ערגה לברכת הצריפה

אפיקי מים, אפיקי נחושת

המאמר, שני בסדרה לאחר "בריאה כצריפה" בוחן את המעברים בין מים של נחושת וברזל למים של כסף וזהב, המבוססים כולם על המעבר הראשוני מהתוהו ובוהו לבריאת העולם. ההקבלה הניגודית שבין הביטוי השגור אֲפִיקֵי מַיִם (מים זכים, כסף וזהב) לבין הביטוי הנדיר אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה (מים עכורים, נחושת וברזל) ממחישה את התהום שבין שני העולמות המוצגים במקרא כעולם האלילות, הרוע והגסות לעומת עולם תורת ה’, הטוב והחן.

____________________________________________

בפרק כו בספר ויקרא, בחלק הקללות אחרי חלק הברכות, מוזהרים בני ישראל שאם יפרו את הברית, יהפכו שמיהם לברזל וארצם לנחושת:

וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה [כנחושת]. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. וְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי [תלכו נגדי בעוינות, במרי] וְלֹא תֹּאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם [המכה תהיה כבדה פי שבעה מהחטא]. (ויקרא כו:יט-כא)

בניגוד לברכה, בפסוק ד, וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ (שם שם:ד), שמי הברזל לא יורידו מטר וארץ הנחושת לא תצמיח יבול. וכך מבאר אונקלוס בתרגומו: "ואִתֵין ית שְׁמַיָּא דעלויכון תַּקיפין כְּבַרְזלא מלאחתא מטרא, וארעא דתחותיכון חסינא כנחשא מלמעבד פירין" - ואתן את השמים שעליכם חזקים כברזל מלהוריד מטר, ואת הארץ שתחתיכם חסינה כנחושת מלעשות פרי.

בספר ויקרא השמים נדמים לברזל והארץ נמשלת לנחושת בעוד שבפסוק המקביל בספר דברים, המתכות מהופכות - השמים נדמים לנחושת והארץ נמשלת לברזל, כמו במשחק מראות המחבר בין קרקע לרקיע, זה תלוי בזה:

וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחֹשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל. יִתֵּן ה' אֶת מְטַר אַרְצְךָ אָבָק, וְעָפָר  מִן הַשָּׁמַיִם יֵרֵד עָלֶיךָ עַד הִשָּׁמְדָךָ. (דברים כח:כג-כד)

בניגוד לברכה, בפסוק יב, יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב, אֶת הַשָּׁמַיִם, לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ וְהִלְוִיתָ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה (שם שם:יב), שמי הנחושת ימטירו אבק ועפר עד השמדה. פרשני המקרא, הקושרים (ובצדק) את דימוייו לתנאיה האקלימיים והגיאוגרפיים של הארץ, מזכירים את אותם ימי שרב שבהם רוחות חמות, שכמו מגיחות מפתחו של כור היתוך, מעלות אבק, חול ועפר מרגבי האדמה היבשים, בעמודים מסתחררים כלפי מעלה. גבולות הבריאה מיטשטשים, קרקע ורקיע מאבדים את בדילותם, מתחברים בסופות מתערבלות. חול ואבק מוחזרים שוב כלפי מטה מעננים יוקדים.

האוֹצָר הַטּוֹב, בפסוק הברכה, הוא מסר הבריאה, תורת האלוהים, האצור/צרור בצור שדי, בסלע הקדוש על המים, באבן השתייה שממנה פרץ סילון מים זכים כלפי מעלה ויצר את השמים ושממנה ירד מפל מים צלולים כלפי מטה ויצר את הארץ. אבן השתייה היא פסגת הר צחור ומושלג, כמו זו של לְבָנוֹן שממנו, מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שיר השירים ד:טו), נוזלים מַיִם קָרִים (ירמיהו יח:יד). אבן השתייה היא כור יוקד - עֲלִיל, שממנו זורם כסף מותך ומטוהר אל הארץ (תהילים יב:ז). בין שמים לארץ, ממקור שלג ואש, באחדות ניגודים המאפיינת את הבורא ובריאתו, זו נבראה בדמותו של זה, נוזלים, ניתכים, ניצוקים המים המנוקים, הצחורים, הבאים ממקום מרוחק ונעלם, זר ומלא רזים, מנצנצים בברק כסף צרוף (צ.ר.פ/צ.ח.ר).

