א. פירוש המילה משנה:
* שורש "שנה" - לחזור וללמוד ולהורות
*מקורה במילה שני, כי הרבי רצה לעשות את המשנה כשנייה לתורה .
ב. חלוקתה של המשנה ותוכנה
המשנה מחולקת ל 6 סדרים:
זרעים - דינים והלכות התלויות בארץ
מועד- דיני שבת ומועדים
נשים- דיני משפחה
נזיקין- משפט אזרחי ופלילי ודיני ראיות
קדשים - דיני שחיטה, כשרות וקורבנות
טהרות - דיני טומאה וטהרה.
במשנה 60 מסכות. כל מסכת מתחלקת לפרקים, שהם מתחלקים למשניות הקרויות "הלכות".
ג. סדר ההלכות במשנה
ריכוז ההלכות השונות לפי תוכן ונושא זה אחת ממגמותיה העיקריות של המשנה.
לפעמים היתה חריגה מריכוז הנושאים המקובל בעקבות רצונו של הרבי שלא לפרק קבצים מיוחדים- לעיתים הקשר הינו היסטורי עובדתי.
6. מהותה של המשנה
מה היתה המגמה שהעמיד רבי יהודה הנשיא בסידור ועריכת המשנה ?
א. כינוס ההלכות והדינים וסידורם לפי עניינים כדי שיהיה אפשר להתמצא בקלות .
ב. ליצור קודקס של ההלכה העברית שיקבע את ההלכה במחייבת, שלפיה יש לפסוק ולדון.
בעיקרון אם מסתכלים ב 6 סדרי המשנה מובאות דעות שונות בנוגע לאותה הלכה, מה שגורם לחשוב שאין רצונו לייצר קודקס, ומצד שני מתוך עיון בכלל מע' ההלכה, ניתן להסיק כי כן כן כוונתו היתה לערוך את המשנה כקודקס משפטי של ההלכה העברית.
1. השוואת ההלכה במשנה להלכה במקורות מקבילים:
במשנה ובמקורות אחרים שבהם הברייתות והתוספתא אנו מוצאים את אותה הלכה, רק שנוייה במחלוקת והרבי השמיט דעה אחת והביא רק את הדעה שהוא פוסק לפיה .
2. ניסוח ההלכה במשנה
במשנה, רבי יהודה הביע את דעתו לגבי פסיקת ההלכה, ובנוסף הביע דעה חלוקה.
הרבי הביא את הדעה הנראית בעיניו בצורה סתמית ואנונימית, וכך ביקש להגיד כי הדעה הסתמית היא ההלכה המקובלת והדעה האחרת אינה מתקבלת להלכה.
3. מגמת הפסיקה בשמנה ע"פ האמוראים
האמרואים חיו בסמוך לתנאים. הם טענו כי הרבי הכריע בדעות חלוקות ופסק במשנה את ההלכה כפי הכרעתו.
4. ריבוי ואחדות בהלכה
יש בהלכה ריבוי ואחדות . יש הרבה מחלוקות בהלכה וצורך בהכרעתן.
הסיבה לאחדות ( מעט יוחס דיון הלכתי למישהו מסוים) הינה היא שבכל בעיה שנתעוררה, היא הוכרעה בסוף במוסד השיפוטי והמחוקק של העם- הסנהדרין שהיתה בעלת סמכות וכושר הכרעה מלאים. ההלכה שנפסקה ע"י הסנהדרין על פי רוב דעות, היתה להלכה של הסנהדרין כולה ולא היה מקום וצורך להזכיר שמות של החכמים שהיו בדעת המיעוט ובדעת הרוב .
בתקופה יותר מאוחרת הולכים ומתרבים חילוקי הדעות בכל ענפיה ותחומיה של ההלכה.
מפנה זה מקורו בהתערערות כושר ההכרעה של הסנהדרין וירידת סמכותו של מוסד מרכזי זה.
גורמים פוליטיים חיצוניים וגורמים פנימיים כגון זרמים שונים ביהדות- כל אלו נטלו מתחום חיי ההלכה את הסמכות וכושר ההכרעה .
כשהתעוררה בעיה:
- פנו לבית הדין באותה העיר
- בית דין סמוך
- בית דין שבפתח הר הבית
- בית דין שבפתח העזרה
- בית דין הגדול בלשכת גזית - ושם הכריעו בחילוקי הדעות ע"פ דעת הרוב .
וכך נשמרה אחדות כמעט מוחלטת של ההלכה.
ומה הביא למפנה המהותי?
כשרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל, רבו מחלוקות והתלמידים נחלקו ל 2 כתות.
חלק מן החכמים נהגו כבית שמאי, וחלקם האחר כבית הלל.
**בכמה מקומות מתוארת קפדנותם של חכמי בית שמאי. הם ידועים כמחמירים בתחומי ההלכה השונים, ולשמאי הזקן מיוחסים אף כמה סיפורים של קפדנות והחמרה במישור האישי. לעומתו, הלל הזקן מתואר כאדם רך, המקבל כל אחד בסבר פנים יפות, ובהתאם לכך, גם תלמידיו מקלים בהלכה.
