעה הכללית והן בקרב העולים מברה"מ: האחת, הינה ירידה באחוזי ההצבעה (עם כי פחותה מהמגמה הכללית) הנובעת מתוצאות בחירות לרה"מ ידועות מראש, מייאוש גובר, גם בקרב העולים, מהמצב הביטחוני רעוע ומריבויי מערכות בחירות. והשנייה, הינה ירידה בבחירת מפלגות עולים סקטוריאליות לטובת המפלגות הגדולות יותר בעקבות החזרת שיטת הבחירות הקודמת (פתק אחד), וכן ניתן להצביע על משיכה של רבים מקרב ציבור העולים למפלגת שינוי (26% מקולות העולים) בשל רתיעה ממפלגת ש"ס האתנו- לאומית דתית. הבחירות בשנת מסומנות 2006 כבחירות סקטוריאליות בכך שקבוצות שונות, ובכללן העולים, אשר נפגעו מהמדיניות הכלכלית של הליכוד החלו לחזור ולהצביע למפלגות הסקטוריאליות. ניתן לראות שמפלגת "ישראל ביתנו" בראשות אביגדור ליברמן מעצימה כוחה לידי 11 מנדטים. כמו כן ניתן לראות שאחוזי ההצבעה מקרב ציבור העולים יורד גם הוא בדומה למגמה המסתמנת בציבור הרחב. 

בני העיר תל אביב

תל אביב- יפו העיר השנייה בגודלה היא מטרופולין המהווה את מרכז ללימודי כלכלה, תרבות והמסחר של ישראל, מחד תמיד הייתה העיר מזוהה כמעוז החילוניות ובעלי עמדות מרכז ושמאלה, מאידך עיר זו מורכבת למדי כאשר חלקים שונים בה שייכים מחזיקים בעמדות שונות ושייכים לקבוצות שונות (יפו, דורם העיר, צפון העיר וכו'). בחינת דפוס ההצבעה בעיר תל אביב בעשור האחרון מעלה מגמה בולטת אשר נשברה במערכת הבחירות האחרונות לכנסת ה- 17. הנתונים מראים כי במערכות הבחירות הן בשנת 1996 והן בשנת 1999  נשמרו 74% הצבעה בקרב זכאי הבחירה בעיר תל אביב, מדובר בחמישה אחוזים מתחת לשיעור ההצבעה הארצי בשתי מערכות בחירות אלו. בבחירות לכנסת ה- 16 בשנת 2003 נשמר פער החמישה אחוז מתחת לשיעור ההצבעה הארצי אשר עמד על 67% לעומת 62% הצבעה בעיר ת"א, וכך נראה כי מגמת הירידה בעיר ת"א מקבילה למגמת השחיקה הארצית מינוס מס' אחוזים. יש שייתלו עובדה זו בה שיעור הצבעה זה נמוך מהשיעור הארצי בהתמדה ב"בועה התל אביבית" הקוסמופוליטית בה יש צעירים רבים אשר להם יש רגשות סלידה מההתנהלות הפוליטית במדינה. עם זאת  בחינה של נתוני ההצבעה בבחירות לכנסת ה- 17 בשנת 2006 מעלה כי מגמה זו נשברת וכי ישנה עלייה חדה של כעשרה אחוז בהשתתפות בבחירות בקרב תושבי העיר תל אביב ואחוזי ההצבעה עמדו על 72% (ע"פ השנתון הסטטיסטי לשנת 2007 במרכז למחקר כלכלי וחברתי) לעומת שפל ארצי של 63.5%. השערה אחת אשר ניתן להעלות קשורה בכך שהיו בחצי השנה שחלפה לה תמורות פוליטיות שחלק גדול מתושבי העיר יכול היה להזדהות איתן כמו ביצועה של תוכנית ההתנתקות והתבססותה של מפלגת מרכז חזקה. כמו כן השוואה של נתוני הבחירות לעומת בחירות הקודמות (2003) מראה כי כוחה של מפלגת הליכוד נחלש משמעותית ועבר למפלגת קדימה (28% לעומת 8%). מגמה נוספת ניתן להבחין ע"י הסתכלות על חלקיה השונים של העיר ומגלה תמונת מראה בעוד בצפון העיר ומרכזה ישנם אחוזי תמיכה גבוהים בקדימה ובמפלגות השמאל, בדרום העיר ישנם אחוזי תמיכה גבוהים בליכוד, ש"ס וישראל ביתנו.

