החזקת רכוש גנוב - השוואה בין המשפט האמריקאי, האנגלי והישראלי

א. מבוא – הנושא אותו התבקשתי להציג הוא "החזקת רכוש גנוב", יש לומר כי עבירה זו היא חלק מהרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של העבירה במשפט הפלילי. נושא זה הינו נושא בעייתי מבחינה משפטית מכיוון שלא ברור מה מעמדו המשפטי של המחזיק ברכוש גנוב, מצד אחד נראה שמעמדו דומה לאדם שגנב את הסחורה עצמה וכי הוא מהווה מעיין שלב נוסף בעבירת הגניבה עצמה, ומנגד נראה כי מעמדו שונה לגמרי כי הרי הוא לא ביצע את האקט של הגנבה.

נראה כי המחקר אמור לענות לנו על כמה שאלות משפטיות, שהמרכזיות בהן הם 1. מה דינו של המחזיק ברכוש גנוב?  2. האם דינו של המחזיק ברכוש  גנוב שונה מדינו של המחזיק ברכוש אשר רק חשוד כגנוב? 3. האם ניתן להסיק כי אדם שאצלו נמצא רכוש גנוב, אכן היה זה שביצע גם את הגנבה של הסחורה?, יש לומר כי הנושא נמצא תחת שני תחומים חשובים בדיני העונשין והם "החזקה" ו"גנבה", העבירה על החזקת רכוש גנוב נפרדת מהגנבה עצמה, מקבלת סחורה גנובה וממסירת סחורה גנובה, ועל כן תעמוד למבחן משפטי בפני עצמה. הנושא המדובר נידון רבות במשפט הישראלי, האנגלי והאמריקאי, יש לומר כי הוא קיבל תמיכה משפטית בלעדית מעצם כך שחוקק בחקיקה הראשית בכל אחת משיטות המשפט הללו.
חשוב לומר כי נכס החשוד כגנוב דינו כנכס הידוע כגנוב ועל כך מסתמכים בפסקי הדין השונים במדינות השונות.

ב. עקרונות יסוד – העקרון היסוד החוקתי המרכזי שתחתיו ניתן לסווג את עבירת ההחזקה של הרכוש הגנוב בשלושת שיטות המשפט הנ"ל הוא, הזכות לקניין והזכות להגנת הקניין. זכויות אלו לא מובנות מאליהם והיקפם משתנה מחוקה לחוקה.
בשיטה הישראלית זכות הקניין מחולקת לכמה זכויות כמו זכות השליטה והניהול שלפיה לבעל הקניין יש זכות פיסית לשליטה, למניעת התערבות, לנהל את המשאב ע"י קביעה מי ינהל מתי ואיך, ישנה חובה לשאר העולם לא להפר זכאות זו.
בנוסף יש את זכות הבעלות שגם כן חוסה תחת זכות הקניין לפיה לבעל הקניין יש זכות פיסית לשליטה, למניעת התערבות, לנהל את המשאב ע"י קביעה מי ינהל מתי ואיך.

חוק המקרקעין  מגדיר בעלות – "הבעלות המקרקעין היא הזכות להחזיק במקרקעין, להשתמש בהם ולעשות בהם כל דבר וכל עסקה בכפוף לפי דין או לפי הסכם". הגדרה דומה יש בחוק במיטלטלין , המגן גם כן על קנינו של הפרט.
בנוסף בחר המחוקק במדינת ישראל להעניק לזכות הקניין ממד חוקתי-ציבורי בשנת 1992 כאשר עיגן זכות זו תחת סעיף 3 בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו , יש לומר כי זכות זו נידונה רבות במשפט הישראלי בסוגיות שונות כמו פס"ד המזרחי 
ראשית כל נשאל בכלל מהו קניין? ההגדרה הכלכלית לקניין או בעלות בנכס היא הזכות לצרוך את הנכס, להפיק הכנסה ממנו ולהיפרד מהנכס, ברק בפס"ד המזרחי טען כי למושג "קניין" משמעויות שונות על פי ההקשר בו הוא מופיע.

החוקתי מונחת ביסוד הזכות להגנה על הרכוש – ועל כן קניין הוא כל אינטרס שיש לו ערך כלכלי.
הרציונל לקביעת ההחזקה הינו מניעת שימוש,סחר, או עבירות דומות שינבעו מאותה החזקה,  ולאו דווקא מניעת ההחזקה עצמה. בחוק העונשין בישראל עבירות ההחזקה קיבלו מסגרת נורמטיבית בסעיף 34 כד  לחוק העונשין, שם בעצם ביססו את המושג על מושג השליטה וכללו בו התייחסות לשני סוגים של החזקה, החזקה ממשית והחזקה קונסטרוקטיבית.
עבירת ההחזקה של הסחורה הגנובה מצטרפת אל המעשה האסור והמחדל האסור, כחלק מהרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של העבירה ע"פ המשפט הישראלי. הפעולה האסורה היא עצם ההחזקה בחפץ האסור, אף אם לא נעשית בחפץ כל פעולה אקטיבית מלבד החזקתו.

כאשר החזקה ממשית תהיה לבן אדם אם היתה לו ידיעה על יכולת הפיקוח על החפץ ומודעות למהות החפץ המוחזק, והחזקה קונסטרוקטיבית תהיה לאדם אם היתה  לו ידיעה על שליטת חברו בחפץ הגנוב, אם היתה לו ידיעה על טיב החפץ ואם הסכים להחזקתה.

