אין זו משימה פשוטה לסקור באופן תמציתי את תפיסת ערך האזרחות על פי משנתו של הוגה הדעות הצרפתי, ז'אן ז'אק רוסו (1712-1778), הן בשל הכלל האינטרנטי הבסיסי והבלתי כתוב המחייב כתיבה תמציתית וקצרה, והן לאור העובדה שרוסו עסק בנושא זה בכתבים רבים פרי עטו, מהם עולה כי השקפת עולמו של רוסו בדבר תפקידו של הפרט במסגרת החברתית, השפיעה במישרין על תפיסתו את מונח האזרחות.
חשוב להדגיש כמובן שכאשר עסקינן במונח אזרחות בהקשר שלפנינו, הרי שההגדרה תואמת לאופן שבו המונח ניתפס במחצית השנייה של המאה ה-18, בתקופת פעילותו של רוסו. רוסו פרס בפני קוראיו את משנתו הפוליטית בספרו הנודע "על האמנת החברתית" שיצא לאור באמסטרדם בשנת 1762, וזאת בעקבות מאמר שפרסם כמה שנים קודם לכן: "המקורות והיסודות לאי השוויון בין בני אדם". שם למעשה החל רוסו לעסוק במשנתו המדינית[1].
"האמנה החברתית", הינה ללא ספק המסכת הפוליטית המובהקת ביותר של רוסו, בו הוא מפרט את משנתו, אך שאלת תפיסת מעמד האזרחות של רוסו, זוכה להתייחסויות אותן ראוי לקחת בחשבון גם בכתבים נוספים, ביניהם המאמרים על ה"יסודות לאי השוויון", "על מדעים והאומניות", ספר "הוידויים" ו"אמיל".
בתיאוריה הפוליטית שלו, שאף ז'אן ז'אק רוסו, ליישב בין האינדיבידואליזם הקיצוני שבו דגל, לבין השמירה על הסולידריות החברתית. רוסו האמין כי הרגש האנושי הטבעי הוא רגש של סולידריות בין בני אדם שהוא גם הבסיס לחיים בקולקטיב[2]. לשיטתו, הרוע שקיים בבני אדם אינו טבוע בהם באופן טבעי. בני האדם נולדים טובים, כאשר החברה היא מקור הרוע, יוצרת ומעצימה אותו. כור מחצבתו כל הרוע ניתן לזיהוי ראשוני בתחילת הסוציאליזציה האנושית. השינוי חל עם התפתחות הרצון לבעלות, שבאה בעקבות גילוי הברזל והחיטה: "הראשון שגידר לו חלקת אדמה והעלה בדעתו לומר: זאת לי היא, ואף מצא סביבו אנשים תמימים דיים להאמין לו, היה מייסדה האמיתי של החברה האזרחית"[3].
רוסו היה ידוע בשאיפתו לעצמאות מחשבתית, שמטרתה להביא למצב שבו כל אזרח בחברה יהיה עצמאי בדעותיו, ולא יהיה נתון להשפעה של החברה, או להשפעתם של אנשים אחרים בגיבוש עמדותיו בנושאים ציבוריים: "צריך שלא תהיינה בתוך המדינה חברות חלקיות, ושכל אזרח ואזרח יחווה את דעתו אך ורק על פי מה שהוא חושב בעצמו"[4]. החופש האמיתי של האזרח במדינה הוא לא "לעשות את מה שרוצים לעשות, אלא דווקא לא לעשות את שאין רוצים לעשות"[5]. רוסו הסתייג מ"כל השתייכות לסיעות, מחנות ולפלגים למיניהם"[6]. ההתנגדות הזאת נבעה בין היתר מהעובדה שבני האדם, כאשר הם מאוגדים בקבוצה עלולים לאבד את החשיבה העצמאית שלהם, וחשיבתם מתמסרת אל הגשמת האינטרס הספציפי והאנוכי של המפלגה או הקבוצה בה הם חברים, ולא לטובת האינטרס הכולל. זו, בין השאר, הסיבה שרוסו התנגד לשיטת "הנציגים הנבחרים" (Elected Representatives), שהייתה נהוגה באופן המשוכלל ביותר באנגליה של אותה תקופה. רוסו מדגיש כי אם כבר קימות "חברות חלקיות" הרי ש"צריך להרבות את מספרן".