דפוסי הצבעה בעולם:

ארה"ב

ארצות הברית של אמריקה היא פדרציה של 50 מדינות אשר מהווה שחקן חשוב במציאות הבינלאומית מתוקף היותה מעצמת על בעלת חשיבות עצומה הן בכלכלה והן בביטחון. כמו כן מאז הקמתה הדמוקרטיה האמריקאית מהווה אבן שואבת למדינות העולם, כמקור להשוואה כדמוקרטיה (לטוב ולרע) ואף במדיניות חוץ אגרסיבית המנסה לחזק את השיטה הדמוקרטית והמשטרים הדמוקרטים בעולם. בארה"ב קיים משטר נשיאותי בו נבחר הנשיא בבחירות אזוריות-רוביות בה כל מדינה פדראלית בוחרת בחבר אלקטורים אשר בידם נתונה ההכרעה. הקונגרס האמריקאי מורכב משני בתים:בית הנבחרים והסנאט. והזירה המפלגתית הינה זירה דו ראשית (רפובליקנים ודמוקרטים). נראה כי יש בבחינת מגמות הבחירה בארה"ב לעזור ולהבין את המגמות העולמיות בשל השפעתה  הרחבה על העולם ועל ישראל במישור התרבותי (אשר השתתפות פוליטית היא נגזרת שלו), המגמה הברורה ביותר בה ניתן להבחין בעת סקירת נתוני ההצבעה היא כי בארה"ב אחוזי בחירה נמוכים למדי אשר עומדים על כחמישים אחוז, באופן כללי יש עליות וירידות באחוזי הצבעה אשר נראה כי הן מאופיינות בעיקר מאירועים שאירעו באותן תקופות וכן בשל התמודדויות קוטביות ומסקרנות אליהן התגייס ציבור הבוחרים במידה רבה יותר מבבחירות האחרות, לשם המחשה ניתן לראות כי בשנות השישים עמדו אחוזי ההצבעה לנשיאות על כשישים אחוז ונראה שלמערכה השנויה במחלוקת בוייאטנם הייתה השפעה על כך, בנוסף ניתן לראות כי בשנת 2004 אחוזי ההצבעה עלו על חמישים אחוזי הצבעה לאחר שתי מערכות בחירות אחרונות בהם האחוזים היו נמוכים במיוחד (1996- 47.2% ו- 2000- 49.3%) וייתכן כי לקוטביות דעות המתמודדים: ג'ון קרי מול ג'ורג בוש וכן לביקורת הציבורית על המלחמה בעיראק היה יד בעלייה באחוזי הבחירה. יש לציין כי קשה להצביע על מגמת ירידה ברורה אך עם זאת ניתן לראות שבשנות השישים והשבעים אחוזי הבחירה היו גבוהים במעט מהיום ובכך נראה כי גם בארה"ב מתמודדים עם בעיית הירידה באחוזי הבחירה. יש המייחסים את הירידה באחוזי הבחירה האמריקנית ל"תעמולה שלילית"  אשר משפיעה על הדרך בו תופס הבוחר את ההליך הדמוקרטי ובשל כך שארה"ב יש בהליך התעמולתי בין המועמדים הרבה השמצות הדדיות והתקפות אישיות אז לדבר השפעה שלילית על אחוזי ההצבעה. כמו כן מייחסים לאחוז הנמוך מבע של חוסר אמון של הבוחרים במנהיגיהם אשר התעצם בארה"ב לנוכח מלחמת וייאטנם, פרשת ווטרגייט, המלחמה בעיראק וכו'. פרופ' רוברט ד. פאטנם,  איש מדע המדינה, העלה אף סברה כי בכוחה העולה של הטלוויזיה כאמצעי בידור מרכזי יש תרומה לירידה באחוזי ההצבעה בכך שהאדם נהיה יותר ויותר פסיבי ורדוד ומקטין את תחומי העניין שלו.

