מנגנוני הפיקוח על השלטון המקומי בישראל הם רופפים מאוד, ולא תמיד אפקטיביים; המעבר לבחירה ישירה של ראשי הרשויות המקומיות בישראל העניק לראשי הערים בישראל כוח רב, תוך כרסום משמעותי בכוחה של מועצת העיר. נבחרי הציבור, חברי מועצות הערים, הם אחד מאותם גורמים שאומרים לפקח על הפעולות של הרשות המקומית. בפועל הם פועלים מעמדת נחיתות מובנית.
כבר לפני למעלה מעשור, במהלך כנס השנתי של "העמותה למשפט ציבורי", שהתקיים במלון "דן קיסריה", אמר היועץ המשפטי לממשלה דאז (ושופט בית המשפט העליון דהיום), מני מזוז, כי "השחיתות השלטונית ברשויות המקומיות קשה יותר לטיפול מאשר במשרדי הממשלה". מזוז הסביר כי "בשלטון המקומי, המערכת מפורזת מאוד, מאות רשויות מקומיות, מנגנוני פיקוח יותר רופפים. לשום שר או ראש ממשלה אין כהוא זה מהסמכויות של ראש עיר בתחומים הרלבנטיים להפעלת שחיתות".
אין זה סוד, הרשויות המקומיות מגלגלות סכומי כסף גדולים, האינטרסים הכלכליים הם רבים, והם מתנקזים בעיקר לתחום המכרזים ולתחום התכנון והבניה. נבחרי הציבור, חברי מועצות הערים, אמורים היו להיות חוד-החנית שתפקדו לפקח על הפעולות של הרשות המקומית. במציאות שנוצרה הם פועלים מעמדת נחיתות מובנית. ראשית, מדובר בנבחרי ציבור הפועלים ללא שכר, ואמורים לעשות את מלאכתם הציבורית במקביל לעבודתם היומיומית, ושנית, חוק הבחירה הישירה, העניק כאמור לראשי הערים כוח ועוצמה שהחליש באופן משמעותי את מעמדם של חברי מועצת הרשות המקומית. לעתים הדרך היחידה שפתוחה בפניהם היא פניה לבתי המשפט באמצעות הגשת עתירה מנהלית כנגד הרשות בה הם חברים.
בשלהי שנת 2016 ובראשית שנת 2017, חשף העיתונאי, גיא ליברמן, בעיתון "ידיעות אחרונות" מספר מקרים בהם הדיחו ראשי רשויות חברי מועצה מכהנים במועצת העיר של ישובם, תוך ניצול סעיף דרקוני וחסר מנגנוני פיקוח בחוק, המאפשר לראש הרשות להדיח חברי מועצה מכהנים בשל שורה של עילות המנויות בפקודת העיריות. המקרים הללו מייצגים היטב את הכשל המובנה בשלטון המקומי בישראל, המעניק עוצמה גדולה וסמכויות נרחבות מדי לראש הרשות המכהן.
האירוע הראשון שדווח התרחש בעיריית נשר; שם הדיח ראש העירייה, אבי בינמו, את חבר מועצת העיר, רועי לוי, יו"ר האופוזיציה בעיר. הכל על רקע הטענה כי האחרון מצוי בניגוד עניינים בקשר עם משרתו כמבקר הפנים בעיריית קרית־ים. החוק, כך מסתבר, מונה מצב של "ניגוד עניינים" כעילה להדחת חבר מועצה על-ידי ראש הרשות, מבלי שנקבעו כל מנגנוני בקרה. מנגנון הבקרה הפוך קיים למשל ככל שמועצה העיר מבקשת להדיח את ראש הרשות ("אימפיצמנט") בשל "התנהגות בלתי הולמת" או חוסר יכולת לתפקד מסיבות כאלה ואחרות. שם נקבע הסדר שכל החלטה כזאת של מועצת העיר כפופה לאישור שר הפנים.