ובניגוד לכך, הנחושת והברזל, בפסוקי הקללה, הם רמז לרוע התוהו ובוהו, הנרטיב האלילי:

כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים, הֹלְכֵי רָכִיל, [קשים] כמו נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל, כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה. (ירמיהו ו:כח)

מִדַּעְתִּי [לפי שידעתי] כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה [נחושת]. (ישעיהו מח:ד)

ברובד ראשון, הנחושת והברזל, מתכות נקלות ופחותות, מסמלות בפסוקים אלה את סרבנותם ועקשותם של בני ישראל המרימים מצח בחוסר בושה, ברהב, בהתרסה ובחוצפה כלפי אלוהים, את הפניית ערפם אליו, את התנגדותם (גיד/נגד) לו. לפי פירוש זה, גיד העורף מקביל אל המצח בעוד שהברזל מקביל אל הנחושה (נחושת). ברובד שני, הנחושת והברזל מרמזים על הכבלים שבהם כובלים בני ישראל את עצמם בהתאגדותם נגד אלוהים. המילה גיד באה משורש שפירושו אגד, עקד, קשר, כבל. הגיד, במשמעותו הראשונה, הוא אגד, חוט, חבל, רצועה, חגורה (ורק במשמעות שנייה פירושו רקמת החיבור בין שריר לעצם). ובהתאם לכך גם הנחושת שמופיעה במספר היקרויות במקרא במובן של שלשלת או שלשלאות של מתכת לאסור אדם. לפי פירוש זה, גיד (מוט) הברזל מקביל אל הנחושה (כבל נחושת) בעוד שהעורף מקביל אל המצח. המילה נחושת במובן של כבל נמצאת במגילת איכה:

גָּדַר בַּעֲדִי וְלֹא אֵצֵא [כלא אותי בתוך גדר כדי שלא אוכל לצאת] הִכְבִּיד נְחָשְׁתִּי [אסר אותי בכבל נחושת כבד]. (איכה ג:ז)

ובריבוי זוגי – נחושתיים, במובאות הבאות, למשל, שבהן שני מנהיגים מרכזיים, שמשון וצדקיהו, מושלכים, על ידי אויב אלילי, כשעיניהם מנוקרות וגופם אסור בכבלי נחושת, אל בית הסוהר:

וַתֹּאמֶר: פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ, שִׁמְשׁוֹן, וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר: אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר, וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו. וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית האסירים. (שופטים טו: כ-כא)

וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ מֶלֶךְ בָּבֶל בָּבֶלָה וַיִּתְּנֵהוּ בבית הַפְּקֻדֹּת [בבית האסורים] עַד יוֹם מוֹתוֹ. (ירמיהו נב:יא)

בהקשיית גופם ונפשם, בעצימת עיניהם, בהתעוורותם, בהליכתם אחרי מקסם השווא של האלילות, כובלים בני ישראל את עצמם בחיבוק החנק של הנחש, חיבוק כפול ומכופל בטבעות רבות ומרובות. הריבוי הזוגי – נחושתיים, זוג שלשלאות, מהווה רמז ותזכורת לרקיע וקרקע, לארץ ושמים שנעשים נחושת וברזל ומסיגים את הבריאה לעבר התוהו ובוהו. היכלאות האדם בעורף של ברזל – מאחור ובמצח של נחושת – מלפנים מובילה להיאטמות הקוסמוס בשמים של נחושת – ממעל ובארץ של ברזל –מתחת.