שוויץ

הרפובליקה השוויצרית הינה דמוקרטיה קונפדרטיבית פרלמנטארית הממוקמת במרכז אירופה ומהווה איחוד של 26 מחוזות אוטונומיים ("קנטונים"). שוויץ ידועה כמדינה ליברלית ויציבה בה יש מסורת ארוכה של משאלי עם בנושאים רבים ומגוונים. החל משנת 1848 נעשה שימוש בשוויץ בשיטת משאלי העם וכיום נדרש האזרח להשתתף במשאל בממוצע 10 פעמים בשנה. כל שינוי חוקתי מחייב פנייה במשאל לציבור וכן כל אזרח רשאי לדרוש משאל עם על כל חוק שעובר בפרלמנט או הצעה ממשלתית במידה והוא מצליח לאסוף 50 אלף חתימות (במקרים מסוימים יותר) בתוך 100 ימים. בבחירות הלאומיות אנו עדים לאחוזי השתתפות נמוכים למדי כאשר הנתונים מצביעים על שחיקה מגמתית מבחירות לבחירות, בעוד בשנות החמישים אחוזי השתתפות סבו סביב שבעים אחוז (לדוג' 69.1% בבחירות בשנת 1951), שנות השישים מאופיינות באחוזי הצבעה שאינם יורדים משישים אחוז (לדוג' 63.8% בשנת 1967), בתחילת שנות השבעים יש ירידה מתחת לשישים אחוזים (56.4% בבחירות בשנת 1971) ובסוף העשור אף מתחת לחמישים אחוזים (48.1% בבחירות בשנת 1979), מאז ועד היום מדובר על אחוזים דומים כאשר בבחירות האחרונות בשנת 2007 עמדו אחוזי ההצבעה על 48.3% לכן ניתן לומר בבירור כי ישנה מגמה עקבית של ירידה באחוזי ההצבעה בבחירות ועולה השאלה מדוע במדינה שמעודדת את השתתפות האזרח בצורה כה רבה יש אחוזי בחירה כה נמוכים? אין תשובה אחת ברורה, ייתכן  שמדובר בחברה שלא כל כך מתעניינת בזירה הלאומית והבינלאומית ומתמקדת במקומית בלבד (סקר של WVSׂ מראה שרמת ההתעניינות בפוליטיקה בשוויץ נמוכה- 45%, לעומת רמת ההתעניינות בישראל- 70%) וייתכן אף שריבוי ההצבעות ומשאלים העם, אשר התגברו בעשור האחרון, גרמו לשחיקה וחוסר עניין בקרב הציבור השוויצרי. על מנת להמחיש שאלה זו אדגים כמשל מחקר שנעשה בשנת 2005 ועסק בשיעורי ההצבעה בשוויץ והתמקד בקנטון שבו אפשרו החל משנת 1994 להצביע בבחירות בהמצאות הדואר ולמעשה לאורך שנים חלה ירידה בשיעור ההצבעה, לכן נראה כי לעיתים גם כאשר מנסים להקל ולעודד את השתתפות האזרח מקבלים תוצאה הפוכה, מצד שני ניתן לומר כי אי אפשר לדעת מה היה שיעור ההצבעה בלי משאלי עם (או הצבעה באמצעות הדואר), ייתכן שאף נמוך יותר.