בסופו של דבר ביטל בית המשפט המחוזי לעניינים מנהליים בחיפה את אקט ההדחה בעיריית נשר, אולם העיתונאי, גיא ליברמן, חשף בכתבות פולו-אפ שפרסם בנושא כי אין זה המקרה היחיד בו נעשה שימוש אגרסיבי בכלי הזה. אירוע דומה התרחש במועצת העיר להבים, שם הודח בידי ראש הרשות, חבר מועצת העיר, יוסי ניצן, שהוחזר בסופו של דבר לתפקידו בחסות עתירה שהגיש לבית המשפט לעניינים מנהליים. מקרה נוסף התרחש בנהריה בשנת 2011 עת הדיח ראש העירייה, ג'קי סבג, את יו"ר האופוזיציה שלו, חבר המועצה, אשר שמואלי, בטענה שהאחרון מצוי בניגוד עניינים בכמה מקרים בהם טיפל כאיש הסתדרות.
האירועים המדוברים הם רק הסמפטום בלבד של העיוות הקיצוני שנוצר עם חקיקת חוק הבחירה הישירה של ראשי הרשויות בישראל; מטרת המעבר הייתה ליצור יציבות בשלטון המקומי, כך שראש העיר הנבחר לא יהיה תלוי בהרכבת קואליציות ובעיסוק יתר במשברים קואלציוניים. טרם חקיקת החוק, בעת בה נבחר ראש הרשות בידי מועצת העיר, הוא היה נתון לחסדם של חברי המועצה וניתן היה להפילו בכל עת, תוך מינוי ראש עיר חדש בהתאם ליחסי הכוחות בתוך מועצת העיר. בתקופה זו נולד המונח "כלנתריזם" בעקבות מקרה שנכשל להדיח את ראש העיר, גרשון אגרון, שהצליח לסכל את המהלך בעזרתו של חבר המועצה רחמים כלנתר.
נראה כי ההסדר הנורמטיבי החדש יצר מקרה קלאסי בו "התרופה הייתה גרועה מן המחלה". שכן, במקום ליצור איזון, הביא השינוי למצב של קיצוניות הפוכה, בו מרבית כמעט מוחלטת של הכוח נמצא בידי ראש הרשות, כאשר חברי המועצה מוצאים עצמם תכופות כחסרי אונים מול גחמותיו וסמכויותיו הרבות.אחד הקשיים הבולטים עימם מתמודדים נבחרי-ציבור בשלטון-המקומי מקורו בכך, שאותם גורמים שאמורים לסייע להם בפיקוח על עבודת הרשות, מתקשים לעתים רבות, או כלל אינם מועניינים, לעשות זאת באופן אפקטיבי. משרד הפנים, מוצף בפניות של נבחרי ציבורי מכל רחבי הארץ, הנוגעות לאי סדרים לכאוריים ברשויות בה הם מכהנים. התחושה שמלווה רבים מהם הינה שעמדת המשרד נוטה אפריורית לטובת ראש הרשות (בשם אותה כמיהה לייציבות) ושאין במשרד הפנים את כוח האדם הדרוש לבדוק כל פניה ולטפל בה לעומק.
מעבר לכך, מבקר הרשות המקומית, שאמור להיות אף הוא גורם מפקח, כפוף אדמיניסטרטיבית לראש העירייה, ומועצת הרשות, יכולה ברוב מיוחד להביא להדחתו. מעמדו של היועץ-המשפטי לרשות אינו שונה בהרבה. משרד מבקר המדינה עורך אומנם ביקורות ברשויות מקומיות, אך זו נעשית על בסיס רנדומלי, במחזור של כמה שנים, או עקב פניה ספציפית, שהמבקר מצא כראויה לבדיקה בשנה מסוימת.
המצב הקיים הביא לכך שנבחרי ציבור ברשויות מקומיות נאלצו במקרים רבים להגיש עתירות מנהליות לבתי המשפט וזאת כמוצא אחרון, לאחר מיצוי כל המנגנונים הקיימים, שכאמור אינם מתפקדים באופן אפקטיבי. בית המשפט מחייב פעמים רבות את משרד הפנים בכלל ואת הרשות הספציפית בפרט לבחון באופן מעמיק את הטענות של נבחרי הציבור שהגישו את העתירה המנהלית לבית המשפט. בלא מעט מקרים דרך זו מוכיחה את עצמה כיחידה לקדם את הטיפול בבעיה ולהביא את תיקון המעוות היכן שכל המנגנונים האחרים כשלו.