על "אין דבר העומד בפני הלילה" מאת הסופרת הצרפתייה דלפין דה ויגאן

אם לשני ילדים, בת זוגו של מבקר הספרות ומנחה תוכנית הטלוויזיה הספרותית המצליחה ביותר בצרפת – פרנסואה בונל, הסופרת דלפין דה ויגאן נולדה בבולון-ביינקור (ליד פריז) ב-1966. ב-2001 פרסמה את הרומן הראשון שלה "ימים בלי רעב", בחלקו הרב אוטוביוגרפי, המספר על מאבקה של נערה בת 19 באנורקסיה. מאז פרסמה עוד שישה ספרים, ברובם רומנים, כולם רבי מכר. דלפין דה ויגאן עטורת הפרסים היא כיום אחת הסופרות היותר מצליחות בצרפת. הרומן הרביעי שלה, "נו ואני", תורגם ל-25 שפות ועובד לסרט. זהו ספרה היחיד, נכון להיום, שתורגם לעברית.

ספרה הלפני אחרון, "אין דבר העומד בפני הלילה", יצא ב-2011 וזכה להצלחה אדירה בצרפת – מיליון עותקים נמכרו, חציים בפורמט רגיל, חציים במהדורת כיס. על הכריכה כתוב "רומן", אבל מתחילת הקריאה ברור שאין זה רומן, כי אם סיפור אוטוביוגרפי, נאמן ככל האפשר למציאות, כתוב בגוף ראשון על ידי מספרת ששמה דלפין דה ויגאן, הכותבת את הקורות מנקודת מבטה. ולא זו בלבד. העדה מביאה לביסוסן מסמכים רשמיים שונים, כגון דו"חות משטרתיים ורפואיים אותנטיים, מידע מדויק על תוכניות טלוויזיה שבהן הופיעו בני המשפחה, ועוד. מדוע בחרו ההוצאה והסופרת לעטר את הכריכה בכותרת "רומן"? האם אין בכך משום חוסר תום לב? אותה כריכה מציגה תמונה של אישה אצילית ויפהפיה, דומה לדומיניק סנדה, יושבת ליד שולחן שאליו מסובים עוד אנשים, אוחזת סיגריה, מבטה מופנה לעבר נקודה באופק, בחיוך לא חיוך מסתורי. זהו צילום של אמה של דלפין, לוסיל, המתואר בסוף ספר תיעודי זה המוקדש כולו לחייה ומותה.

הספר פותח בהתאבדותה של לוסיל שנתיים לפני כתיבתו ומסיים באותו רגע דרמטי, תוך שהוא מרחיבו ומעמיקו. דלפין דה ויגאן החליטה לחקור את עברה של האם ולנסות להבין לפרטי פרטים מה גרם להתאבדות. דפים רבים מוקדשים למאמץ הנפשי הרב שדרש הפרוייקט מהחוקרת. חזרה לעבר כאוב, חשש לפגוע בבני משפחה וקרובים שעדיין בחיים, וגם מאמצים פיזיים מרובים – פגישות, הקלטות ושיחות. דלפין פגשה את כל אחיה ואחיותיה של אמה ועוד מעורבים בחייה, שמעה הקלטות שבהן סיפר אביה של אמה, ז'ורז', את זכרונותיו, חזתה בסרט תיעודי שהוקרן במסגרת סדרת טלוויזיה מ-1969 ("פורום: יחסי הורים ומתבגרים") על המשפחה מרובת הילדים שבה כביכול שררו יחסי חברות והבנה בין ההורים לילדים – ז'ורז' היה אב ידידותי ופתוח, דלפין נברה בקופסות קרטון שהועלו ממרתפים, קראה טקסטים, קטעי יומן ומכתבים של אמה לוסיל וכמו כן כמה ספרים שהיו עשויים לשפוך אור על התנהגותה. הספר עוקב אחרי חייה של לוסיל בסדר כרונולוגי, אך מדי פעם מבצע גיחות אל תוך ההווה של דלפין, הכותבת את הספר אחרי היסוסים ודחיות, ומספר על קשייה במהלך הכתיבה ועל האופן שבו ביצעה את המלאכה שלא יכלה לדחותה עוד. דלפין רוצה להתקרב – בשביל עצמה, בשביל ילדיה, שעליהם רובץ, נגד רצונה, הד הפחדים – אל מקור הדברים. דלפין רוצה לדעת מה היא מעבירה להם, להפסיק לחשוש ללא הרף שמשהו נורא וכואב שוב יפגע בהם, בילדיה ובה. היא אינה יכולה להמשיך במסלולה ככותבת בלי שתעבור דרך השלב המפרך הזה.