אוסטרליה

אוסטרליה היא מונרכיה חוקתית בה מלכת הממלכה המאוחדת, אליזבת השנייה, היא ראש המדינה הרשמית ותפקידה טקסי בלבד, המדינה מורכבת משש מדינות פדראליות והמשטר הינו פרלמנטארי  כאשר רה"מ נבחר ע"י הפרלמנט אשר מורכב משני בתי נבחרים. שיטת הבחירות הינה רובית- אזורית והמערכת המפלגתית היא דו ראשית. בחינה של שיעור ההצבעה באוסטרליה מעלה כי אוסטרליה נמצאת בראש המדינות הדמוקרטיות עם אחוזים גבוהים ביותר, כאשר ניתן להבחין בכך שבמשך עשרות בשנים שיעור ההצבעה יציב וקבוע, פחות או יותר, ועומד על למעלה מתשעים אחוזי הצבעה, לשם המחשה ירידה מתשעים אחוזי הצבעה התקיימה רק בשנת 1955 (87%), בשנים האחרונות, כאמור, נשמר דפוס זה ובכל מערכות הבחירות בעשור האחרון אחוזי ההצבעה עומדים על כ- 94% הצבעה (בבחירות אחרונות בשנת 2007 הצביעו 95%). אם כן ניתוח של דפוס זה ששומר על השתתפות גבוהה ואינו משתנה מזה דורות מחייב לתת את הדעת לכך שאוסטרליה שייכת למשפחת המדינות המטילות על בעלי זכות הבחירה חובה להצביע בבחירות. חובת הצבעה נקבעה בחוק האוסטרלי כבר בשנת 1924.  ע"פ החוק, בעלי זכות הבחירה נדרשים להתייצב בקלפי ביום הבחירות, ולאחר שהצביעו הדבר מצויין במרשם הבוחרים. באם בעל זכות הצבעה אינו יכול להתייצב בקלפי ביום הבחירות עליו למצוא דרכים אחרות להצבעה (לדוגמא על-ידי הצבעה בדואר). לאחר יום הבחירות נבדקים רישומי המצביעים ונערכת רשימה של כל בעלי זכות ההצבעה אשר נמנעו מלהצביע ולאחר הבחירות, נשלחת 'הודעת קנס' אל בעלי זכות הבחירה שנמנעו מלהצביע, כאשר ההודעה האמורה קובעת כי לבעל זכות הבחירה שתי אפשרויות:  האחת, לשלם קנס בגובה, השנייה, לתת הסבר מתאים. כמו כן נראה כי חובת ההצבעה נאכפת בקשיחות ("strict enforcement"( ויש בה כדי לתת מענה לשאלת שיעור ההצבעה הגבוה וזאת תוך סקירת ההשפעה של חובת הצבעה (צמודת אכיפה יעילה) במדינות שונות בעולם אשר מראות קשר ישיר לשיעור הצבעה גבוהה (מדינות כמו צ'ילה, יוון, בלגיה וכו').

סיכום

השאלה המרכזית עלייה נתבקשנו לתת את הדעת נוגעת לירידה המתמשכת בשיעור ההצבעה בישראל, על מנת לעשות זאת התייחסתי בעבודתי לשלושה מישורים המייצגים סוגים שונים של מגמות: האחת, מישור המגמות הסקטוריאליות, השנייה, מישור המגמה הארצית והשלישית, הינה מישור המגמות העולמיות. ניתוח אשר מתיימר לגעת בשאלה המרכזית מחייב התייחסות למידת ההשפעה של כל מישור על חבריו. ראשית הצגתי את המישור הארצי, בסקירה כללית, המעלה מגמת שחיקה הדרגתית בשיעור ההצבעה הארצי, לאחר מכן סקרתי שלושה סקטורים, הראשון הינו הסקטור הערבי אשר סובל ממשבר זהות עמוק לנוכח השתייכותו למדינה המנהלת מאבק קשה עם העם אליו הוא נמנה, מגלה בעשור האחרון גילויים של מחאה וחוסר אמון במוסדות המדינה ואף בנציגיו הוא דבר המתבטא בירידה באחוזי ההצבעה לאור מהומות אוקטובר 2000 ואינתיפאדת אל אקצה. השני הינו ציבור העולים מרוסיה, ציבור חילוני (חלקו אף לא יהודי) שבכוחו העצום עבר תהליך של התפכחות ומהצבעות למפלגות גדולות והרגשה של העדר יכולת השפעה אמיתית, ועבר לבחירה סקטוריאלית תוך תפיסת הפוטנציאל האדיר הטמון בגודלה של קבוצה זו. בעוד הסקטור הערבי סובל מקונפליקט אתנו- דתי חמור הסקטור הרוסי ימשיך וייקלט, ולטעמי, אף ייטמע  ובכך יקשה על היכולת לעקוב אחר הדפוסים בו בשונה מכלל האוכלוסייה. הקבוצה השלישית לא מהווה קבוצה אתנית או דתית או אחרת אלה מדובר בתושבי ת"א שהם מרכז המדינה במובנים רבים והסיבות לירידה בשיעור ההצבעה שלהם קרובה יותר לסיבות של המגמה העולמית בה הציבור המערבי החילוני ממעט להצביע.