דו קיום זה של 2 זרמים אלו בתוך ההלכה נעשה מר וקשה. הפיצול בעולמה של ההלכה, ומוך כך בעולמה של היהדות הלך וגבר.
היה הכרח לפסוק ולהכריע מהי ההלכה שיש לנהוג לפי בחיי המעשה. נקבע כי ההלכה עם בית הלל, כי אי אפשר לעמוד בפלוראליזם הזה. היתה זו הכרעה קשה ומכאיבה, אך החכמים היו חייבים לעשות זאת כדי לשמור על המשך קיומה של ההלכה.
(עדיין ההלכה מכירה בפלורליזם- שבא לידי ביוטי בהתנגשות של דינים במשפט העברי).
חכמי ההלכה עמדו לפני הצורך לגבש ולסכם חומר הלכתי רב, להכריע בו ולהביא לכלל הלכה פסוקה ואחידה שינהגו לפיה..
רבי יהודה ביקש: למנוע את הסכנה הצפוייה לאחדותה של ההלכה, ומתוך כך גם לאחדותה של האומה, מחמת ריבוי המחלוקות, ולשם כך סידר את קובץ המשנה שתמצא בו לא רק הלכה ערוכה, אלא אף מוכרעת.
5. ריבוי הדעות במשנה
כוחה המחייב של ההלכה וסמכותה הרי הם ברציפותה, בקבלה איש מפי איש, בחכמי ההלכה ובדפוסי ניסוח המקובלים מדורות שעברו.
כל ניסוח של ההלכה לא מקור ושמות מוסריה, יש בו משום ניתוק ממקורות ההלכה וכוחה.
רבי יהודה הנשיא , עם כל רצונו לקבוע הלכה מוכרעת ופסוקה, היה חייב לשמור על ציון מקורותיה של ההלכה ( שם, דעה, לשון של חכמי ההלכה).
- בהלכה יש ריבוי דעות , זוהי מהותה הפלורליסטית של ההלכה. מתוך ריבוי הדעות בעת העיון ההלכתי, נוצרה הכרעה נכונה ואחידה לפתרונה של כל בעיה ממשית.
6. דרך ניסוח המשנה
ניסוחה של הוראת דין תינתן ב 3 צורות:
- דרך קזואיסטית ( דרך הפירוט)- הדין מובע ע"י פירוט עובדתי שההלכה נקבעת לגביו.
הבאת דוגמאות מחיי המציאות.
- דרך נורמאטיבית ( דרך ההכללה)- נורמה, כלל מופשט של רעיון משפטי,ללא המחשה.
עקרון משפטי או נורמה. מתוך נורמה זו ניתן לפסוק.
3. שילוב של 2 הדרכים. החלק הנורמטיבי מסכם את עקרון העולה מהחלק הקזואיסטי.
ספרי החוקים של ימינו מנוסחים לרוב בדרך נורמטיבית .
המשנה מנוסח בצורה קזואיסטית ובהמחשות קונקטיות .
הצורה הקזואיסיטית מביעה את התפתחותה של ההלכה העברית: לכל בעיה היו פתרונות וכך זכתה ההלכה לגמישות רבה בפתרונן של בעיות חדשות. הבעיה החדשה נפתרה ע"י דימוייה לבעיה קודמת שכבר נפתרה. מידת הדימוי תלויה בעובדות ממשיות ובשיקול דעתו של הפוסק.
גמישות זו אפשרית הרבה יותר בהלכה קזואיסטית שבה היא קובעת את דינה של בעיה מסויימת בלבד, מאשר עקרון נורמטיבי הכולל ומקיף רעיון משפטי בצורת נורמה מחייבת.
7. סגנון המשנה
1. קיצור - סגנון תמציתי
2. בהירות - סגנון צח וברור.
* לשון המקרא מצומצמת מדי
* לשון התלמוד הינה ארמית וזרה היא לרוב הציבור .
7. התוספתא
זהו מקור רשמי נוסף של ההלכה מתקופת התנאים.
מלבד משנתו של רבי יהודה, היו קובצי משניות אחרים שחוברו ע"י חכמים בדורות השונים.
מכל הקבצים האלו נשמר רק קובץ אחד בשלמותו וזה התוספתא.
- יש הטוענים שהנ"ל מפרשת את המשנה ע"י העתקת קטעים ממנה והסברתם והנמקתם.
- לעיתים התוספתא מביאה רק את הדעה החולקת על הדעה שבמשנה .
- לעיתים יש בתוספתא דינים שלא מצויים במשנה.
- יש לפעמים חוסר תיאום סידורי וענייני בין 2 המקורות.
8. סיכום המקורות הרישומיים בתקופת התנאים
מקורות אלו היו למקור המוסמך ללימודיה של ההלכה ולפסיקתה.
מעתה, ההלכה לא נפסקה על העיון שבתורה שבכתב, אלא על י ההלכה במקורות אלו ובעיקר במשנה, שהיתה לקובץ החוקים המחייב של ההלכה.
התורה שבכתב נשארה המקור הראשון של ההלכה העברית, אך כמקור מעשי ושימושי לידיעת ההלכה ולפסיקתה שימשו מעתה המקורות הרישומים ובראש ובראשונה המשנה, משתנו של רבי יהודה הנשיא.