ג. חקיקה –חקיקה בשיטת המשפט הישראלית – בחוק העונשין    בפרק י"א: "פגיעות ברכוש", סימן ה' סעיפים 411-413 (נספח 1), יש התייחסות למקרים שבהם נעשה שימוש ברכוש גנוב. סעיפים 411 ו412 מתייחסים לקבלת הרכוש, לעומתם סעיף  413 "החזקת נכס חשוד", הוא הרלוונטי ביותר ומתמקד בנושא של העבודה. בסעיף זה נאמר כי אדם המחזיק נכס שחשוד גנוב, וכמו כן אין לו יכולת להוכיח כי הנכס נקנה כדין, הרי עליו לקבל מאסר של ששה חודשים.
חשוב לומר כי ע"פ החוק צריך שיהיה לאדם חשד סביר שהרכוש גנוב על מנת להאשימו, קרי דין נכס חשוד כגנוב כדין נכס ידוע כגנוב.

על מנת להבין את עבירת "החזקת הרכוש הגנוב" ניתן לעיין בסעיף 383 שעוזר לנו להבין  קודם כל מהי עבירת הגניבה, מהי כוללת ומה פרוש המושגים: נטילה, בעלות ונשיאה המאפיינים את עבירת הגניבה.
יש להוסיף כי לפני החקיקה האחרונה בשנת 1977 החוק היה מעוגן בסעיף 311 לחוק העונשין הישן.
חקיקה בשיטת המשפט האמריקאית -  דבר החקיקה הפדראלי הראשי  (נספח 2)  גורס שמי שקונה, מקבל או שמחזיק ברשותו כל סוג של סחורה הידועה כגנובה, יקבל תקופת מאסר שלא תעלה על 10 שנים, אם סכום שווי הערך של הסחורה הגנובה, לא עולה על 1000 דולר אז יחשב הוא כאשם וירצה תקופת מאסר שלא תעלה על שנה.
האשמה תעמוד נגד המורשע בכל מחוז שבו אחז בסחורה הגנובה ולא רק במחוז שבו קרתה לראשונה הגנבה.
ההחלטה השיפוטית בנוגע לחוק הנ"ל שנקבע על ידי השופטים בכל מדינה ומדינה, יהווה ההחלטה היחידה בכל החלטתה עתידית שתבוא בנידון.

סעיפים 20 ו 21 ו22 הם הסעיפים העיקריים העוסקים ספציפית בנושא החזקת רכוש גנוב, ניתן למצוא בהם מקרים ספציפים אשר יכולים לעזור לנו לזהות את פסק הדין הרלוונטי, בסעיפים 22 ו 21 עושים הבדלה בין החזקה ממשית להחזקה קונסטרוקטיבית, בהתייחס להחזקת נכס גנוב.

חקיקה בשיטת המשפט האנגלית –   דבר  החקיקה הראשי  (נספח 3) הרלוונטי ביותר לתחום אותו חקרתי בעבודה הוא, “handling stolen goods ” , שם נאמר כי אדם יחשב כמטפל בסחורה גנובה, גם אם לא גנב ישירות את הסחורה, ואפילו גם אם לא ידע והאמין כי היא גנובה, על כן יהיה אפשר להאשימו גם אם הוא קיבל בחוסר יושר את הסחורה או  עוזר בחוסר יושר על שמירתם, העברתם למען רווחו של אדם אחר.
אדם אשם בטיפול ברכוש גנוב הוא אשם ולכן יורשע  ויהיה אשם בפלילים ויכול לשבת בכלא עד תקופה שלא תעלה על 14 שנה.

יש לומר כי לשון החוק ולשון הפרוש אשר נמצא באנציקלופדיה דומים להפליא.

ד. פסיקה – השאלות המשפטיות המרכזיות בפסיקה ע"פ שיטת המשפט הישראלית – פס"ד ראשון - בפס"ד  (נספח 4) שניתן נגד רונן יעל עלתה השאלה המשפטית מה דינו של מתווך בין הגנב למחזיק החדש בגנבה? ועל כך נאמר בפסק דין כי דינו של המתווך כדינו של המחזיק ברכוש הגנוב.

בפסק דין הנ"ל נאמר על ידי בית המשפט כי כדי להרשיע אדם בעבירה על סעיף 413 יש להוכיח כי 1. החפצים היו בחזקתו של הנאשם 2. יש חשדות שהרכוש הוא גנוב 3. הנאשם לא הצליח להוכיח לבית משפט כי לא מדובר ברכוש גנוב.
עוד נאמר כי לא ניתן להרשיע אדם בעבירה לסעיף 413 כאשר החפץ שהחזיק כלל אינו גנוב.
בית המשפט בתיק הנ"ל אומנם זיכה את שני החשודים בנסיון להחזיק רכוש גנוב אך עם זאת קבע את הכללים וחידד את האופן בו יורשע אדם ע"פ סעיף 413.

פס"ד שני - בפס"ד  שניתן נגד מנחם מנדלוביץ (נספח 5) עלתה השאלה המשפטית והיא האם יורשע אדם בעבירה ע"פ סעיף 413 על אף שרכש את המוצר כדין?, והאם רשלנות ואדישות שוללים את תום הלב שברכישה כדין?. בית המשפט החליט להרשיע את מנחם כי 1. העריך שמנחם ידע שהתכשיט שקנה גנוב ולכן החליט גם למוכרו במהירות 2. העובדה שמנחם לא הביעה כל סימני חרטה על מעשהו ולא הודה בעבירה בתחילת הדיון.

