שאלות השפיטות וזכות העמידה במשפט המנהלי - דיון מעמיק על סוגיות הנוגעות למבחני הסף

שאלות השפיטות וזכות העמידה, אינם מופיעים בחוק אלא מהווים הלכות שיפוטית המבוססות, על ס' 15(ג),(ד) לח"י השפיטה ועל הלכות שהתפתחו מפסדי"ם, הם בבחינת כללי סף מקדמיים שיש לעמוד בהם כדי שבג"צ או ביהמ"ש מנהליים יושיט סעד לעותר, ראשית עלינו להבחין בין שתי הסוגיות: הראשונה היא שאלת זכות העמידה של עותר (שאלת ה"מי"),  שבגינה נשאל, האם העותר, מתאים להגיש את העתירה?,

סוגיה נפרדת היא שאלת השפיטות (שאלת ה"מה"), שבגינה נשאל, האם ביהמ"ש עשוי לדון לגופו של עניין בסוגיה שלפניו?, בעבר היו מספר פסדי"ם כמו אשכנזי ובקר שקבעו שיש קשר פונקציונלי בין האספקט של זכות העמידה לאספקט השפיטות, ולכן כדי לקבוע זכות עמידה מספקת, עלינו לתת דעתנו ועל מידת היותו של הנושא שפיט,

בשנים האחרונות בעקבות האקטיביזם השיפוטי ובמסגרת רצונו של בג"ץ לפתוח את שעריו, הרחיב ביהמ"ש את זכות העמידה וצמצם את המגבלות החלות עליו (כמו הכרה בעותר ציבורי ברסלר), כאשר במקביל וכצעד משלים, הוא מאמץ, את תפיסתו של ברק לפיו "הכל שפיט ומלוא כל הארץ משפט". לפיכך כיום בעקבות תקדים רסלר, אין לערבב יותר בין מעמד לשפיטות, מדובר בעניינים נפרדים ונבדלים החיים אחד לצד האחר, ולכן ניתן להכיר בזכות עמידתו של העותר בביהמ"ש, למרות שייתכן שהעתירה בלתי שפיטה.

שמגר ברסלר קובע ששני מבחני הסף (שאלות השפיטות והמעמד), מתקיימים, בשלבים שונים של הדיון המשפטי, ההחלטה על שאלת זכות העמידה נופלת, בד"כ, בשלב הטרומי של הדיון, ומנגד, שאלת השפיטות יכולה, להיות מוכרעת ע"י ביהמ"ש בכל שלב במשפט. לפיכך נשאל האם יש חשיבות לכך ששאלת המעמד עולה בד"כ לפני שאלת השפיטות?,

דיון בשאלת המעמד יכול לייתר דיון בשאלת השפיטות, וזאת כיוון שכאשר בג"ץ קובע שלעותר אין מעמד, לא מעניין אותו מה יש לעותר להשמיע (רסלר בגלברט), ולכן נראה ששאלת השפיטות, הנתונה לשק"ד של בג"ץ, היא בגדר אפשרות ולא חובה. יש לומר שבמקרים חריגים וספציפים, הנוגעים לכלל הציבור, בוחר בג"ץ לעסוק בשאלת השפיטות, למרות שכבר החליט שלעותר אין מעמד (רסלר הראשון).

אחד הטעמים להצדקת "סינון" העתירות בשל חוסר מעמד, ללא עיסוק בשאלת השפיטות, הוא החשש בפני הצפת ביהמ"ש ע"י עתירות של טרדנים, אין לזלזל בחשש זה במציאות שלנו, שבה הביקורת השיפוטית על מעשי מינהל מרוכזת במידה רבה בביהמ"ש אחד ושהפניה אליו איננה כרוכה במעמסה כספית כבדה (ראובן-פז וגלברט).

הקושי המרכזי בהתמודדות עם שאלת השפיטות, הוא שהמושג, לו מספר פרשנויות, נתפס כרב משמעי, ולכן נגזר על הויכוח סביבו להיות נצחי (ויתקין). בעבר נטען שחוסר שפיטות משמעה, חוסר סמכות (לפי ערן בן יעקב) ולכן פטור ביהמ"ש מדיון בנושא (זבוטינסקי), ברסלר שלל ברק את הטענה, וגרס שיש להבחין בין שאלת הסמכות המופנית למחוקק, לשאלת השפיטות המופנית לביהמ"ש, ולכן כשעוסקים כיום בכוחו של ביהמ"ש למנוע עתירה ע"י שפיטות, כמעט תמיד תוכרע השאלה ע"י שק"ד של בג"צ, המאפשרת לו לומר שהנושא לא שפיט ולכן הדיון בטל.