גישתו זו היא המשך ישיר לקו האינדיבידואלי הקיצוני של רוסו: מכיוון שכל פרט ופרט המהווים חלק מחברה האזרחית, יש את הייחודיות שלו, שום נציג נבחר אינו יכול לייצג אותו כדבעי. החברה מסייעת, ואף מעודדת, את הפרט למחוק ולאבד את האינדיבידואליות שלו. הלחץ החברתי, והרצון הבלתי נישלט של כל פרט לרצות את האנשים שנמצאים סביבו, גורם לבני האדם להתנהג שלא על פי רצונם, ולעשות דברים שלא היו עושים מבלי שהיו חשים את הלחץ החברתי[7]. ככל שהדבר משתלט על המחשבה, עורך רוסו אנלוגיה מעניינת, המתארת את התופעה: "כשם שהשעונים מכוונים ללכת עשרים וארבע שעות ביממה, כך אנשים אלה הולכים לחברה כל ערב ללמוד מה עליהם לחשוב למחרת היום"[8].
מסקנתו של רוסו הייתה כי האדם בתוך החברה אינו אותנטי, כפי שהטבע יצר אותו. החברה האנושית והתרבותית מאלצת את האדם להתנהג בצורה תיאטרלית ולא אמיתית, וגורמת לו למעשה "לשחק" (ידועה בהקשר זה הציטוט מן המחזה הנודע של ויליאם שייקספיר "כטוב בעיניכם" ש"כל העולם במה"). בחברה "הכל הופך מלאכותי ומשוחק: כבוד, ידידות, סגולה טובה, ותכופות אפילו המידות המקולקלות, שמוצאים לבסוף דרך להתהלל אף בהן"[9]. שאיפתו של רוסו במשנה הפוליטית שלו היא שהחברה תאפשר יותר ביטוי לייחודיות של כל פרט שחי בתוכה. רוב הפרטים בחברה הינם פגיעים בכל הנוגע להפנמת דעות ורעיונות מצד החברה, ולכן שואף רוסו ליצור מערכת אזרחית שתתפקד לאור המגבלה הזאת. רוסו מאוד חשש מהסכנה הפוליטית שהייתה קיימת לדעתו מהשימוש בדמיון על ידי מנהיגים פוליטיים על מנת ליצור אשליה בקרב העם שלהם. האידיאל הפוליטי של רוסו הוא לפיכך חיים על פי כללי משחק פשוטים. המטרה הינה להנמיך את הציפיות של האזרחים, וזאת על מנת להבטיח את החירות שלהם.
בפרק המסיים של "האמנה החברתית" מקדיש רוסו תת פרק ל"דת האזרחית", בו הוא פורס את משנתו בדבר חשיבות הטיפוח המחויבות האזרחית בקרב האזרחים במדינה האופטימאלית שיצר. מתוך הכרה בכך ש"מעולם לא נוסדה מדינה שהדת לא שימשה לה בסיס"[10], מבקש רוסו ליצור "דת" מסוג חדש. הדת האזרחית תפתור את בעיית שתי הרשויות (הנוצרית והאזרחית) היוצרים שני ריבונים על ידי עריכת סינתזה, המשאירה מערכת חוקים אחת, אשר "מאחדת את עבודת האלוהים עם אהבת החוקים, ועל ידי שהיא עושה את המולדת למושא הערצתם של האזרחים..."[11].
מטרת הדת האזרחית היא אפוא ליצור תרבות אזרחית חדשה, שבה כל פרט ופרט בתוך החברה יהיה מצד אחד מחויב לכלל, ויראה בשמירה על שלמותה סוג של שליחות, ומצד שני אותו פרט לא יאבד את הייחודיות שלו. הדת האזרחית היא מעין תחליף לדת הנוצרית שהיא ביסודה רוחנית, ואינה מטפחת מחויבות של בני האדם לעניינים מדיניים וארציים. מתוך כך צומחת ההכרה כי אין אפשרות לבנות משטר ראוי, במדינה בה הדת הנוצרית דומיננטית. מטרתו של רוסו הינה ליצור מוסר חברתי חדש, שלא מבוסס על נימוקים תיאולוגיים. הדת האזרחית מקנה לתושבים אמצעים לדמיין את העולם הפוליטי במונחים של שליחות, כאשר במקביל אין ויתור על האינדיבידואל של כל פרט ופרט בחברה.