יש לומר כי סעיפי העבירות העוסקות בנכסים גנובים (סעיפים 411-413 לחוק העונשין), שהעבירה דנן היא הקלה שבהן, מטרתם לעשות סייג לעבירת הגניבה והעבירות הדומות לה על-ידי מניעת הגנבים מלהפיק תועלת ממעשי העבירה שלהם.
עוד טען השופט כי אם יימנע הציבור שומר החוק מלרכוש נכסים שהושגו בדרך של גניבה או עבירה אחרת, יאבד לגנבים, ולעבריינים אחרים שעיסוקם בעבירות דומות, הפיתוי העיקרי למרבית מעשי העבירה: הפקת רווח כספי.
פס"ד שלישי – המערערת יקי ברקוביץ בפס"ד  (נספח 6) הורשעה בדין בעבירות של החזקת נכס חשוד , עבירה בניגוד לסעיף 413 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 [16], וכן בעבירות של עסקה בזהב שנעשתה ללא היתר, החזקת זהב ללא היתר ואי-הצעת זהב למכירה לסוחר מוסמך.

בפסק הדין עלתה השאלה המשפטית אם לצורך הוכחת היסודות הנדרשים בסעיף 413 לחוק העונשין  האם חובה על התביעה להוכיח בפועל כי הרכוש גנוב, או שדי בהוכחת נסיבות המעלות חשד סביר שהוא גנוב.  השופט גרוס טען שאין חובה להוכיח כי הרכוש גנוב ושמספיק בהוכחת הנסיבות המעלות חשד סביר שהוא גנוב.

גרוס טען כי סעיף 413 מכיל שני יסודות: בראש ובראשונה הנטל המוטל על התביעה הוא להוכיח קיום חשד סביר כי הרכוש גנוב, והיה אם על הדבר בידה, כי אז עובר על הנאשם הנטל להוכיח כי רכש את ההחזקה באותו נכס כדין.
השאלות המשפטיות המרכזיות בפסיקה ע"פ שיטת המשפט האמריקאית - פס"ד ראשון - בפס"ד   שניתן נגד מרק ויין קרטר (נספח 7), ויין שנאשם גם בגנבת סחורה וגם באחזקת הרכוש עתר  נגד החלטת בית המשפט להאשימו בשתי הטענות הללו, בית המשפט טען כי אומנם הוא אשם בגנבה, אך בהחזקת הסחורה הגנובה הוא אינו אשם ועל כן הם החזירו שוב את התביעה חזרה כדי לדון בכך שוב.

השאלה המשפטי שעלתה היא האם ניתן לבסס את האשמה נגד מרק על שתי הסעיפים של הגנבה ושל ההחזקה על אותו ראיות ? בית המשפט לערעורים טען כי אין לבסס שתי האשמות על אותה ראיה ועל כן האשמתו בהחזקה בוטלה.
שפרד'ס בפס"ד הנ"ל – במקרה זה רשום סימן של פלוס, קרי ישנה התייחסות חיובית אל ההלכה שבפסק הדין, ועל כן נראה שאת ההלכה פה יישמו  בפסק דין בשנת 1985 כאשר המדינה תבעה את  הרינג (נספח 8).

פס"ד שני - בפס"ד   של ברנס נגד ארה"ב (נספח 9) הואשם אדוארד גיימס ברנס בהחזקת צ'קים של "האוצר של ארה"ב" אשר נגנבו מהדואר. חבר המושבעים האשימו ובית המשפט המחוזי גזר עליו עונש וטען כי הוא אכן אשם. בית המשפט לערעורים אישר זאת והודה כי הוא אכן ידע שהצ'קים גנובים ועבר על סעיף 1708 לחוקה.
לאחר מכן גם בית המשפט הגבוה לצדק אישר כי הוא אחראי להחזקת הרכוש הגנוב וכי הוא ידע כי זה גנוב. השאלה המשפטית המרכזית שנשאלה היא האם מספיק שהנאשם ידע על הרכוש שהוא גנוב, או שדרוש להוכיח שהוא ידע מאיפה זה גנוב. השופט פאואל טען כי ע"פ סעיף  18 USCS 1708  לא דרוש להוכיח שהוא ידע מאיפה הסחורה נגנבה.
שפרד'ס בפס"ד הנ"ל - יש לנו סימון של משולש צהוב  caution possible negative treatment indicated כלומר "אל פסק הדין ישנה התייחסות שעלולה להיות בעלת השלכות שליליות למשל כאשר ההלכה סויגה או שהועברה עליה ביקורת". ע"פ העמוד ניתן לראות כי 828 פעם אוזכר הפס"ד שלי בערכאות אחרות בספרות המשפטית. נמצאו 8 פס"דים שהוגדרו כ DISTINGUISHE ו 24 שתמכו (FOLLOWED) (נספח 10). 

פס"ד שלישי - בפס"ד  של  קונטיקט נגד פלקימס (נספח 11) שנערך בבית המשפט הגבוה שבמדינה עלתה טענת ההגנה כי המדינה לא הוכיחה מעבר לכל ספק כי הם אכן אשמים בקבלת סחורה גנובה, ביהמ"ש קיבל את טענתם ואמר כי אכן ההרשעה נגדם תעמוד אך ורק אם יוכחו כל האלמנטים המרכזיים של הפשע בהם הם חשודים. השאלה המשפטית המרכזית שעלתה היא האם החשודים יכולים להיות במקביל גם גנבים עיקריים ובנוסף להיחשב כאלה שקיבלו את הסחורה הגנובה?
בית המשפט טען שהתשובה היא לא ולכן החליט לבטל את ההרשעות ולהחזיר את הדיון חזרה  - (remanded), על מנת למצוא את הנאשם  כזכאי.