ממצב טומאה זה של טביעה במים מתכתיים, עכורים, בוצניים, של לפיתת נחשולי נחשים מכל עבר, של מלכוד בין מִשְׁבְּרֵי מָוֶת,  בין נַחֲלֵי בְלִיַּעַל (שמואל ב, כב:ה), שואף לברוח דוד. בשירתו, המופיעה בפרק כב בשמואל ב ובשינויים קלים במזמור יח, הוא מודה לאלוהים על שהחזיר את היקום אל האנדלרמוסייה הראשונית כדי לבוראו מחדש תוך התכתו ושריפת סיגיו, משבחו ומהללו (ראו: בריאה כצריפה):

הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ, אִמְרַת ה' צְרוּפָה, מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. (שמואל ב, כב:לא)

הצלת דוד, באמרת האל הצרופה, במשפטו הצודק והישר, שהביאה סוף לייסוריו בין נשיכות הנחשים, כמוה כהושעת היקום, שבאמרות טהורות ויקרות נמשה, גם הוא, מתהום כלאו:

אִמְרוֹת ה', אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת, כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ [הזורם מהכור אל הארץ],  מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם. (תהילים יב:ז)

עליל הוא כור היתוך, מלשון עלל, דהיינו, פעל, ביצע, חולל. אך השורש עלל, במובנו הראשוני, פירושו הרווה צמאון, נתן מים לשתות, אחרי יובש כבד. עלילות האל הן מעשי גבורתו כשבא להבקיע את מעייני הישועה, במעשה בראשית:

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.  וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא, הוֹדוּ לַה', קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו, הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ. (ישעיהו יב:ג-ד)

אותה מילה, ביחיד – עליל (שמובנה כור היתוך), וברבים – עלילות (שמובנה מעשי נפלאות וגבורה), כדי להמחיש את הקשר בין צריפה לבריאה, זו משמשת כדימוי לזו. הקשר בין השתיים בולט במיוחד במזמור קה, בנוגע לחייו של יוסף ששוחרר מבור הכלא, מכבלי ברזל על רגלים וצוואר, על גוף ונפש, ועלה לגדולה, באמירת האל, לעתיד צרוף של גדולה, שלטון וכבוד, כסף וזהב:

הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ,  הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו. (תהילים קה:א)

שָׁלַח לִפְנֵיהֶם אִישׁ [ה' שלח למצרים את יוסף, לפני הגעתה לשם של משפחת יעקב],  לְעֶבֶד נִמְכַּר יוֹסֵף.  עִנּוּ בַכֶּבֶל רגליו, בַּרְזֶל בָּאָה נַפְשׁוֹ [אסרו בכבל רגליו, בכבלי ברזל צווארו]. עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ,  אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ [עד שהתקיים דבר ה', אמרתו העמידה את יוסף בנסיונות קשים].  שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַתִּירֵהוּ,  מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ [המלך שלח שליח כדי לתת הוראה להתיר את אסוריו של יוסף, מושל העמים שחררו מכבליו]. שָׂמוֹ אָדוֹן לְבֵיתוֹ  וּמֹשֵׁל בְּכָל קִנְיָנוֹ [המלך מינה את יוסף לאדון הבית, למנהל כל רכושו]. לֶאְסֹר שָׂרָיו בְּנַפְשׁוֹ  וּזְקֵנָיו יְחַכֵּם [כדי שיקשור את שריו לרצונו ואת יועציו הבכירים ילמד חוכמה]. (שם שם:יז-כב)

באמרות ובמעשים חילץ אלוהים את בני חסותו, יוסף ודוד, מהבור שלתוכו הוטלו בידי אויביהם, באמרות ובמעשים גאל הבורא את בריאתו מחיבוק המוות של משברי התהום. הבריאה מעוצבת בסגנון דבריו ומהותו של הבורא, בתום ובטוהר. וכך גם דוד, המצהיר על תומתו וצדקתו – חיקוי האל הטהור בראש מעייניו:

צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד וְעַבְדְּךָ אֲהֵבָהּ. (תהילים קיט:קמ)

אִמְרַת ה' צְרוּפָה (תהילים יח:לא), אִמְרַת ה' צְרָפָתְהוּ (תהילים קה:יט). מאחורי שם התואר, צְרוּפָה, נמצא הפועל, צָרַף, והקשר בין התואר לפועל מטעים ומחדד את רעיון חיקוי האל העומד בבסיסו הרעיוני של המקרא: אמרת ה' הצרופה, הטהורה, הישרה, האמתית, הצודקת, היא זו הצורפת, הבוחנת, המעמידה בניסיון, המטהרת. זה אשר ייבחן וייצרף, ייעשה, בתום תהליך ההתמרה המייסר, לצרוף, לטהור. וכך יידמה לצורף.