המישור השלישי מתייחס למגמות עולמיות, ראשית ניתן לומר שישנה מגמה של ירידה בשיעור ההצבעה בעולם הדמוקרטי המערבי, מגמה אותה ניתן היה לראות בניתוח של שוויץ וארה"ב אך לא באוסטרליה, הסיבה לנבדלותה של אוסטרליה היא בכך שקיימת בה חובת הצבעה (פלוס אכיפה קשיחה) שיש בה קשר ברור לשיעור ההצבעה. לשם המחשה בשנת 1922 באוסטרליה שיעור ההצבעה עמד על  57.9% ובבחירות הבאות ב-1925, בהן חל חוק חובת הצבעה, שיעור ההצבעה המריא ל- 91.3% וכן מחקרים מראים שככל שלמדינה בה יש חובת הצבעה יש אכיפה קשיחה יותר אז שיעור ההצבעה גבוה יותר. עם כן התייחסות לארה"ב מעלה כי שיעור נמוך הוא תולדה של מחאה וחוסר אמון הנהגה וכן רדידות תרבותית בעידן הבידור ואילו בשוויץ בולטת יותר לעין הסברה כי קיימת שחיקה של הבוחר מריבוי ההצבעות וגם כי אין הכרעות מהותיות וקוטביות חדה אשר גורמת אף לחוסר עניין בזירה הפוליטית.

לסיכום אומר כי אה באה  תליה, והמישור הלאומי מושפע הן ממגמות עולמיות והן ממגמות סקטוריאליות, מאחר שהסקטורים השונים הם  המדינה, יכולנו לראות זאת בבחירות לרה"מ בשנת 2001 בהן אי הצבעה מחאתית של הסקטור הערבי (18%) השפיע (בין היתר) על שיעור הארצי הנמוך (62%). כמו כן לסקטורים השונים יש השפעה רבה על עיצוב הזירה הפוליטית בכך שראייה סקטוריאלית ולא כוללת מובילה (בשיתוף עם שיטת הבחירות היחסית) לזירה מפלגתית מפוצלת. בנוגע למגמות העולמיות ניתן לומר כי אותם סיבות של חוסר אמון בהנהגה וכן התחזקות תרבות מערבית של עידן הטלוויזיה, אינטרנט ואמצעי בידור יש בה לדחוק את הפוליטיקה מסדר היום בלימודי תקשורת, לימודי אנגלית את אלו ניתן להוסיף לסיבות בהם דנו בקורס ממשל ופוליטיקה ביניהם: שחיקה ברצון הבוחר לממש את זכותו בשל ריבוי מערכות בחירות כתוצאה משינוי שיטת הבחירה, השפעת תרבויות האנטי המתנגדות לשלטון או לאופי המשטר ולכן לא משתתפות במשחק הפוליטי בגרויות בחלקים גדולים כהבעת סלידה (עליהם נמנים הערביים והחרדיים), הימצאותם של ישראלים רבים בעלי זכות בחירה מחוץ לישראל (כחצי מליון), התקרבות אידיאולוגית של מפלגות הגדולות והרגשה שההבדלים ביניהם הצטמצמו וכמובן ייאוש כללי מעשור האחרון המאופיין בכישלונות ואכזבה מתהליך השלום לצד מלחמת התשה מתמשכת ואיומים רבים מבחוץ אשר גורמים לבוחר הישראלי לירידה בהרגשה כי יש ביכולתו להביא לשיפור המצב.