שפרד'ס בפס"ד הנ"ל –  נראה שגם ההלכה בפסק הדין הזה (נספח 12)  קיבלה התייחסות חיובית כאשר, בפסק דין שהיה בקונטיקט נגד רפון בשנת 71 הלכו בעקבות ההלכה ויישמו אותה, יש לומר שבשנת 70 במשפט נגד אוונס בפנסילבניה, הלכו השופטים בדעת המיעוט בעקבות ההלכה שנפסקה.
השאלות המשפטיות המרכזיות בפסיקה ע"פ שיטת המשפט האנגלית – פס"ד ראשון – בפס"ד שניתן נגד שואו ואגרד  (נספח 13) נקבע כי שניהם אחראים לעברתם של סחורה גנובה, בפס"ד נקבע ששואו ישלח לשלוש שנים בכלא ואגרד לשנה וחצי. בערעור שנתקבל, עלתה שאלה מהותית והיא האם ניתן להאשים את אגרד שעזר לשואו להסדיר את ההעברה של הסחורה הגנובה, גם כן בהעברתה או לא?, ביהמ"ש פסק כי אם אדם אחראי בלעדית להעברה ולהחזקה של הסחורה הגנובה, אז האדם שעזר לו, לא יואשם בהעברה ועל כן החליט כי אגרד זכאי מכל אשמה.

פס"ד שני – הערעור  של גרט על הרשעתו והכנסתו לשנה וחצי לכלא על האשמה כאילו העביר סחורה גנובה, לא צלח לו אך בערעור הנ"ל שלא התקבל ע"י השופט גודרד עלתה השאלה המרכזית והיא האם אדם שהחזיק ברכוש שנגנב לאחרונה, וכאשר הוא לא יכול לתת שום הסבר הגיוני לדבר, האם ניתן יהיה להאשימו גם בהעברה של הסחורה? השופט אמר כי אומנם חוסר יכולתו של הנאשם להביא תשובה הגיונית קושרת אותו כראיה למעשה הקבלה של הסחורה, אך אם זאת חשוב לזכור כי על התביעה חלה חובת ההוכחה כי הנאשם אכן אשם, וכי אם ההגנה נותנת תשובה המעלה ספקות לגבי אשמתו, הרי יש לראותו כזכאי  וכאחד שלא ביצע את הפשע (נספח 14).

פס"ד שלישי -  בערעור  של אווס (נספח 15) בהרשעתו על החזקת רכוש שנגנב לאחרונה וקבלתו, עלתה שאלה משפטית חשובה והיא על פי מה ניתן להוכיח כי האדם שהחזיק את הרכוש הגנוב אכן ידע שהוא גנוב. השופט גודרד קבע ע"פ החלטתו שכאשר הראיה היחידה היא שאדם כל שהוא נמצא כאשר באמתחתו סחורה שנגנבה לאחרונה, חבר המושבעים יוכל להסיק כי הוא גם זה שקיבל את הסחורה הגנובה רק אם א. הנאשם לא מביא תירוץ והסבר לעובדה שנמצא באמתחתו רכוש גנוב ב. אם ההסבר שהנאשם נותן נמצא כלא נכון ע"י חבר המושבעים. אך אם ההסבר שניתן ע"י הנאשם מטיל ספק כל שהוא לגבי העובדה כי הוא בנוסף למחזיק את הרכוש הגנוב גם קיבל את הרכוש הגנוב, הרי יש לראותו כזכאי.
על כן השופט גודרד החליט לבטל את הערעור.

פסק דין מהאיחוד האירופאי – כפי שרשמתי בחלק השני של העבודה, לא נמצא אף פסק דין מהאיחוד האירופאי אשר דן בנושא "החזקת רכוש גנוב", נראה כי הסיבה לכך היא העובדה כי האיחוד האירופאי דן בעיקר בנושאים חברתיים-חוקתיים ונושאים כלכליים וכמעט ולא במשפט הפלילי (נספח 16).

ה. ההבדל בין הדינים – ראשית כל יש לומר כי בכל שלושת מקורות המשפט השונים ישנה התייחסות חקיקתית אל הנושא אותו אני חוקר, כאשר בכל שיטה הוא מעוגן בצורה שונה במקצת, אין ספק כי השיטה האמריקאית פדרלית בניסיונה לעגן את דבר החקיקה הציגה מסמך חקיקתי מפורט יותר ומורכב יותר מהשיטות הישראליות והאנגליות, כאשר נעשה בה נסיון להבדיל בין מקרים דומים שנראים זהים, תוך התמקדות בדקויות שביניהן, נראה כי זה נובע מהידע והניסיון האדיר שנצבר בארה"ב, ממגוון הסוגיות שקיבלו מענה בארה"ב ולא בארץ ומהעובדה שלארה"ב יש חוקה אשר מביאה ליציבות ובהירות לגבי העקרונות שמובאים בחקיקה (בשונה מאנגליה שם אין חוקה ועל כן השיטה הרבה פחות יציבה וברורה אך יותר גמישה).
השיטה האנגלית בניגוד לאמריקאית לא מצאה לנכון להתמקד ולפרט בדברי החקיקה את תת התחומים שבנושא כאשר לא נמצאה התייחסות למלה החזקה אלא רק ל "מטפל בסחורה גנובה ", על כן הבנתי שבעצם יש נסיון לאגד את כל סוגי ה"טיפול" בסחורה גנובה תחת סעיף אחד וכך לתת יתר גמישות למערכת בניסיונה לפרש את החוק.