היתרון במודל הזה של מושג האזרחות, הוא בכך, שמצד אחד הוא מטפח חשיבה עצמאית של כל פרט בחברה, ומצד שני, מנסה במקביל, לטפח גם מערכת של כללים וערכים בסיסיים אשר יאפשרו לכל אותם אזרחים לחיות במשותף, כאשר הם מחויבים זה לזה באמצעות מטרה משותפת אשר מאגדת אותם, וזו מחויבות למדינה ולקיום החובות והמטלות כלפיה.
ניתן בנקל להבחין בקושי שרוסו ניתקל בו כאשר הוא מבקש לשלב, בין תפיסותיו האינדיבידואליות, לבין רצונו לקבוע כללים אפקטיביים ליצירת חברה אזרחית אשר מחויבת לחיים במשותף. אין ספק כי הוא מתקשה מעט להתמודד עם תופעות חריגות, ופוטר את עצמו על ידי סילוקם של החריגים אל מחוץ לאותה חברה אזרחית. עם זאת, יש לציין, כי בסך הכול, רוסו מצליח להתמודד היטב עם הפרדוקס הזה, באמצעות יצירת מנגנן שמשלב בין שני הניגודים שבולטים כל כך בהשקפת עולמו. יש לזכור כי הגותו המדינית של רוסו אינה אמורה לספק פתרון פרקטי לסוג אידיאלי של משטר אזרחי, אלא להישאר בגדר של אידאה שיש לשאוף אליה שלאו דווקא ניתנת ליישום בפועל. בדומה ל"פוליטאה" של אפלטון, ה"אמנה החברתית" של רוסו היא סוג של יצירה שתפקידה לכוון אותנו למסקנות מסוימות, שלא תמיד ניתנות ליישום בפועל.
עו"ד אדיר בנימיני
דוידוב-בנימיני ושות'
[1] בעקבות מאמר זה החליט רוסו להרחיב את היריעה ולכתוב חיבור מדיני מקיף יותר שתכנן לקרוא לו "יסודות המשטר". אך ברבות הזמן זנח את התוכנית, לאחר שהגיע למסקנה כי על מנת לסיים את כתיבת ספר מקיף כזה הוא זקוק לשנים רבות של עבודה, שאותן לא רצה להשקיע. "האמנת החברתית", היא למעשה מסכת מקוצרת של החלקים החשובים אותם הצליח רוסו לסיים מ"יסודות המשטר", שעל פי דבריו של רוסו בפתיחת הספר הם החלקים הראויים ביותר להיות מוצעים בפני הצבור. את שאר החלקים הלא גמורים הוא העלה באש [ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית(ירושלים: מאגנס תשנ"א), עמ' 7 ("מודעה לרבים").
[2] אם בוחנים את המימד הסולידרי שיש במשנה המדינית של רוסו, ישנה טענה שרוסו בישר למעשה את הסולידריות הפנים שבטית שתתפתח לאחר מותו עם התפתחות הרומנטיקה והלאומיות. אך דווקא לאור ההתפתחות ההיסטוריות בימינו עם המגמות לאיחוד אירופה, צריך לציין כי רוסו היה בין הבודדים בתקופתו שדיבר על סולידריות אירופאית ולא פנים שבטית. בטקסט "עיונים על ממשלת פולין ועל תיקונה, כפי שתוכנן בשנת 1772" כותב רוסו על כך שאין עוד למצוא הבחנות משמעותיות בין העמים המערב-אירופאים השונים, שכן רב המשותף מן המפריד ביניהם.
[3] ז'אן ז'אק רוסו, "אי השוויון בין בני אדם" מתוך: רוסו, מאמרים (ירושלים: מאגנס תשנ"ג), עמ' 161
[4] ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית (ירושלים: מאגנס תשנ"א) עמ' 44
[5] ז'אן ז'אק רוסו הזיות של מטייל בודד (ירושלים: כרמל 1992) עמ' 67
[6] ז'אן ז'אק רוסו הווידויים (ירושלים: כרמל 2000) עמ' 496
[7] ביוונית קיים המונח "אקרסיה" שזו "חולשת הרצון", בזיקה ישירה עם ידיעת הטוב או ידיעת הנכון.
[8] ז'אן ז'אק רוסו מאמרים (ירושלים: מאגנס תשנ"ג) עמ' 15
[9] ז'אן ז'אק רוסו "אי השוויון בין בני אדם" מתוך: רוסו מאמרים (ירושלים: מאגנס תשנ"ג) עמ' 200.
[10] ז'אן ז'אק רוסו על האמנה החברתית (ירושלים: מאגנס תשנ"א) עמ' 202
[11] שם, עמ' 203