משום אהבתו לאמרת האל הצרופה, משום ערגתו לאפיקי המים הזכים, שבם מתגלית נוכחות האל כמו במעשה הבריאה הראשוני, שבם משתקף ומתנצנץ אורה הקדוש ברצי כסף ובזהרורי זהב, מקבל עבד ה' את גמולו וזוכה בישועה:

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים,   לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא  וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהילים מב:ג-ד)

וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי,  יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי.  ִגְמְלֵנִי ה' כְּצִדְקָתִי, 
כְּבֹר [כנקיון, כזוך, כתום] יָדַי יָשִׁיב לִי.  כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי ה' 
וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי.  כִּי כָל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה.  וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ  וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲו?ֹנִי.  וַיָּשֶׁב ה' לִי כְּצִדְקָתִי,  כְּבֹרִי [כנקיוני, כזַכּוּתי, כתומי] לְנֶגֶד עֵינָיו. (שמואל ב, כב:כ-כה)

פסוקים נוספים בתהילים מדגישים את אמונת דוברם בחפותו המלאה תוך שימוש בדימוי הצריפה:

בְּחָנֵנִי ה' וְנַסֵּנִי, צרופה (צָרְפָה) כִלְיוֹתַי וְלִבִּי! (תהילים כו:ב)

בָּחַנְתָּ לִבִּי, פָּקַדְתָּ לַּיְלָה, צְרַפְתַּנִי, בַל תִּמְצָא [אך לא מצאת בי צביעות],  זַמֹּתִי בַּל  יַעֲבָר פִּי [לא מצאת בי מזימות שלא עברו את פי, שהסתרתי אותן בקרבי]. (תהילים יז:ג)

אלוהים בחן את לבו של דוד לראות אם יש בו סיגים, פגם או דופי וגם בלילה בחנו לראות אם אינו מסתיר מחשבות רשע בחסות החשיכה. אלוהים העמידו במבחן האש הארוך והקשה כצורף המתיך עפרה, אך לא מצא בו העמדת פנים, לא מצא בו מזימות אפלות חבויות בחובו, לא ביום ולא בלילה.

זאת ועוד. כתמר בחכותה ליד עינים, בפתח שתי עיינות, בצומת היקום שבו נבדלו המים *, כך גם דוד, צאצאה, זכה לחזות במו עיניו בחזיון זיכוך המים, חזרה על מעשה הבריאה הפלאי, בשעה שצמצם הבורא את ים המוות שביקש להטביע את בן חסותו:

וַיַּרְעֵם בַּשָּׁמַיִם ה' וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קֹלוֹ בָּרָד וְגַחֲלֵי אֵשׁ. וַיִּשְׁלַח חִצָּיו וַיְפִיצֵם וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם [את האויבים]. וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם [מעמקי המים נחשפו] וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל [יסודות תבל התגלו], מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי, יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי [כי היו יותר חזקים ממני]. יְקַדְּמוּנִי בְיוֹם אֵידִי [שונאיי ארבו לי ביום אסוני] וַיְהִיה ה' לְמִשְׁעָן לִי.  וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (תהילים יח:יד-כ)