השיטה הישראלית בעצם מצאה לנכון להרחיב את סוגי ה"טיפול" בסחורה גנובה לשלושה סעיפים כאשר השלישי בהם הוא זה שהתייחס בצורה המדויקת יש לומר לנושא המאמר, מה ששמתי לב שהשיטה הישראלית היא היחידה שהתמקדה במלה "חשוד" בכותרת הסעיף, ועל כך ניתן לומר כי היא מראש קבעה כי דינו של מוצר הידוע כגנוב הוא גם דינו של מוצר החשוד כגנוב. יש לומר שהשאלה האם דין אחד לחושד וליודע? עלה במאמר של רות קנאי שאותו אזכרתי ומהווה עילה לויכוח תמידי.

השאלה המשפטית החשובה ביותר שעלתה בפסקי הדין היא על פי מה ניתן להוכיח כי האדם שהחזיק את הרכוש הגנוב אכן ידע שהוא גנוב?, שאלה זו חזרה על עצמה מספר פעמים כאשר במשפטו של אווס באנגליה קבע השופט גודרד כלל סופי וכללי לפיו כאשר אדם נמצא שבאמתחתו סחורה שנגנבה לאחרונה, חבר המושבעים יוכל להסיק כי הוא זה שקיבל את הסחורה הגנובה רק אם א. הנאשם לא מביא תירוץ והסבר לעובדה שנמצא באמתחתו רכוש גנוב ב. אם ההסבר שהנאשם נותן נמצא כלא נכונים ע"י חבר המושבעים, במשפט של רונן  משיטת המשפט הישראלית, קבעה השופטת לידסקי שעל מנת להרשיע אדם בעבירה על סעיף 413 "החזקת נכס חשוד" יש להוכיח כי א. החפצים היו בחזקתו של הנאשם ב. יש חשדות שהרכוש הוא גנוב

ב. הנאשם לא הצליח להוכיח לבית משפט כי לא מדובר ברכוש גנוב. על כן נראה ששני השופטים קבעו סטנדרטים דומים מאוד, אפילו זהים, מה שגורם לי לשער שעקרונות היסוד לפיהן ניתן להרשיע אדם כי אכן ידע כי הסחורה גנובה במשפט הישראלי נלקחו והועתקו מהמשפט האנגלי!

יש לומר בסוגיה זו כי בהקמת המדינה, מועצת העם הזמנית צירפה מנשר ובו היא קבעה בסעיף 11 לפקודת "סדרי שלטון ומשפט"   כי המשפט האנגלי שהיה קיים עד 14/5/48 נשאר בתוקף, אלא אם יחולו בו שינויים (בשנת 1980   בוטל בחוק יסודות המשפט הזיקה בין המשפט הישראלי לאנגלי).
יש לומר ששיטת המשפט הישראלית אכן ירשה את עקרונות היסוד שלה מהשיטה האנגלית, ואת זה ניתן לראות ע"פ עקרונות רבים הזהים כמו זה שהובא פה.

מעמדם של השותפים לעבירה של החזקת רכוש גנוב עלה מספר פעמים במחקר אותו ערכתי, כאשר בשני פסקי דין שונים משיטות שונות קיבלנו תשובות מעט שונות לשאלה מה דינו של השותף לעבירה של החזקת רכוש גנוב?, בפסק הדין האנגלי נגד שואו אמר השופט כי אם אדם אחראי בלעדית להעברה ולהחזקה של הסחורה הגנובה, אז האדם שעזר לו, לא יואשם בהעברה, בפסק הדין נגד רונן אמר השופט כי דינו של המתווך יהיה כדינו של המחזיק ברכוש הגנוב. על כן נראה כי במשפט הישראלי המתווך יורשע באופן אוטומטי ואילו באנגלי נראה שאם יוכיחו כי אדם אחראי בלעדית לעבירה זו אזי שותפו לא יורשע בעבירה.

מעמדה של העבירה הנ"ל וסיווגה כעבירה קלה או קשה עלה במחקר מספר פעמים, נראה כי הסיבה לכך היא חוסר הודאות לגבי מעמדה המשפטי של העבירה ובמיוחד בהתייחס לעבירת הגניבה שבוצעה קודם לכן, ניתן לומר כי מעמדה דומה לביצוע אקט הגנבה וניתן לומר כי הוא הרבה יותר נחות ממנה, ע"פ הנאמר במאמר האמריקאי השני אנו מבינים כי בערכאות השונות היו ויכוחים על מעמדה, כאשר, תחילה היא נחשבה כעבירה של "פשע חמור" וכל זאת מכיוון שבחוקה הפדרלית, פשע חמור יחשב רק במקרים בהם נעשה עבירת גנבה או פריצה שעל פיהם יקבל הנאשם לפחות שנה אחת בכלא, אך לאחר מכן נמצא הנאשם כאחד שכן ביצע "פשע חמור" מכיוון שהעבירה אותה ביצע היתה אמורה להיות עבירה של גנבה, ועל כן הוחלט כי הנאשם יצטרך להיות מגורש ומורחק מארה"ב, וכי יש באפשרותו לערער על ההחלטה. חשוב לומר כי השלכות רבות יוכלו להתפרש בעקבות הסיווגים הללו, כאשר יש שיראו את העבירה כשוות ערך אפילו לגנבה ויש שיראו בה כעבירה של שותפות זוטרית בעבירת הגנבה.