תחילת הספר מתארת בפרטי פרטים משפחה בורגנית-בוהמית שבה האב המבריק והכריזמטי, ז'ורז', בעל סוכנות פרסום, נשוי ללייאן, בלונדינית חטובה שכל רצונה הוא ללדת ילדים. והם אכן נולדים, בזה אחר זה, שמונה, בלונדינים ויפים כאמם, קתולית מאמינה, רכה ואוהבת, עליזה ואופטימית, ששום דבר אינו שובר את רוחה. אחד הילדים נפל לבאר בילדותו ונהרג. זוהי הדרמה הראשונה בספר. אנטונן בן ה-6 שיחק עם בן דודו על הקרשים הרקובים שכיסו על באר, בחופשה בבית הוריה של האם לייאן. הקרשים לא עמדו במשקל הילדים, בן הדוד הצליח לטפס למעלה, ואילו אנטונן הקטן טבע. חיי המשפחה נמשכים, ילדים נוספים באים לעולם. יום אחד מביא הביתה ז'ורז' את ז'אן-מרק, ילד שחרחר שאמו התעללה בו. הצלקות על רגליו הן עדות אילמת לכך שאמו הכריחה אותו לכרוע ברך על גחלי האח. ז'אן-מרק הובא כדי למלא את מקומו של אנטונן והוא משתלב במשפחה, לא בלי קשיים, אך משתלב אט אט ודומה שניצל מאימת עברו. בגיל 15 מוצאת אותו לפתע לייאן במיטתו, ללא רוח חיים, כששקית ניילון מכסה את פניו. אין זאת התאבדות, כי אם מוות שנגרם על ידי חנק אירוטי עצמי. דלפין דה ויגאן אינה מתעכבת רבות על מותו של ז'אן-מרק, אך יש לשער שנטיותיו המיניות של המתבגר, שנהג להתעלל בעצמו כדי להשיג סיפוק מיני, היו קשורות להתעללות שעבר מצד אמו הביולוגית. מוות שלישי של אחד מילדי המשפחה, והפעם התאבדות, יפגע במילו, שבגיל 28 קנה אקדח, נסע ליער וירה בראשו. בפתק שהשאיר כתב: "סילחו לי אבל מעולם לא רציתי לחיות". הילד תום, פגוע תסמונת דאון, שנולד לאחר שבע שנים שבהן לייאן לא הייתה בהריון וכבר חצתה את גיל ה-40, זוכה לאהבה וחיבה מכל בני המשפחה ומשמש לה דבק מאחד.

דלפין מדברת רבות על ילדותה של אמה לוסיל בין אחיה ואחיותיה ודפים רבים מוקדשים לחיי המשפחה, לארוחות, לאירוח קרובי משפחה וחברים, למשחקי הילדים, לחופשות העליזות בבית הכפר שגם דלפין עצמה בילדותה אהבה לבלות בו. פה ושם זורקת המחברת רמזים לאמביוולנטיות שבה נהג האב ז'ורז' בבנותיו, אך רק מאוחר הרבה יותר, באמצעיתו של הספר, היא מגלה את מה שזירז את התפרצות מחלת הנפש של לוסיל. הילדה היפהפייה דגמנה למותגי בגדי-ילדים, נישאה בגיל צעיר, ילדה שתי בנות, התגרשה, חייתה חיי בוהמה, עישנה סיגריות וסמים וסבלה מהפרעה דו-קוטבית. בגיל 32, תשושה ודכאונית, ערב התפרצות ההתקף הראשון של המחלה בגיל 33, שלחה לוסיל לכל אחד מבני משפחתה טקסט מפרי עטה שבו הצהירה שאביה ז'ורז' אנס אותה בשנתה כשהייתה בת 16 לאחר שנתן לה גלולת שינה. לאור חוסר תגובה מצד מקבלי האיגרת, חוזרת בה לוסיל ומדברת רק על נסיונות ולא על ביצוע המעשה ממש. אך מחברת הספר מביאה את עדותה של אחות אחרת, ז'יסטין, שהצליחה, למזלה, להתחמק, המספרת איך האב ז'ורז' הטריד אותה בעת שהות בבית המשפחתי בכפר. עדותה המפתיעה של קמי, חברתה של לוסיל, אינה מותירה מקום לספק. ז'ורז' הפעיל עליה לחצים מגונים ("אספר לאמך שפיתית אותי אם לא תסכימי...") והכפיף אותה לצרכיו במשך כמה ימים שבהם שהו שניהם לבדם באותו בית בכפר. ועדותה של מנון, הנכדה, אחותה של דלפין, שז'ורז' הסבא שלה ניסה לנגוע גם בה ("אם תהיי טובה, תקבלי ממני עוד מתנות...") משלימה את התמונה. האימא והסבתא לייאן אומרת לנכדתה מנון: "לא יפה לדבר כך על סבא...". לייאן, שהתנהלה בעליזות כל ימי חייה, שביצעה להטוטי התעמלות בבגד גוף מבריק עד גיל 75, עצמה עיניים לא רק נוכח בגידותיו הרבות של בעלה עם צעירות בנות 20, אלא גם נוכח נסיונות האונס בביתו שלו, שבחלק מהם עלה בידו לבצע את זממו.

