מערכת היחסים בין רופא למטופל היא סוגיה חשובה בהקשר של תביעות רשלנות רפואית. באופן עקרוני, החוק יוצא מתוך נקודת הנחה כי יחסי רופא-מטופל מקיימים את חובת הזהירות המושגית. הסיבה לכך היא שהחולה אינו בקיא בתחום הרפואה ולכן מסתמך על מומחיותו של הרופא. לעומת זאת, חובת הזהירות הקונקרטית נקבעת לפי מבחן הציפיות. כאן מפעיל בית המשפט את מלוא כובד משקלו ובוחן האם ניתן וצריך היה הרופא לצפות את הנזק.
חובת הזהירות המושגית והקונקרטית חשובה גם בתביעות רשלנות רפואית בלידה. קל להבין מדוע מדובר על מערכת יחסים מורכבת, המחייבת את הרופא לגלות זהירות יתרה. אישה הכורעת ללדת סומכת על הרופא ועל הידע העומד לרשותו. מנגד, הרופא נדרש לעדכן את היולדת או את בן הזוג על בעיות המתעוררות באופן בלתי צפוי. זו הדרך היחידה לשמור על האוטונומיה של המטופל ולהימנע מתביעת רשלנות רפואית מהסוג של התרשלות בשל היעדר הסכמה מדעת. גם בהינתן חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, הרופא לא יכול לוותר על קבלת הסכמה מלאה מצד המטופלים.
מהי התרשלות במהלך לידה?
לעומת יחסי רופא-מטופל והמורכבות שלהם, קל יותר לזהות את המאפיינים הייחודיים של התרשלות בתביעות רשלנות רפואית בלידה. יסוד ההתרשלות מהווה את ליבת עוולת הרשלנות. על מנת לבדוק את היקף ההתרשלות נדרש בית המשפט להפעיל את מבחן הרופא הסביר. במבחן הזה בודקים את סטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא. כל חריגה מהסטנדרט הזה מהווה התרשלות, כאשר לאחר מכן צריך התובע רק להוכיח נזק וקשר סיבתי בין ההתרשלות לבין אותו נזק.
בתי המשפט כמעט ולא מתערבים בעמדה שנוקטים מומחים לרפואה. התנהגותו של רופא אף פעם לא נבחנת באופן כללי או לאור פעולותיו בסיטואציות אחרות, אלא רק באופן ספציפי. מהבחינה הזו אין הבדל בין תביעות רשלנות רפואית בלידה לבין תביעות רשלנות רפואית אחרות. הרופא גם לא יכול לטעון כי התנהגותו הרשלנית הייתה טעות חד פעמית. טענה זו אינה מהווה הגנה והיא לא מונעת מבית המשפט להטיל על הרופא אחריות או תשלום פיצוי.