על כן לסיכום אומר כי בסך הכל שלושת השיטות מתייחסות באופן דומה ל"החזקת רכוש גנוב", שלושתן בוחנות את ביצוע העבירה ע"פ אותם סממנים, שלושתן באופן כללי מסווגות אותה באותו מעמד, אין ספק שהשיטה האמריקאית אכן מפורטת יותר ופחות גמישה וכי האנגלית והישראלית יותר דומות בהתייחסותן אל העבירה הנ"ל.
לפי מיטב הבנתי את הנושא תכלית החוק זהה בכל שלושת השיטות, ואף כפולה: ראשית, ההנחה היא כי עבריינים המשיגים נכסים בדרך לא חוקית, מסתמכים על האפשרות למכור את הנכסים לאחרים כדי לממשם, וכי בהעדר מקבל המעונין ברכוש הגנוב תקטן המוטיבציה לביצוע הגניבה. לפיכך, מטרתו של החוק האמור היא להרתיע מפני קבלה או החזקה של נכסים שהושגו שלא כדין או שחשודים בכך, ובדרך זו להקטין בעקיפין את הפיתוי לבצע עבירות להשגת הנכסים. שנית, תכליתו של החוק היא להרתיע מפני קבלה או החזקה של נכסים שהושגו שלא כדין או שחשודים בכך, על מנת להגדיל את הסיכוי לאיתור הנכסים והשבתם לבעליהם החוקיים.

ו. ספרות משפטית -  מאמר ראשון בעברית – בחרתי להתייחס למאמרה של רות קנאי  (נספח 17)  העוסק בשאלה המשפטית החשובה והיא האם אותו דין לחושד וליודע בהתייחס למעשה פלילי? במאמר מתייחסת רות באופן רחב לשאלה וגם באופן ספציפי לסעיף 413 בחוק העונשין "המחזיק נכס החשוד". רות במאמרה טוענת כי יש לאפשר למחוקק להבחין בין מי שיודע על קיום הנסיבות ובין מי שנוטל סיכון שהן קיימות, לדעתה ראוי להגדיר בחלק שהכללי של חוק העונשין רמות שונות של מחשבה פלילית לגבי הנסיבות, בדומה למצוי במשפט האנגלוסקסי.
במאמרה רות מתייחסת לויכוח בין ספנסר לויליאמס על פרשנות המילים "יודע או מאמין" שבסעיף החזקת רכוש חשוב במשפט האנגלי.ויליאמס מצוטט כמי שתומך בהגבלת העבירה למקרים של ידיעה או חשד ברמה גבוהה, כדי לא להכביד מדיי על האזרחים ולשמור על חופש המסחר. ספנסר טוען כי הרחבת העבירה למקרים שבהם "סיכוי גדול" שהרכוש גנוב".
רות מעלה גם את השאלה האם יש חובה על הסוחר למנוע שליחת או קבלת סחורה כאשר יש לו חדש ברמה הנמוכה מגבוהה? רות מצוטטת את ויליאמס באומרה כי אין להכביד על הסוחרים , ויש להרשיעם רק כאשר ידעו, או שהיה להם חשד גבוה והם עצמו עיניהם.

מאמר שני בעברית – במאמרו של פלר   על דיני העונשין (נספח 18)  ישנה התייחסות בכלליות לנושא ההחזקה במשפט הישראלי ובפרט לגבי נושא של ההחזקה של נכס חשוד, כפי שעוגן בחוק העונשין. במאמר סוקר פלר את יסודות ההחזקה במשפט העברי, כאשר הוא ממקד את הדיון בהקשר להתפלגות העבירות לפי צורת הרכיב ההתנהגותי – אקטיבית ופסיבית, פלר במאמר מנתח את המבנה של היסוד העובדתי בעבירה מסוג זה ואת זיקת הגומלין בין הגדרתה של עבירת ההחזקה לבין הגדרת מושג ההחזקה בסעיף 2 לחוק העונשין. לטענתו במומנט הראשוני של יצירת השליטה האסורה או של היווצרותה, מתבטאת העבירה בהפרת צו "לא תעשה". עשייה זו יכולה להתממש לא רק בדרך של התנהגות אקטיבית, אלא גם באפס מעשה, לטענתו עם חלוף מומנט זה, קם ציווי נוסף מסוג "צו עשה" – להפסיק את השליטה באבה – שהפרתו היא לעולם במחדל.

פלר מחלק במאמרו את העבירה לשני חלקים, בראשיתו הרכיב ההתנהגותי הוא מסוג מחדל או מעשה כגורם היוצר את השליטה האסורה בחפץ ההמשך הוא במחדל בלבד עד להשלמתו הסופית.
מאמר ראשון אמריקאי – במאמרו של אנדריי הייוורט  (נספח 19)  מעלה הכותב טענה ראשונית, מין הנחת עבודה שמתוכה נובע המאמר שלו. אנדריי גורס כי בארצות הברית כיום מעדיפה המדינה והרשויות שלה את הגנב שגונב יצירה על פני אדם שקנה את הסחורה הגנובה ממנו ומחזיק אותה תלויה בסלון הפרטי שלו.

אנדריי גורס כי על בתי המשפט למצוא את השיטה שעל פיה יצליחו למצוא את השלל האבוד, כאשר עד כה נוסו משפט גישות בנושא. לדעתו של אנדריי השיטה הכי טובה למצוא את הסחורה הגנובה היא לעודד את הסחר בסחורה הגנובה, כי על הקונה התמים המחזיק בסחורה הגנובה יש חובה מוסרית לשמור על הסחורה הגנובה, מה עוד שהכל נובע מאמונה. ועל כן המדיניות הטובה ביותר היא לחקור יותר את הלקוחות כדי להביא לצדק. (חשוב לומר כי כל זה לא ימנע מהלקוח את ההגנה אותה הוא צריך.

