|
|
|
|
|
|
|
|
עמודי המקדש, אקסיס מונדי, כציר היקום
|
|
|
|
|
במעמקי ים התוהו, בטבורו, בתוכו, בקרביו, בין מעלה ומטה, נקדח פתח, נפערה מערה, נחצבה באר, פרץ מעיין. ממקור נסתר זה, אבן השתייה, הגיח עמוד מים והיתמר למעלה כדי לברוא את השמים. מאותו תשתית מקודשת - ציר העולם, ובאותו רגע עצים - נקודת האפס של הבריאה, צנח מטה עמוד מים תאום וברא את הארץ. על עמוד כפול זה, בעל שני חלקים, המחבר באמצעו בין שמים לארץ עומד העולם. סילון המים הקדמוני נקרש, התייצב והתחזק, במאמר האל, ואף הוכפל ושוכפל. עמודי השמים ועמודי הארץ, הנקראים גם מוסדות השמים ומוסדות הארץ, תומכים בקוסמוס, מקובעים ויציבים, אך ברצון האל, יתרופפו ויזדעזעו (איוב ט:ו, כו:יא; משלי ח:כט; שמואל ב, כב:ח; תהילים יח:טז).
יסודות היקום נסתרים מעין אדם אך סמליהם מרובים ומגוונים. מזרקות, מפלים, צינורות, גשרים, סולמות, מוטות, ענפים, מנהרות, שבילים, דרכים, מעברים, חריצים, צוקים, סלעים, עצים, הרים – כל אלה גלמו עבור אנשי העולם הקדום את העמוד הראשוני שסלל את הדרך בין מעלה ומטה.
האמונה ב"אקסיס מונדי", ציר העולם המחבר בין עולמות תחתונים לעולמות עליונים, משותפת לתרבויות שונות ורבות. חוקרי דתות עתיקות, מיתוסים ומנהגים מסבירים כיצד כל בנייה של בית, מקדש או עיר, ניצחון על הטבע הפראי - התוהו, הייתה מיועדת לחקות את בריאת העולם. כל מקדש, בריאה בזעיר אנפין, מסמל עבור מאמיניו את כל היקום כולו. יסודותיו נושקים לתהום, ראשו – בשמים ובמרכזו טבור העולם. ובהתאם לכך גם העיר והבית.
אמונה זו נשמרה עד היום בקרב שבטים אסייאתיים נוודים. היורטה המונגולית נחשבת בעיני יושביה כמתחם מקודש. בצאתם מהיורטה הטהורה אל הערבה הפראית (מהבריאה לתוהו), הם מבקשים את ברכת האלים. ובחוזרם אליה (כניסה אל הקודש), הם מתפללים שנית לאלים כדי שימנעו כל חדירה של טומאה למרחב התום המוגן. אין לדרוך על סף היורטה, מקום המבדיל בין חוץ ופנים, בין נקי למזוהם. צורתה המעוגלת של היורטה מזכירה את כיפת השמים. בקצה הגג קיים פתח אוורור עגול אך גם בעל משמעות סמלית – חלון לשמים. מתחתיו, בין שני עמודי התווך התומכים במבנה היורטה, נמצאת האש המרכזית המשמשת לבישול ולחימום, אך גם היא כמובן נחשבת כקדושה ואין להשליך אליה פסולת. שני העמודים המרכזיים, מצידי האש, המקושטים במוטיבים מסורתיים, מגלמים את ה"אקסיס מונדי", את הקשר בין שמים לארץ ואין להישען עליהם או לעבור ביניהם כדי לא לחלל את קדושתם.
גם מקדש דגון, ככל מקדשי התקופה הקדומה, משמש עבור בוניו כדגם מוקטן של היקום. אך מקדשי האלילים נתפסים במקרא כמקום תוהו ובוהו. מעשה הגבורה של שמשון שהקריב את חייו בין עמודי התווך של מקדש דגון הטמא כדי למות בו עם פלישתים אפשר לו פרדוקסלית לממש את היבדלותו מהם:
וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. (שופטים טז:כט)
תנוחה מיוחדת זו של שמשון בין שני עמודי המתחם הפלישתי לפני הריסתו מרמזת במהופך על בריאת העולם. שני עמודי מים יצאו מתוך הרקיע, מטבורו של היקום, אחד עלה ושני ירד כדי ליצור שמים וארץ. בידו הימנית אחז אלוהים בשמים ובידו השנייה תפס בקרקע כדי לקבעם, לחזקם ולפרשם:
אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)
כלומר:
וגם ידי השמאלית יסדה ארץ וידי הימנית פרשה שמים. רק קראתי להם והינה עמדו מייד יחדו.