בעמודים אלה נוגעת דלפין דה ויגאן בלב התיעוב באופן מושלם, במילים הנכונות, בטון שוקט, בניתוח נבון, וחוזרת שוב לגרסתה הראשונה של לוסיל בדבר גלולת השינה. בגירסה שנייה לוסיל מספרת על התעלפות מפחד שאיפשרה לאביה לבצע בה את זממו. ודלפין בתה מעלה גרסה שלישית שמסבירה את קיום השתיים הראשונות. לוסיל מן הסתם לא בלעה גלולה ולא התעלפה, אלא הייתה קורבן לניצול סמכות מצד האב. דפוס פעולה דומה לזה שנקט עם קמי, חברתה של לוסיל, אלא שקמי מצאה עוז בנפשה לקרוא לדברים בשמם. מאוחר יותר, בהקשר אחר, מודה דלפין שבתקופה מסויימת, הייתה נתקפת שנאה כלפי בני משפחתה וחולמת להכות בהם באגרופיה. האם לא הם אשמים במה שנהייתה לוסיל, ועוד צוחקים מכך בפה מלא.

מעתה והלאה מהלך הספר מהלך משיא אחד למשנהו. התקפי טירוף מסוכנים ללוסיל עצמה ולבנותיה, אשפוזים, סבלן של הבנות הקטנות, תרופות ההופכות את לוסיל לרובוט, ובאורח מפתיע מגיעה תקופה יציבה של 15 שנה שבה, בגיל 45, חזרה לוסיל לחבוש במשך 3 שנים את ספסל הלימודים, נהייתה עובדת סוציאלית והקלה על סבלם של אחרים, ביניהם מקרים קשים של חולי איידס, טיפלה יפה בנכדיה – שני ילדיהם של דלפין ובן זוגה הראשון, שני ילדיהם של מנון ובעלה אנטואן, נסעה לטיולים מרשימים, קשרה קשרים חברתיים ורומנטיים. לאחר שחלתה בסרטן ריאות והייתה בדרך להחלמה ממנו, החליטה לוסיל בכל זאת להקדים את המאוחר מחשש שגופה לא יעמוד עוד בניסיון הקשה הנוסף, ב-2008, ובגיל 61, שמה קץ לחייה. סיומו של הספר עז ביותר, חוזר להתחלה ומפתח אותה.

הספר כולל קטעים רבים על ההיסטוריה של המשפחה שבה היו כבר בדורות קודמים מקרים של התעללות מינית בילדים, תאונות מוות של ילדים, התאבדויות ומחלות נפש. דלפין דה ויגאן מעידה על עצמה שאין היא להוטה אחר פסיכוגנאולוגיה, אך העובדות קיימות, ולא ניתן להתכחש למעבר הבין דורי. המחברת מספרת רבות גם על עצמה, על ילדותה, על יחסיה עם אמה, על אהבתה לאחותה מנון הצעירה ממנה ב-4 שנים שטיפלה רבות באמן, על הצלחתה הספרותית (לוסיל, לעומת זאת, שלחה טקסטים פואטיים, המצוטטים בחלקם, לבתי הוצאות שנדחו כולם), על ההשלמה עם העובדה שהיא בת למשפחה כזאת ולאם כזאת, על רצונה וזכותה ליהנות מחייה ולנצל אותם, בחברת ילדיה ובן זוגה – "האיש שאני אוהבת".