מאמר שני אמריקאי – המאמר  (נספח 20) מספר את סיפורו של אדם שהורשע בשנת 1997 בנסיון לאחזקה של סחורה גנובה, תוך הפרה של סעיפים 193.330 ו205.275 של מדינת נבדה. במשפט טענו רשות ההגירה כי מאחר והוא נאשם כאדם זר בביצוע פשע חמור עליו להיות מגורש ומסולק לאלתר מארה"ב. השופט של משטרת ההגירה טען שהנאשם לא אמור להיות מגורש מארה"ב כי העבירה אותה ביצע לא נחשבת כפשע חמור, מכיוון שבחוקה הפדרלית, פשע חמור יחשב רק במקרים בהם נעשה עבירת גנבה או פריצה שעל פיהם יקבל הנאשם לפחות שנה אחת בכלא.

לבסוף מצא הBIA  את הנאשם כאחד שכן ביצע פשע חמור מכיוון שהעבירה אותה ביצע היתה אמורה להיות עבירה של גנבה, ועל כן הוחלט כי הנאשם יצטרך להיות מגורש ומורחק מארה"ב, וכי יש באפשרותו לערער על ההחלטה.
מאמר ראשון אנגלי – במאמר הראשון  (נספח 21) עלתה סוגיה מאוד חשובה, והיא האם המשטרה יכולה להביא ראיות שהושגו בדרכי תחבולה נגד זוג נוכלים שהחזיקו בסחורה גנובה וניסו למכורה למשטרה שהתחזתה למוכרי חנות.
השופטים בערעור שנדחה ושסוקר במאמר גרסו שע"פ המשפט המקובל וע"פ סעיף 78 מותר היה למשטרה להתחזות למוכרי תכשיטים, וכי השוטרים נהגו בהם בצורה פיירית, הרי הם לא התחזו לשוטרים ותחקרו אותם בחנות. ועל כן היה מותר להם ללכוד את הפושעים בדרכי תחבולה ולכן דחו השופטים את הערעור של שניהם.

מאמר שני אנגלי – במאמר של העורך דין גון קלג    (נספח 22) אשר מסכם כמה שאלות משפטיות ונושאים משפטיים שעלו במשפטים שנערכו באותה השנה, עלה גם נושא החזקת הרכוש הגנוב.
במאמר נאמר שע"פ סעיף s.27(3)(a) of the theft act 1968, אם אדם נאשם בטיפול ברכוש גנוב, ראיות יינתנו שנכס אחר נמצא בחזקתו של הנאשם, רק אם הגנבה בוצעה עד שנה לפני העתירה נגד הנאשם.
הסיבה להצגת ראיה כזו היא להוכיח שהנאשם ידע  או האמין כי הנכס הינו גנוב. בפס"ד נגד ווד שהיה בשנת 1974 נקבע כי לראיה כזו אסור לכלול את המסקנות של העבירה ועל כן עליו להיות מוגבל לעובדה החשופה של האחזקה.

תיאור דרך החיפוש כמפורט להלן:
א. איתור מונחים מרכזיים -  המונחים העיקריים המופיעים בשיטות המשפט אותם חקרתי בעבודה, והרלוונטים לנושא העבודה הם: possession  - החזקה/בעלות, larceny – גנבה, handling  - טיפול, goods  - סחורה/נכס, stolen  - גנוב, receiving  - קבלה, property  - רכוש, holding – החזקה, chattels  - מיטלטלין,  embezzle  - מעל, felony – פשע, violation – הפרה.

נעזרתי בשני מילונים: במילון עברי - אנגלי  ובמילון אנגלי - אנגלי   על מנת לאתר את המונחים המרכזיים הקשורים בנושא המחקר אותו אני מציג בעבודה בהתאם לשיטות המשפט השונות.
כמו כן נעזרתי גם בשתי אנציקלופדיות: האנציקלופדיה אמריקאית  America jurisprudence 2d , והאנציקלופדיה אנגלית   Halsbury’s laws of England.

ב. חיפושים – אנציקלופדיה אמריקאית - חיפוש ידני – חיפוש באינדקס של האנציקלופדיה  תחת הערך "larceny"  כי הערכתי שתחת נושא הגנבה ייתכן ואני אמצא  את התת נושא של החזקה של רכוש אשר נגנב,  ולשמחתי מצאתי מספר נושאים שמתקשרים לנושא בעמוד 1093 באינדקס ולכן הבנתי שעליי לפתוח את תוכך העניינים בכרך 50 תחת הערך "larceny", לאחר שעברתי על כל הנושאים בחרתי בנושא “possessing of stolen goods” אשר נמצא בערך  (נספח 23)  166§ ואשר לטעמי ולפי הבנתי היה זה שהתייחס לנושא החזקת הרכוש הגנוב בצורה הטובה ביותר.

אנציקלופדיה אנגלית -  חיפוש ידני - חיפשתי באינדקס של האינציקלופדיה   (נספח 24)  את הערך האנגלי להחזקת רכוש גנוב, חיפשתי בכרך J-Z  את הערך "stolen goods” בעמוד 2444 , יש הפניה לנושא הכי קרוב להחזקת רכוש גנוב והוא “handling stolen goods”   (נספח 25) ועל כן לאחר רפרוף בהפניה אשר בכרך 11 (1) תחת הערך 559 קיבלתי התייחסות מלאה לכל הדברים שאפשר לעשות עם רכוש גנוב כולל החזקתו ועל כן החלטתי כי זהו הערך אשר מבטא היטב את הנושא אותו בחרתי.