הפועל יַעַמְדוּ מהדהד את השם עַמּוּד, מאותו שורש ע.מ.ד. אך עמודי מקדש דגון כמוהם כבבואה מתעתעת של עמודי הבריאה. ביתם הבנוי של הפלישתים משול לכאוס ברוטלי, למים עזים (עזים - עזה), למי התוהו הרעים המסמלים את כוחות השטן:
וְהַיָּם בָּקַעְתָּ לִפְנֵיהֶם וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְאֶת רֹדְפֵיהֶם הִשְׁלַכְתָּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אֶבֶן בְּמַיִם עַזִּים. (נחמיה ט:יא)
כֹּה אָמַר ה' הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ וּבְמַיִם עַזִּים נְתִיבָה. (ישעיהו מג:טז)
שם העיר אליה הוֹרִידוּ הפלישתים את שמשון, עזה, מ-עוז, במובן של אכזריות, השתוללות יצרים, זעם ויצר הרס, מסביר אכן מדוע חברה כזו אינה יכולה להתקיים לאורך זמן. הפלישתים בתנ"ך נתפסים, כידוע, כפולשים אלימים, כשולפי חרב שפלים, כמתפלשים בעפר. החרבתו של מקדשם מבשרת את סופה של ממלכת הרשע, באחרית הימים, תוך שקורבנו של שמשון מזכיר את התמורה שחלה בים המורד, בראשיתם. הענק שהפר בעוורונו את בריתו עם האל, מכה על חטא, פוקח את עיניו ומזדכך. בין שני עמודי התווך של המקדש הזר, במרכז אולם מופעים מלא קהל שמח לאיד הלועג לאויב נורא שהפך לחיית קרקס עלובה, מכפר הגיבור במותו על שגיאות חייו. הזדהותו של שמשון עם הבורא באה לידי ביטוי נוקב בשימוש בפועל קרא המזכיר את בריאת העולם. שמשון קורא לאלוהים כשם שאלוהים קרא לשמים ולארץ:
אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אֲנִי אֲלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)
וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים! (שופטים טז:כח)
(שימו לב לקשר בין המילה יַחְדָּו, יחד, כאחד, לבין הביטוי אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי הרומז לתואם בין שמים וארץ המשתקף באופן שווה בשתי עיניו של שמשון כאילו היו אחת, ראו מאמר קודם)
וכך בשיא אסונו מגיע הגיבור לפסגת תהילתו וחווה בבשרו רגע חסד נדיר שבו מצבים מנוגדים מתמזגים ומתאחדים: עיוורון פיזי מוחלט והארה רוחנית עצימה, השפלה וניצחון, הדרדרות ועלייה, עליבות וגדולה, חיים ומוות.
שני עמודי התווך של מקדש דגון עליהם עמד המבנה כולו לא היו אכן אלא סמל להשקפת עולם מעוותת המאדירה כוחנות ומעלימה כל חמלה ולכן קרסו. שני העמודים שהתנוססו בקדמת מקדש שלמה, בכניסה, יכין ובועז, מייצגים, לעומת זאת, את סיפור הבריאה בבראשית שעניינו מעבר מאלימות ומאכזריות לחסד ולאהבה. על הבנת מסר זה ויישומו עומד העולם. עמודי התווך של המקדש הפלישתי אינם אלא בבואה מתעתעת של עמודי הנחושת בחצר מקדש שלמה, העמודים האמיתיים, שלא שמשו למטרה דקורטיבית בלבד, אלא החזיקו פרדוקסלית, באמצעות סמליותם, במקדש עצמו. יכין ובועז שעמדו מחוץ לבית, בפתחו אך סמלו את ליבו ותוכו, רומזים לביקוע ים התוהו בתווך, פילוח שפתח את מעשה הבריאה. רמז לעבר ורמז גם לעתיד. עמודי המקדש מבשרים את עידן אחרית הימים שבו יתאחדו הניגודים. העמוד הימני, יָכִין –הוא מכין, מכונן, מקים, מ-כַּן, בסיס – מגלם את כוחות הבריאה ששמו קץ להרס. העמוד השמאלי, בֹּעַז – הוא עז, מ-עֹז, עוצמה בלתי מוגבלת – מגלם את פוטנציאל כוחות ההרס שנכלאו במתחם הבריאה:
וַיָּקֶם אֶת הָעַמֻּדִים לְאֻלָם הַהֵיכָל, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַיְמָנִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יָכִין, וַיָּקֶם אֶת הָעַמּוּד הַשְּׂמָאלִי וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בֹּעַז. (מלכים א, ז:כא)
שני עמודים דומים נמצאים גם משני צידי פתח בית המקדש שרואה הנביא יחזקאל בחזונו המפורט:
אֹרֶךְ הָאֻלָם עֶשְׂרִים אַמָּה וְרֹחַב עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה אַמָּה וּבַמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יַעֲלוּ אֵלָיו וְעַמֻּדִים אֶל הָאֵילִים, אֶחָד מִפֹּה וְאֶחָד מִפֹּה. (יחזקאל מ:מט)
כלומר:
אורך אולם הכניסה לבית המקדש היה עשרים אמה ורוחבו היה שתים עשרה אמה. עלו אליו במדרגות. שני עמודים נמצאו, כל אחד, משני צידי המזוזות (מזוזות במובן שתי מסגרות הדלת הצידיות, מימין ומשמאל לפתח). עמוד אחד בצד אחד, מקביל למזוזה אחת, ועמוד שני בצד שני, מקביל למזוזה השנייה.
העובר את סף בית המקדש ונכנס מתחום חולין לתחום הקדושה, כאילו עבר מהכאוס לבריאה, כאילו משחזר בגופו את היטהרות חומר הגלם מסיגיו. הנכנס למקדש חי שנית את בריאת העולם תוך שהוא ממזג אירוע מהעבר עם זמן ההווה. ברגע נדיר זה חווה בבשרו הנכנס למקדש את חווית איחוד ההפכים, את החולין והקודש ברגע מיזוגם, את התוהו והבריאה לפני היפרדותם. דואליות זו, הטוב במיטבו והרע בשיאו, שאותה יש הזכות לאדם לחוות ברגעים מועטים ומסוימים בלבד, היא חלק ממהותו הבלעדית של אלוהים. ברגעי חסד ספורים אלה טועם האדם בן התמותה מנצחיותו האבסולוטית של אלוהים.
אך בעידן הגאולה ייטשטשו ויתמסמסו הגבולות הברורים והחדים בין חוץ ופנים, בין קודש לחול. גדרות וסייגים יתבטלו, הרע ייבלע בטוב והעז והמר יהפוך למתוק וענוג. פנים הבית יאציל מקדושתו על החוץ וברק הזהב יעניק מזוהרו לנחושת. קצות העולם יידמו לטבורו. תהליך זה אין משמעותו רק עידון החיים אלא גם קרבה גדולה יותר בין אדם לאלוהים שכוחו הבלתי מוגבל שולט מאז ומתמיד, לפי תפיסת המקרא, על המרכז, על הכנפות ועל אזורי הביניים כאחת.
לספרה של הכותבת: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013
http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.UnKJqHAyL8c
לבלוג של הכותבת: לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה
http://liebermanorna.wordpress.com/
הספר יצא גם בהוצאה דיגיטלית, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, וגם באתר עברית של סטימצקי.
מוזמנים לטעום את הפרק הראשון מההספר באתר סימניה:
http://simania.co.il/e/4527/0
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אודות כותב המאמר:
שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה
עיסוקי בשפה העברית כמורה באולפן הביא אותי לכתיבת מחקר ארוך שנים על לשון המקרא שממנו עיבדתי את ספרי: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה. ההרפתקה המרתקת התחילה עבורי כשהבחנתי, להפתעתי, שכל מילה ומילה מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. הצמד גלות/גאולה ידוע לכול, מצוטט ונלמד רבות, אך לא הייתי מודעת לעובדה, לפני שניגשתי למחקר, שמימדי התופעה רחבים כל כך.