דלפין דה ויגאן כתבה את הסיפור האוטוביוגרפי, שאינו, אגב, נטול הומור פה ושם ואף בכמה מן הסיטואציות הדרמטיות ביותר, כדי להסיר מעל שכמה את המשא הכבד או לפחות להפחית ממשקלו. היא לא הייתה בטוחה שהדרמה הפרטית שלה תעניין את הציבור אך טעתה. התרפיה שבכתיבתה לא רק סייעה לה, כי אם גם לקוראים הרבים שחוו אותם נסיונות קשים וחשו הקלה וזיכוך כשראו אותם מועלים בבהירות על הנייר, מתוארים בפירוט על כל גווניהם ודקויותיהם. שני מיליון אנשים בצרפת סובלים מבעיות דומות (רבע מיליון בישראל). זוהי אחת הסיבות לכך שהספר היכה הדים חזקים כל כך. למפגשים עם הסופרת הגיעו אנשים שפרצו לפניה בבכי. אלה, המורגלים בתווית של אות קלון שמדביקה עליהם החברה, ראו לפתע פתאום את עצמם מגולמים בגיבורה של ספר, שאבו ממנו עידוד וגאווה וחיזקו את דימויים העצמי. לספר יש גם תוצאות מעשיות מבורכות: דלפין דה ויגאן פעילה כיום בעמותת תמיכה לחולי נפש המציעה להם מרחב מחייה לתקופת אחרי-האשפוז שבו הם לומדים לחזור לחיים הרגילים.

חלק גדול מהספר מוקדש לתיאור גילוייה של ההפרעה הדו-קוטבית. אך הקטע הקצר יותר, המתעד ניצול מיני של מתבגרות, הוא חשוב לא פחות ומוכיח שוב ושוב עד כמה נחוץ לשבור את קשר השתיקה. בכל מה שנוגע להתעללות בילדים, הדברים חייבים להיחשף לאור יוםאמר החל מהסימנים הראשונים, האוזניים חייבות לשמוע, בתוך המשפחה או מחוצה לה – אם זו מתעלמת, כמו שקורה במרבית המקרים – ויש לנקוט צעדים נמרצים כדי לעצור בזמן את המכניזם השטני. ואם הדברים לא עלו אל פני השטח, חובה לדבר עליהם אחר כך. הדברים חייבים גם לעלות על הכתב, כדי להביא להתקדמות ולמנוע סבל מהדורות הבאים. וספר זה הוא חולייה חשובה בשרשרת התעודות שכבר התפרסמו בנידון.

רוב הקוראים מכבדים את אומץ לבה של הסופרת, אך קולות אחדים מגנים אותה על שחשפה את אמה, "מכרה אותה תמורת בצע כסף". אני כמובן מצטרפת למחנה המחייבים. סיפור חייה ומותה של לוסיל, וסיפור ילדותה ונערותה של בתה דלפין, כתוב לא רק בכנות אלא גם בכישרון, על ידי סופרת מחוננת, הרגילה בסיפורת בדיונית, אך כאן נרתמה למציאות.

כותר הספר – "אין דבר העומד בפני הלילה" – היא מובאה משירו המפורסם של הזמר אלן בשונג,"העיזי ז'וזפין". גם בשונג חלה בסרטן ריאות ונפטר בגיל 61, כמו לוסיל, אחרי שעד הרגעים האחרונים נתן הופעות למעריציו הרבים. כמוטו לסיפורה האוטוביוגרפי של דלפין דה ויגאן משמשת שוב מובאה, מפי הצייר פייר סולאז', על הצבע השחור שפלש לכל פינה על הבד, אך מרקמיו השונים שיקפו מעט אור חלש (המוטו מנוגד לכותר). לא את הכהה רצה סולאז' לצייר, כי אם את בקיעת האור המסתורית ממנו. זוהי אכן התחושה הסופית שנשארה בי לאחר שפגו צללי הרשמים הראשוניים.

מוזמנים אל הבלוג שלי, על לשון, ספרות ואומנות

https://liebermanorna.wordpress.com/