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם (שם שם:טז): עיניו של הרואה נתונות על אפיקי המים, מתמזגות אתם בחווייה מיסטית נדירה של קרבה מועצמת אל האל. הניצול רואה במו עיניו – כמו חוצי ים סוף שנבקע לשניים, כמו תמר שישבה ליד עינים, שתי עיינות, את תמונת שחזור מעשה הבריאה, בגרסה זו או אחרת, בשלב זה או אחר – את אפיקי המים, את הפלג העליון ואת הפלג התחתון שנבדלו ממים רבים. זוג עינים מיטהרות מתאחדות עם שתי עיינות מים מזדככים, חוזות בבקיעת נחשולי השאול, בצמצומם, בהצרתם, בניתובם או בגידורם, או בכל אלה גם יחד. * עֵינָיו כְּיוֹנִים עַל אֲפִיקֵי מָיִם (שיר השירים ה:יב), משבחת הכלה, רועת הגדיים, את אהובה, הדּוֹמֶה  לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים (שם ב:ט). לאותם אֲפִיקֵי מַיִם עורג האייל החינני והמעודן, סמל הבריאה (כמו צבי ועופר איילים, גדי תור ויונה), ניגודו של התנין הגס והאכזר, סמל התוהו (כמו בהמות ולויתן, נחש ורהב):

כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,  כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים. צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים,   לְאֵל חָי, מָתַי אָבוֹא  וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים (תהילים מב:ג-ד)

וַיֵּרָאוּ אֲפִיקֵי מַיִם וַיִּגָּלוּ מוֹסְדוֹת תֵּבֵל, מִגַּעֲרָתְךָ ה',  מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. (תהילים יח:טז)

המילה אפיקים, המקושרת כמובן בדרך כלל אל מים – אֲפִיקֵי מַיִם, מופיעה גם בסמיכות אל נחושת וברזל – אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה, כלומר צינורות נחושת ו-אֲפִיקֵי מָגִנִּים, כלומר שורות של קשקשי ברזל. היקרויות מפתיעות אלה מטעימות ומבליטות שוב ושוב את הניגוד שבין אֲפִיקֵי מַיִם טהורים ותמים, תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א:יא), לבין אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה, אפיקי נחושת וברזל שעליהם או בתוכם רוחשות מפלצות קדמוניות, בהמות ולויתן:

עֲצָמָיו אֲפִיקֵי נְחֻשָׁה [עצמותיו של בהמות כצינורות נחושת],  גְּרָמָיו כִּמְטִיל בַּרְזֶל [גרמיו כקורות ברזל]. (איוב מ:יח)

גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים סָגוּר, חוֹתָם צָר [גאוותו הגדולה של לויתן היא בשורות קשקשיו המשמשים לו כשריונים, דבוקים אל גופו כחותם הצר על החומר]. (איוב מא: ז)

חיות נחושת וברזל מטילות אימה שרויות במי התוהו העכורים או לגדותיהם, צינורות, מוטות, חגורות, שלשלאות ולוחיות אוסרים, חונקים ומזהמים את מי הבריאה – דמות הים כדמות החיה. גדיים ואיילים חינניים, העורגים אל אלוהים, מרווים צמאונם במי אפיקי המים, תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף – ברואים ופלגים מתאחדים בְּכִסּוּפֵיהֶם אל הבורא.

תּוֹרֵי זָהָב עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף (שיר השירים א:יא): טורים טורים סדורים בקפידה של חוטי זהב שבהם שזורים חרוזי כסף בצורות שונות ומגוונות, עגולות ומוארכות, חוזרות זו על זו בתיאום נעים. זהו התכשיט המעודן והבוהק המקשט את האישה האהובה והחיננית בשיר השירים, סמל ליפי הבריאה שיצאה תחת ידו של הצורף הגדול, ים שבו משתקפים רצי כסף וזהרורי זהב, שדות תבואה זהובה, נעה בגלים קלים ברוח רעננה. העננים השטים בשמים הם כמו הדגים השוחים בפלגים, בנהרות ובימים, לשמחת הדייגים שיפרשו רשתותיהם, באחרית הימים כמו בראשיתם, מֵעֵין גֶּדִי וְעַד עֵין עֶגְלַיִם (יחזקאל מז:ח-יב, שימו לב לריבוי הזוגי עֶגְלַיִם בפסוק י, המתחרז עם נַחֲלַיִם בפסוק ט, כדי להדגיש את תאימות הרקיע והקרקע, ארץ ושמים). זהו עולם מרנין שבו באים גדיים (ֵעֵין גֶּדִי), עגלים (עֵין עֶגְלַיִם) ואיילים (נחל אַיָּלוֹן) לשתות מאפיקי מים, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, נחלי איתן שלא יכזיבו כמו אותם בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם (ירמיהו ב:יג), סמל לבעלים. המילה אפיק באה מהשורש האכדי אפק שפירושו חוזק, עצמה שליטה, הכלה (ומהשורש א.פ.ק הפועל התאפק, שליטה ביצר היא סימן לחוזק). נחלי האיתן, סמל לאלוהים ולתורתו, שלא כנחלי האכזב, חזקים דיים כדי להכיל את המים כל עונות השנה.