כפל המשמעות אינו מאפיין את העברית בלבד. הבלשן הגרמני קרל אַבֶּל (1837-1906) זיהה תופעה זו במצרית עתיקה שבה אותה מילה ציינה שני מושגים מנוגדים. המילה כֵּן, למשל, פירושה היה חזק וחלש בעת ובעונה אחת. המצרים הקדמונים, לפי התיאוריה של קרל אבל, לא יכלו להבין את מושג הכוח בלי להשוות אותו לניגודו. התפתחות השפה ודובריה גרמה במשך הזמן להתפצלות המילים. המילה כֵּן שפירושה היה חזק וחלש התפצלה ל-ֵּן חזק ול-כָּן חלש. קרל אבל ייחס את התופעה לכל השפות השמיות וההודו-אירופאיות שבכולן ניתן עדיין למצוא שרידים לאופן החשיבה הקדום. בלטינית, ביוונית ובאירנית, לתואר קדוש יש שני פנים, פן חיובי, הקשור לאופיה הידידותי לאדם של השכינה ופן שלילי, מאיים, המצביע על מי שאל לו לאדם להתקרב אליו פן יבוא עליו עונש נורא.
ממצאיו של קרל אבל נתקלו בהתנגדות קשה מצד עמיתיו ולולא מאמרו של פרויד מובנים מנוגדים של מילים עתיקות המסכם את התיאוריה של הפילולוג, שאותה מצטט אבי הפסיכואנליזה כדי להקביל אותה לאמביוולנטיות של החלומות, קרוב לודאי שקרל אבל היה נבלע לחלוטין בתהום הנשייה. פרויד שחיפש קשרים בין פסיכואנליזה להיווצרות השפה קרא בשקיקה את כתביו של קרל אבל ופרסם עליהם את מאמרו המפורסם שבו הוא עורך הקבלה בין הגאי השפה לדימויי החלום. חקירת לשון המקרא מוכיחה על אף הכול שקרל אבל צדק גם צדק. ואף יותר מכך, לשון המקרא כל כולה חתומה בחותם הדואליות הטבוע לא רק בסמנטיקה שלה אלא גם בכל מבניה, בין אם הפונטי, בין אם התחבירי ובין אם הדקדוקי. אותיות אהוי, למשל, בניגוד לכל האותיות האחרות שאינן אלא עיצוריות בלבד, ממלאות תפקיד הן של עיצור והן של תנועה. זכות היתר שממנה נהנות אותיות אלה נובעת מקרבתן הרבה לייצוג האלוהות. כל האותיות נתפשות, ליתר דיוק, כמייצגות את אלוהים, אך אהוי קרובות אליו יותר: א (אלף - במקום הראשון, "אלופה" וקודמת לכול) מסמלת את ראשוניותו ומצוינותו ו־הוי שמרכיבות את השם המפורש מסמלות את נצחיותו (היה, הוה, יהיה). כשאותיות אהוי נהגות כעיצורים, הן מייצגות את הפן הנתפש של אלוהים (אימננטיות) וכשאותן אותיות ממלאות תפקיד של תנועות ולא נהגות, הן מייצגות את מה שאין בכוח האדם לגלות (טרנסצנדנטליות). כשאותיות אלה מופיעות בשורשי פעלים, התנהגותן לובשת פנים מרובות. במקרים מסוימים, הן נמצאות אך משמשות כתנועה ולא הוגים אותן (קָרָא, למשל, מגזרת נחי ל"א, ק.ר.א, האלף הופכת לנחה). לעיתים הן אף נעלמות לחלוטין (גָּר מגזרת נחי ע"ו-ע"י, ג.ו.ר, הוו חסרה). לעתים הן מתחלפות באות אחרת מאותה קבוצה (הוֹרִיד מגזרת נחי פ"י, י.ר.ד, הוו הנחה באה במקום היוד השורשית. דוגמה נוספת: עָשָׂה מגזרת נחי ל"י, ע.ש.י, ההא הנחה באה במקום היוד השורשית. היוד השורשית בוחרת לה להתחבא מאחורי אותיות אחרות, בהתאם למקומה בשורש הפועל: כשהיא פ' הפועל, י.ר.ד, י.ל.ד, י.ר.י, היא "מתחפשת" לוו בהפעיל - הוֹרִיד, הוֹלִיד, הוֹרָה; כשהיא ל' הפועל, ע.ש.י, ק.נ.י, י.ר.י, היא "מתחפשת", במקרים מסוימים, להא בפעל - עָשָׂה, קָנָה, יָרָה). בין אם האל מופיע, בין אם הוא מסתתר ובין אם הוא מתחפש, הוא תמיד אינסופי ונמצא בכל מקום, אומרות לנו אותיות אלה שאופיין כפול. גם תופעת הסמיכות הנפוצה כל כך בתנ"ך (למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בראשית א:יד; חַיַּת הָאָרֶץ, פס' ל) מחברת בין שני רכיבים ויוצרת ביניהם קשרים סמנטיים מגוונים תוך שהיא ממזגת אותם, מבחינה פונטית, למילה אחת. ניתן גם להוסיף בינתיים את הביטויים הנקראים צימודים, תֹּהוּ וָבֹהוּ (בראשית א:ב), שֹׁד וָשֶׁבֶר (ירמיהו מח:ג), כַּפְתֹּר וָפֶרַח (שמות כה:לג) שבהם, בניגוד לסמיכות, שני המונחים, המחוברים בוו קמוצה, שומרים על עצמאותם כשתי מילים העומדות בפני עצמן, נרדפות אומנם אך נפרדות. מומחי השפות המסופוטמיות מצהירים כיום שתופעת הדואליות שולטת גם בבבלית ואף בכל הלשונות שנכתבו בכתב היתדות.