חקיקה ישראלית – חיפוש ממוחשב – נכנסתי ל "פדאור" והקשתי בחיפוש את הערך "החזקת רכוש גנוב", לצערי לא נמצא שום חיקוק בנושא, ועל כן ניסיתי עוד מספר ערכים עד שהגעתי ל "החזקת נכס חשוד" שהפנה אותי לחוק העונשין 1977 (הערת שוליים 6), שם מצאתי את דבר החקיקה בסעיף 413.

חקיקה אמריקאית – חיפוש ידני – באנציקלופדיה האמריקאית (הערת שוליים מספר 31), מצאתי בהערות שוליים של סעיף 166 "possession of stolen goods”, הפניה אל דבר החקיקה הראשית הפדראלית כפי שחוקקה ופורסמה על ידי הקונגרס  uscs (הערת שוליים מספר 7), אשר לפי טעמי נגע בנושא המחקר באופן מדויק.

חקיקה אנגלית -  דרך החיפוש הידני - ע"מ למצוא את דבר החקיקה הראשי בנושא המחקר, ניגשתי לערך האנציקלופדי שאותו כבר מצאתי (הערת שוליים 33), ובהערות השוליים שהיו בעמוד בסעיף  599, נמצא החקיקה הראשית (הערת שוליים 8), שתאמה באופן דומה את הסעיף כפי שהוצג באנציקלופדיה.

פסדי"ם ישראלי – חיפשתי בתוכנת "פדאור" את הערך "החזקת נכס חשוד" כפי שמצוטט בסעיף 413 לחוק העונשין ועל כן קיבלתי 39 פסקי דין שהתייחסו לסעיף זה שמתוכם בחרתי את השלושה הרלוונטים ביותר לנושא המחקר שלי.

פסדי"ם אנגלי – חיפוש ממוחשב - שלושת פסקי הדין שבחרתי משיטת המשפט האנגלי, הופיעו בהערות שוליים של הערך האנציקלופדי סעיף ,559 כפי שמובא בהערות שוליים מספר 33, מתוך  כל פסקי הדין שהופיעו שם בחרתי את אותם פסקי הדין שמתייחסים בצורה הכי מדויקת אל נושא העבודה אותו בחרתי.

פסדי"ם אמריקאי – חיפוש ממוחשב - שלושת פסקי הדין האמריקאים הופיעו בהערות השוליים של הערך האנציקלופדי סעיף 166 כפי שמובע בהערת השוליים 31, מתוכם נבחרו שלושה שהתייחסו בצורה הכי מדויקת אל נושא המחקר שאותו הצגתי.

פס"ד מהאיחוד האירופאי –חיפשתי בשתי דרכים, ראשית נכנסת לאתר האיחוד האירופאי , כאשר שם נכנסתי ל eur-lex, לאחר מכן נכנסתי ל all case law, ושם הקשתי את צירופי השם האפשריים הקשורים לנושא כאשר לא נמצא שום פסק דין אשר עוסק בנושא, לאחר מכן ניסיתי לחפש בלקסיס כאשר נכנסתי ל Europe union case law, ושם בחיפוש גם כן לא מצאתי אף פסק דין שמתייחס לנושא.

להערכתי הסיבה לכך שלא נמצא שום פסק דין בנושא הוא שמערכת בתי המשפט של האיחוד האירופאי כמעט ולא מתעסקים בנושאים פליליים אלא, כמעט אך ורק בנושאי זכויות אדם, כלכלה, חקלאות, חינוך, וביטוח רכב.

חיפוש בשפרד'ס –  חיפוש ממוחשב - הגעתי לכל עדכוני השפרדס לגבי פסקי הדין שאתם בחרתי, על ידי כך שנכנסתי דרך הפסק דין שנמצא בלקסיס (על גבי המחשב), כאשר הסימון על העדכון בשפרדס מופיע בראש העמוד של כל פסק דין רלוונטי, ולפיו ניתן לדעת האם הוגש ערעור לערכאה גבוהה יותר או האם ההלכה התהפכה בערעור או אושרה וגם אם היו ערכאות קדומות באותו מקרה.

מאמרים אנגליים -  חיפוש ממוחשב - נכנסתי לlexis  ושם בlegal secondary   נכנסתי ל uk law journals ושם הקשתי את הצירוףpossessions of stolen goods , כאשר שם נמצאו 76 מאמרים העוסקים בנושא המחקר שלי, מתוכם בחרתי את השניים שנוגעים באופן ישיר אל העבודה שלי.

מאמרים אמריקאים – חיפוש ממוחשב – נכנסתי ל lexis  ושם  בlegal secondary  נכנסתי ל us journals and law review, כאשר במנוע החיפוש שם הקשתי את הצירוףpossessions of stolen goods, שם נמצאו 116 מאמרים העוסקים בנושא שלי, מתוכם בחרתי את השני המאמרים שהיו כי רלוונטים לעבודה בפאונדרס.

מאמרים ישראלים – את שני המאמרים הישראלים שלי מצאתי בדרכים שונות, המאמר הראשון נמצא בעזרת הקלדת המשפט "החזקת נכס חשוד" במנוע החיפוש של התוכנה פדאור, שם נמצא המאמר תחת הכותרת "מאמרים", את המסמך השני מצאתי דרך מנוע החיפוש של הספרייה של המרכז  הבינתחומי בהקשת אותו משפט, כאשר המאמר נמצא בצורה ידנית לבסוף.