תמונה עולצת זו של קבין של יופי, חינניות ועוצמה שירדו לעולם חופפת בהיפוך למראה גושי הנחושת והברזל המגושמים הצפים בים בוצי ועכור או השוהים על חופיו, בין קני הסוף, פיסות של תוהו ובוהו מהימים הקדמוניים שלפני בראשית. עצמותיו האדירות של בהמות וקשקשיו הקשים של לויתן, מוטות, קורות ולוחיות של נחושת וברזל, חיות מאיימות ומחרחרות מלחמה, עומדים בניגוד לחרוזיה המזהירים של יעלת החן, איילת האהבים, הצבייה התמירה וקלת הרגלים משיר השירים. מחרוזתה של הכלה מקבילה באופן ניגודי לשלדו של  בהמות ולשריון קשקשיו של לויתן. כאן סדרות של חרוזים שזורים בשורות, כסף וזהב, מרניני לב, כאן מערכת עצמות מקובעות זו לזו בחוזקה,  קשקשי ברזל מטילי אימה  המשולבים זה בזה בחוזקה ודבוקים אל הגוף.

עולמן של חיות הקנה המשוריינות והתוקפניות מתכתב עם הקללות  המאיימות בשמי ברזל וארץ נחושת או ארץ ברזל ושמי נחושת. רגבי האדמה הפורייה, תלמיה וערוגותיה, כמו גלי הים, יהפכו מתכות קשות ועקרות. ענני השמים ימטירו אבק ועפר. פיסות התוהו ובוהו תטלנה אימתן על כל היקום כולו, תתרחבנה ותתפשטנה, תכבושנה עוד ועוד שטח, תחזירנו לעידן הטרום בריאתי.

העולם נברא באמרות ה' הצרופות, ששרפו, התיכו את סיגי הפסולת שבהם היו נגועים מימיו. ממים עכורים כנחושת וכברזל למים זכים ככסף וכזהב מזוקקים. באמרות ובעלילות צרף, יצר ועיצב אלוהים את העולם, העבירו מעברה לבריאה. אך בני האדם ברשעתם ובשחיתותם הפרו את ברית הבריאה, הסיגו שוב את הטוהר לעבר הגס. עמעום המתכות הנקלות מעיב יותר ויותר על האמרות הצרופות, הכלואות בשלשלאותיהן. מילות השפה ואמרותיה, הנושאות את חותם הכפילות בחובן, כורעות, מתנודדות, מתפלשות בעפר ובאפר, תחת עוצם המאבק בין הזוהר לסיגים המתחולל בתוכן. בעימות הבלתי פוסק בין רוע לרעות עדיין לא ברור מי יגבר.

*לעניין התמזגות עינים ומים, ראו: היושבת בפתח עינים, מגאולה לעגונה, סיפור תמר ויהודה בראי מילותיו

ד"ר אורנה ליברמן היא מחברת ספר העיון "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", סלע, 2013, זמין בחנויות, וגם בגרסה אלקטרונית באתר "מנדלי" או "עברית" של סטימצקי.

מוזמנים אל הבלוג: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה

https://liebermanorna.wordpress.com/2013/01/18/%D7%A8%D7%A9%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%9E%D7%A1-1-%D7%9C%D7%9B%D7%9C-%D7%9E%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%99%D7%A9-%D7%9B%D7%A4%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%99%D7%92%D7%95%D7%93%D7%99/