הדואליות הטבועה בשפה משקפת את הדואליות המאפיינת את אלוהים, שליט אחד וכל יכול, נגלה ונסתר, ממית ומחיה, בורא הטוב והרע, יוצר האור ועושה החושך שמחץ את התוהו, גאל את הבריאה משִּׁביהּ ורפאהּ מחוליהּ. מפי עליון יצא הרע והטוב. כל מילה ומילה כמו חצויה לשניים, מכילה את הרוע הנורא של התוהו ובוהו, רעש, רעד וטבח, המזוהה עם האלילות ואת הטוב המתוק של הבריאה, שלום שלווה ובטח, סמל האמונה המונותיאיסטית המובעת בתנ"ך. ראיית העולם החדשה מעניקה לדו-הקוטביות של השפה משמעות מוסרית ספציפית בדרישתה לבחור בערכים שהיא מסמנת אותם כטובים ומבורכים, ערכי הבריאה, ולהתרחק מעולם האלילות המקולל, המתויג כשטני ומועד לכאוס. התורה נותנת לפני בני ישראל את הטוב והרע, את החיים והמוות, את הברכה והקללה, את שמירת חוקי ה' או את ההליכה אחרי אלוהים אחרים ומכוונת אותם לבחור בבחירה הנכונה: וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים (דברים יא:כו-לב, ל:טו-כ). מטרת נושאי הדגל של המונותיאיזם התנ"כי היא לתקן את בחירתם של אדם וחוה ברע, באלילות ובמוות כך שכל משמעויותיהן השליליות של המילים שהתפרצו מכלאן ברגע בו נגסו שיני החוטאים בפרי המתוק שהפך למר תאבדנה את כוחן ואף תיעלמנה.
חקירת מילות התנ"ך לפי שיטתו של הבלשן העלום, קרל אבל, מגלה אופקים חדשים ומרתקים. משמעות האותיות והדרך הלא שרירותית בה הן מצטרפות למילים, חקירת קשרים סמנטיים בין אותיות ומילים דומות בצליליהן למרות הכתיב השונה (תָּוֶךְ/טֶבַח), התחקות אחר קשרים ניגודיים בין מילים קרובות (אֵל/אַל/לֹא), ולפעמים אף זהות (חֵמָה במובן של רַעַל נְחָשִׁים/יַיִן מֻרְעָל/זַעַם אֱלֹהִים לעומת אותה מילה במובן של חֶמְאָה, מַאֲכַל מוֹתָרוֹת מְפַנֵּק; שׁוֹד, במובן של שְׁדִידָה וּגְזֵלָה לעומת אותה מילה במובן של שְׁדֵי אֵם הַמְּנִיקָה בְּאַהֲבָה), פרישת מניפות אנגרמות של מילים (חֵץ/צַח, חַף/פַּח, פִּגּוּל/פִּלּוּג, רָקַע/קָרַע/עָקַר/עָרַק), כל אלה יגלו לנו איך עיבד המונותיאיזם התנ"כי את המיתוסים האליליים כדי להתאימם להשקפת עולמו המתבדלת ובאיזו חיוניות יצק תוכן חדש ומהפכני למסגרות הקיימות כדי לעודד את החברה האנושית לעדן את החייתיות הטמאה הטבועה בה מנעוריה, להתעלות ולהיטהר.