כדי להכריע בשאלת השפיטות, מבחין ברק בין שני מובנים של השפיטות, השפיטות הנורמטיבית עוסקת ביכולתו של המשפט וביהמ"ש להכריע בסכסוך, ולכן סכסוך שפיט, אם קיימות אמות מידה משפטיות לפתרונו, השפיטות המוסדית מנגד עוסקת בשאלה, אם המשפט וביהמ"ש הם המסגרות הראויות להכרעה בסכסוך, ולכן סכסוך שפיט, אם ראוי שיוכרע ע"פ המשפט בביהמ"ש. ברק קובע שמהבחינה הנורמטיבית, כל סכסוך, ולו הפוליטי ביותר שפיט, ומבחינה מוסדית, רוב הסכסוכים לרבות הפוליטיים, שפיטים, אך במקרים ספציפים, שיש חשש שפוליטיזציה של השפיטה תפגע במעמד ביהמ"ש, ובאמון הציבור בו, לא ייחשב הנושא לשפיט (ברק בקליינר),

בעבר נאמר על מקרים ספציפים אלו שהם חורגים ממסגרת שק"ד של ביהמ"ש, ולכן מעמידים בספק את סמכותו (ברק בשנת 66), כיום נראה שלא מדובר בשאלת סמכות ולכן ההחלטה תמצא תמיד בתחום השק"ד, יש לומר שישנם מקרים נוספים, (שבעתיד בג"ץ יקבע), שבגללם עתירה תדחה בשל העדר שפיטות מוסדית. יש שופטים, המבקרים את ברק, חלקם טוענים שהכרעה בסכסוכים פוליטיים תעשה רק ע"י ארגונים פוליטיים, שכן אחרת תהיה פגיעה, בעקרון הפרדת הרשויות, במשטר הדמוקרטי ובביהמ"ש.

בעבר זכות העמידה, להתריע על פגמים במכרז היתה נתונה רק למי שהיה זכאי לזכות במכרז (חברות ביטוח רכב למיניהן), במהלך השנים ובהדרגתיות, הורחבה זכות העמידה בכל הנוגע למכרזים, אך כדי לשמור על יעילותו של ההליך ובגלל אופיו ותכליתו, לא הורחבה זכות העמידה במכרז באותה מידה שהורחבה בכל יתר ענייני בג"ץ (בייניש באבו-שינדי ובראובן-פז).

כיום בעקבות ההרחבה, מכירים גם בזכות העמידה של מי שהצעתו נפסלה ומבקש להלין כנגד הליכי מכרז במטרה לבטלו, בשים לב לכך שהוא לא יוכל לבקש שהצעתו תתקבל אך בשל פגמים בהצעות אחרות (מפעל-הפיס), יש לומר שהרציונל לשינוי, היה הצורך בהבטחת טוהר המידות ותקינות המכרז, וזאת כיוון שמי שהצעתו נפסלה יכול כעת להצביע על פגמים במכרז. לפיכך נשאל, עד כמה הורחבה זכות העמידה במכרז?

בייניש באבו-שינדי מציינת שניתן במקרים מסוימים, להעניק מעמד לטוען כנגד מכרז שלא השתתף בו, עם זאת, היא דורשת שתהיה לו זיקה לנושא ושהפגם יהיה חמור ומהותי, ברק לעומתה מבדיל בין שלושה סוגי עותרים, לדעתו ניתן להכיר ביכולתם העקרונית של אלו שלא ניגשו למכרז, לתקוף את המכרז, רק כשיש להם אינטרס אישי בעתירה. זכות העמידה  בבג"ץ, מנגד הורחבה  עד כדי כך שהיום כמעט והשאלה אינה רלוונטית, שכן דיני המעמד כיום פרוצים לגמרי, ולכן כמעט כל אדם עם בעיה ציבורית יכול לעתור(הרצליה, גלברט).