דין המהפך בלימודים בחררה שייך לתחום המציאה והמתנה, במקרים בהם צד ג לא יכול להשיג חררה אחרת במקום אחר או שהוא יכול להשיגה בהפסד מרובה. נושא זה היה מושא לויכוח נוקב בין רש"י לר"ת. לדעת רש"י דין זה חל גם על מציאה ומתנה ולעומתו ר"ת (בתוס' ד"ה עני המהפך) הוכיח מהסוגיה בב"מ י, א שדין זה חל רק על מכר ומקח, מכיוון שהחיים הם מלחמת קיום מתמדת בין אדם לחברו ומלחמת קיום זו לגיטימית "כל הזריז לקדום ולזכות בה מותר" (רא"ש קידושין נט א סי ב), ר"ת הסתמך בטענתו על פאה פ"ג מ"ד שם נאמר שעני שמצא חפץ שנזנח ע"י עני אחר לא ייחשב כרשע, גישתו עולה בקנה אחד עם מגמתו לתת יתר תוקף לזכויות ע"פ דין ולאפשר תחרות גדולה יותר, לשונו של הר"ת לגבי מכר מוכיחה לכאורה שהחילוק בין מכר למציאה הוא במידת הטרחה שאמור צד ג להשקיע אם ירצה להשיג חפץ דומה, ולכן נמצא שגם מכר יכול להיות דינו כמציאה, אם הטרחה להשיגו במקום אחר מרובה, לפיכך כתב מהרש"ל בסי' לו בתשובתו, שבמקרה זה לא יחשב צד ג רשע,
עוד טען הר"ת שמכר שנמכר בפחות משוויו (מכירה בזול) יחשב כמתנה או הפקר, הרמב"ן בחידושין ב"ב נד א חלק עליו באומרו שאין להפריד בין מכר למכר. בשו"ע חו"מ רלז א אנו נחשפים לדעות המנוגדות, של ר"ת ורש"י באשר לרצונו של צד ג לזכות בהפקר או לקבל מתנה מאחר, על חשבון המהפך, מבלי להכריע ביניהן, הר"ת מדגיש את הסיבה העיקרית שעל פיה צד ג במקרה הנ"ל יקרא רשע. אם אין ביכולתו של הנוטל למצוא את המוצר במקום אחר, קרי מדובר במוצר נדיר אז לא ייחשב הוא רשע בנטילתו, ואם יכול הוא למצוא את המוצר במקום אחר, קרי מדובר במוצר מצוי, ייחשב כרשע, יש לציין כי דין זה שייך גם במקרה שהנוטל יכול למצוא במקום אחר ע"י טורח במיתוג (התוס' ב"מ י א, ד"ה מעבירין).
נשאלת השאלה האם יש משמעות ליכולתו הכספית של הראשון? הרמ"א בסי' רלז ס"א כתב ע"פ הר"ן שאם הראשון עשיר והחפץ מצוי, לא נקרא הנוטל רשע, הסמ"ע ביאר שזהו דווקא לשיטת רש"י, שגם במציאה והפקר השני רשע, ולכן אם הראשון עשיר שיכול למצוא את המוצר בכל מקום אחר דינו כמציאה, לדעתו של רבי בלוי בפתחי חושן פ"ט ל, הסיבה לכך היא ששיטת רש"י מתחשבת במבקש. מהנאמר בשו"ע ח"מ רלז ב נראה שהמחבר ניסה להכריע לגבי המחלוקת הלא פתורה בין רש"י לר"ת שהובאה ברלז א, המחבר צידד בדברי הר"ת, תוך התייחסות לדין העסקת מלמד ע"י בעל בית, מסקנתו שאם לא יכול המלמד למצוא בעל בית אחר ייחשב הוא כמציאה ולכן יש להעסיקו (כפי שנידון גם בפס"ד תש"ל/צ"ח).
המשנה בקידושין נט העוסקת בשידוך מלמדת מה הדין במקרים בהם צד ג, קרי השליח, רוצה לשאת לאישה את האישה אותה נתבקש לקדש עבור משלחו. במקרה הראשון העוסק בחבר שנשלח ע"י המשלח לביצוע המשימה, נראה שיש חידוש בדין מכיוון למרות שהחבר שנשלח נהג לא כדין, קרי נשלח לקדש אישה עבור חברו ולבסוף קידשה לעצמו, ייחשב המעשה כחוקי, ולכן לא ייענש השליח, הגמרא לעומת זאת הביאה מקרה דומה בו האדם שנשלח הוא שליח ולא חבר ולכן במעשהו יחשב כרמאי כי הוא קיבל על עצמו ללכת במיוחד בשליחותו ולכן משלחו סומך עליו, נראה כי ההבדל בדין בין חבר ושליח הוא משפטי-מהותי מפני שהשליח נשלח כי זהו מקצועו ולכן אין לסלוח לו על חריגה מהמשימה. עוד נאמר בגמרא שאם חבר שנשלח לקדש אישה במקום ספציפי, מקדשה לבסוף במקום אחר, לא חל עליה קידושין.
מקרה נוסף שמובא הוא שאדם קבע שקידושין לאישה יחולו עוד 30 יום ולא מיד, ולפני תום 30 הימים פנה אחר וביקש את ידה, ולכן היא מקודשת לשני, לעומת זאת אם הראשון אמר לה מעכשיו ולאחר 30 יום אז היא ספק מקודשת לכל אחד מהם. הנימוק ליצירת הלכות השידוך באים מתוך נימוק משפטי-חוזי, קרי החובה לכבד הסכמים.