ביתור הרע, לפי המקרא, חייב להיעשות לפי דגם בריאת העולם שבה בותר התוהו ובוהו, מפלצת דמויית נחש, ונחצה לשניים, בתווך, שוסף, נטבח ונזבח. מחיצת קרח זכה ודקה התקשחה ופלחה את מותני הענק המימי, מבדילה בין מחצית גופו העליונה ומחצית גופו התחתונה. מסך ספיר זה שנקרא רקיע בישר את רגיעת הים הקדמון. חציית המים הראשונית, ביום השני לבריאה, המסמלת את אילוף חיית התוהו ובוהו חסרת הרסן, משמשת בתנ"ך כדגם על לכל פעולות האדם שראוי להיקרא בשם זה. כל החציות שעליהן יסופר לאחר מכן, הן במובן הביתוק (ברית בין הבתרים, בראשית טו, ניתוח צמד הבקר בידי שאול, שמואל א, יא:יז...) והן במובן הצליחה (ים סוף, הירדן, היבוק...) תחזורנה בווריאציות שונות על האקט הקוסמוגני המכריע של חלוקת המים לשני חלקים שווים, באמצעם. הצולח את המרחב והזמן חוצה אותו לשניים בגופו (וגם בנפשו) וחוזר בהכרח על פעולת הבריאה. כל מעשה ותנוחה, במילים אחרות, התנהגות האדם בכללה, חייבת, לפי התנ"ך, לחקות את כוונת מעשה פילוח המים, דהיינו, להפוך את התוהו הטמא לבריאה הטהורה. הרקיע פילח אכן כחץ את התערובת הבוצנית והעכורה והֲפָכָהּ למים צלולים וזכים. מהמילה חֵץ נגזרו המילים חָצָה ו-חֵצִי. חֵץ, בשיכול אותיות - צַח - רומזת לאופיו של הפיצול שבאמצעותו היטהרה טומאת הכאוס. פִּלּוּג מי בראשית הפך את הַפִּגּוּל לצחות.
מקור החיים מצוי, אכן, לפי התנ"ך, בפירודם המבוקר של המים. הטוב פילח את הרע בְּחִצּוֹ. ריבוים המרשים של הפעלים המציינים את פעולת ההפרדה (בָּצַע, בָּקַע, זָמַר, חָצַב, חָצָץ, חָתַךְ, טָבַח, כָּרַת, נִפֵּץ, נִתַּח, קָטַף, קִצֵּר, רָצַץ, שִׁסַּע, שִׁסֵּף, תִּוָּה/הִתְוָה ועוד הרשימה ארוכה) משמש הוכחה ניצחת לחשיבותו של הפילוח במעשה הבריאה המכונן. כל מילות התנ"ך ספוגות, כדוגמת התואר רָטֹב, בטבעם הכפול של המים ונושאות משמעות חיובית ושלילית.
מתנין צמא דם, יהיר ומתנשא, הפך הים לבעל בריתו של הבורא, מודע לערכיו, עורג לקרבתו. תהליך הזדככות המים (מזכיכות לזכות, מגאווה לגעגועים) מבשר את שיבת בני ישראל הסוררים לגבולות נחלתם, מגלות לגאולה. הדרך ממדבר ישימון, לארץ פורחת, מצָיון Tsayon (צייה) לציון Tsiyon , עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. עוד לפני שהגיעו המים ליעדם, כבר הפרו את השממה בדרכם, רמז להתלכדות ההפכים העתידה לבוא. מטוהרים ומזוככים, לאחר שהתמרקו ביסורים, מעפילים בני ישראל לארצם, כמו מי התוהו שחצו הרים ובקעות בדרכם למקום שיועד להם (תהילים קד:ו-י), אל מקום אחד (בראשית א:ט).
עידן הגאולה יאופיין אכן בהשלכת האחר ובדבקות באחד. זעקותיו האימתניות של התוהו שפרצו מלב המילים ברגע בו ננגס הפרי האסור תהפוכנה לרינה ולשירה. המיליל יהפוך למהלל. החוזרים לארצם יזכו לחיות בגופם ובנפשם את רגע איחוד ההפכים הנדיר והעצים שבו הופך הנחש את ארסו העז לדבש מתוק. התגוששות מובנים מנוגדים בבטן אותה מילה, כבמאורת נחשים מתפתלים, תסתיים בהתיישרותו של המעוקל ובהיטהרותו של הטמא. האלילות תחלוף, הרע יוסר, הזר יתמוסס, האחר יימוג, הכפילות תיעלם. האל יהיה אחד, שמו יהיה אחד, מערכת הערכים תהיה אחת, שפת העמים תהיה אחת, פיהם וליבם יהיה אחד:
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה', לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד. (צפניה ג:ט)
ד"ר אורנה ליברמן
המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, אתר מנדלי, יהדות
קישור לספר:
http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מאמרים נוספים מאת ד"ר אורנה ליברמן
|
בסדנה לחיים נכונים ובריאים נראה את הדרך לאזן את המערכת ההורמונלית באופן טבעי, מהם המזונות והתוספים החשובים ביותר להצערת הגוף, איך למנוע סרטן, להוריד סוכר, לשפר יצירתיות ולהגביר את השמחה, המוח, הריכוז והזיכרון. נלמד מהן 5 הבדיקות החשובות להעריך את תהליכי ההזדקנות וכיצד לייטב את התוצאות. כמו כן, נלמד דרכים לבדוק באופן אישי את רמות הויטמינים והמינרלים מעכבי ההזדקנות, שכל אחד מאתנו חסר וזקוק להם.
|
|
שר במקרא הוא איש בעל עמדת כוח, שליט, מושל, שופט, מפקד צבא או בעל תפקיד אחראי אחר. רש הוא עני, נקלה, נחות דרגה וחסר אמצעים. האם אין רש היפוכו הגמור של שר?
|
|
רחוב לה רגרטייה, באי סן לואי בפריז, שינה במאה ה-18 את שמו ונקרא רחוב האישה מחוסרת הראש. וזאת על שום שלט פרסומת לבית מרזח שנפתח במקום ובו נראתה אישה בלי ראש, מרימה כוסית יין, עם הסיסמא: "הכול טוב". כיתוב זה מקורו בפתגם סקסיסטי ידוע מאוד בצרפת במאה ה-17: אישה בלי ראש, הכול טוב בה. אך גלגוליה של שנאת הנשים מפתיעים מאוד...
|
|
המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.
|
|
המאמר בוחן את תהליך זיקוק הכסף כאמצעי המחשה לתיאור זיכוך המים בבריאת העולם. דימוי הכסף הצרוף, שזוקק מסיגים מאוסים חופף לתיאור המים הזכים שחולצו מבוץ וביצות שורצי תנינים ונחשים. המים הקדמוניים, הבוצניים, הסרבניים, מזוהים עם האלילים הזרים, רהב, נחש ותנין - מפלצות בעלות גרמי ברזל ובשר נחושת. אלה, שזקפו ראש כנגד האל הבורא, הותכו, נשרפו, רוקעו ועוצבו באש מפוחו של הצורף הגדול. כור ההיתוך מאחד אך גם מנתק את הסיגים.
|
|
על הסופר הצרפתי ברנרדן דה סן-פייר וספרו המשפיע "פול ווירז'יני", רב מכר היסטרי. פול ווירז'יני, יצירי דמיונו של דה סן-פייר, "ילדיו המאומצים", כפי שכינה אותם, הפכו לאגדה, שהכתה גלים בעולם כולו, ונתנה השראה לאמנים רבים, מפרסומו ב-1788, ערב פרוץ המהפכה הצרפתית ועד מלחמת העולם הראשונה, אם לא עד ימינו אנו.
|
|
ספרה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן על חייה ומותה של אמה, שסבלה מדו-קוטביות, זכה להצלחה אדירה בצרפת. מדוע?
|
מאמרים נוספים בנושא לימודי דתות
|
הנוצרים מאמינים במעמד הר-סיני שהתרחש לעיני העם היהודי. הנוצרים (וגם המוסלמים) מאמינים בתורה שמסר האלוקים לעמו הנבחר, לעם ישראל, באמצעות משה רבינו, אותם ציווה לשמור את השבת ולהניח תפילין.
ועם כל זאת, הנוצרים מאמינים שהאלוקים שינה את דעתו והחליט לשנות את התורה ולהעביר את התורה החדשה דרך אדם בשם ישו, מושיעם המעונה ומחולל הניסים כביכול, ולתת להם (הנוצרים שקבלו את דבר ישו) תורה חדשה (מה שמכונה אצל הנוצרים "הברית החדשה": התורה החדשה של האלוקים).
|
|
אבולוציה, פירושה "ברירת מקרים מוצלחים". דהיינו - אם באחד הדורות נולד יצור עם "דפקט" מוצלח, כמו חיבור נוסף מפצעון-עיני למח, או תאונה המאפשרת למח לראות בצבעים וכדו', אם הטעות עזרה לשפר את המין באופן כזה שהוא יוכל להעמיד יותר צאצאים מחבריו, הוא ישרוד בעוד אחיו יכחדו. האבולוציה מציעה את ההגיון המעוות, כאילו התרחשו להן מיליוני תאונות מוצלחות מאצה לאדם, אותן הברירה הטבעית העדיפה במלחמת הקיום...
|
|
סופרי המקרא, כאשר כתבו על האיברים המוצנעים בגוף האדם, השתמשו בדרך כלל בשלוש מילים - ערווה, חלציים ועורלה. מעבר למילים אלו קיימות במקרא מתי מעט של מילים הדנות באברי הרבייה הגבריים. מילים אלו כרוכות בעיקרן בציוויים -
|
|
המילה מַיִם את זכרון פילוגם בצורת ריבויה הזוגי -יִם שבא מ-יָם, אותו אוקינוס קדמוני ברגע פיצולו בו נפתח פתח תקווה טובה ונבנה שביל מעבר במערבולות המים הרעים. מִיָּם (מֵהַיָּם), שמקורו בים, בהיפוך תנועות, נותן מַיִם. ריבוי זוגי זה המנציח את היטהרות הבריאה ואופייה הכפול מאפיין גם את אברי הגוף הזוגיים - עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, רַגְלַיִם, שָׁדַיִם, קְרָבַיִם - החתומים, גם הם, בסימן ההיכר הקוסמוגני. הריבוי הזוגי של אברי הגוף המסמל את המים העליונים והתחתונים שבהתפצלותם לשמים וארץ יצרו מרחב מחייה במעמקי ים המוות מהווה תזכורת מתמדת הקוראת לדובר השפה לחקות את מעשה הבריאה ולסכור סכר לגאות יצריו.
|
|
שני השלבים במפגש שמשון עם האריה, שלב הכנעתו בכוח ושלב הפיכתו לישות מיטיבה, משחזרים בזעיר אנפין את מסלול הליכתו של ים התוהו שאחרי שבותר בידו ורוחו של האל, חזר בו ממריו, הכיר בגדולת מעשה הבריאה ותרם לה מטובו תוך שהוא נפלג לפלגים ומובל ביובלים כדי להרוות את כל היקום כולו (ראו מאמר קודם – מגערה לערגה). הַמֵּצִיק, אחד מכינויו של שטן - המזיק, הרודף, הצורר, הפך לְמַּצִּיק - היוצק, המשקה, המרווה. מהבולע (הנוגש) יצא משקה כשם שמהאוכל (הנוגס) יצא מאכל.
|
|
בעוד שבספר בראשית אין כל רמז להתנגדות המים המצייתים לכאורה מייד למאמר הבורא, מתפצלים לשמים ולארץ ומתכנסים אל תוך גבולות ללא כל שמץ של מחאה, כבסיפור אגדה, גרסאות רבות בספרים אחרים בתנ"ך מאזכרות מרד מצד ים התהום הקדמוני, המכונה גם רהב ותנין. מהן קורות אותה התקוממות?
|
|
כל מילה ומילה במקרא מכילה כפיל ניגודי: רע (ההיפך של טוב)/רע, רעות, רעיה, און (כוח)/און (חולשה, עצב), חיל (גבורה)/חיל (פחד), חלש/חלש על, שר (שריר, שררה)/רש, עמד/מעד, פרה/רפה, שואה/ישועה, ציון Tsiyon(ארץ פוריה)/צָיון Tsayon (צייה), חופה (הגנה)/פח, פחת (מלכודת), ברא (יצר, הוליד)/ בֵּרֵא (חתך, דקר, הרס, הרג), תם/טמא, נגע/עונג, שֵׁדִים/שדי, אל/לא ועוד הרשימה ארוכה. מהן הסיבות לכפילות מפתיעה זו?
|
|
|
|
|