רשלנות רפואית מפורשת בתור מתן שירותים רפואיים תוך סטייה מרמת הזהירות הסבירה, כאשר הסטייה גורמת נזק למטופל שלא היה נגרם אלמלא הסטייה. רשלנות רפואית היא רק סוג מסוים של רשלנות, אולם היא עונה על רוב הקריטריונים הבוחנים את הרשלנות תחת דיני ועוולות נזיקין. באופן כללי, כאשר ניתן להוכיח כי התנהגות הנתבע מהווה רשלנות נוצרת זכות לקבלת פיצויים. במובן הזה הרשלנות היא מושג משפטי המתאר רמה של אשמה. אך למרות קונצנזוס רחב יחסית לגבי ההגדרה הבסיסית של דיני נזיקין, עוולות נזיקין ורשלנות רפואית, עדיין ניתן לזהות טענות נגד הגישה המקובלת.
היכרות עם הטענות נגד הגישה המשפטית לגבי רשלנות רפואית בארץ ובעולם חשובה עבור אזרחים במדינה דמוקרטית. ראשית, היכרות כזו מאפשרת הוספת שיפורים ושינויים אל מערכת המשפט. ללא טענות או ביקורת נגד הגישה הקיימת עלול להיווצר מצב לא רצוי של קיבעון. שנית, טענות נגד הגישה המשפטית עשויות לתרום במקרים של ניהול תביעת רשלנות רפואית. תובע המגיע אל התייעצות עם עורך דין כאשר הוא מצויד בטענות הקיימות יכול להרחיב את היריעה, לגלות מעורבות ולעלות את סיכויי התביעה שהוא מנהל. אך מהן הטענות העיקריות וכיצד ניתן לאפיין אותן בהשוואה למסורת המשפטית?
חברות ביטוח, פרמיות ויעילות כלכלית
יש מספר היבטים מרכזיים מתוכם ניתן לזהות את הטענות נגד הגישה המקובלת. ההיבט הראשון מתייחס אל התמודדות לא ראויה של חברות הביטוח עם הסיכונים הרלוונטיים שעולים כתוצאה ממקרי רשלנות. על פי ההיבט הזה, חברות הביטוח לא מבצעות הבחנה בין רופאים שהוגשו נגדם תביעות רשלנות ובין רופאים נקיים מתביעות. לפיכך, הביטוח לא משרת את מטרת ההרתעה ואף מסלק את התמריץ הכלכלי עבור רופאים לצורך שיפור ההתנהגות והקפדה יתרה על טיפול העומד בסטנדרטים המקובלים.
שנית, ההנחה הכללית היא שאוסף של תביעות רשלנות רפואית יוביל לסחרור במערכת הביטוח. התוצאה המשוערת של סחרור כזה היא הערכת יתר של פרמיית הביטוח, כתוצאה מהערכה מופרזת של הסיכון הכרוך בעיסוק במקצוע הרפואה. עלויות שוטפות קבועות עלולות לגרום לרופאים טובים לעזוב את המקצוע וכך להימנע מנטילת סיכון. מעבר לכך, ישנו חשש כי העלייה הניכרת בפרמיית הביטוח של הרופאים תתגלגל אל גורמים נוספים. מוצר הרפואה בשוק הפרטי יסבול מעלויות ייצור גבוהות יותר, אשר יגיעו בסופו של דבר אל האזרחים והמטופלים. כך עלול להתרחב הפער הקיים בין השכבות הדמוגרפיות השונות באוכלוסיה. דוגמא לכך ניתן לראות בארצות הברית, בה ישנו ביטוח רפואי פרטי אך צרכני שירותי הבריאות אינם מצליחים להתמודד עם גובה ההוצאות. מנגד, במדינות עם שירות בריאות ציבורי יכולות העלויות להגיע לפתחו של סעיף הבריאות בתקציב ולבוא על חשבון הוצאות חלופיות.
היבט נוסף של הטענות נגד הגישה המקובלת רואה אי יעילות כלכלית באופן בו מתנהלות תביעות רשלנות רפואית. על פי ההיבט הזה, ריבוי תביעות יוביל ליצירת מערכת רפואה מתגוננת העלולה לגרום לביצוע בדיקות מיותרות ולבזבוז משאבים. ריבוי תביעות הוא תופעה לא רצויה באף שדה משפטי אך נדמה כי בכל הנוגע אל רשלנות רפואית הוא מקבל מעמד מיוחד. בנוסף, המתנגדים טוענים כי ראוי לבחון את הפגיעה הפוטנציאלית שגורמות תביעות רשלנות רפואית לתחום הרפואה ולאיכותה. רופאים לא צריכים לבחור את הטכניקה הבטוחה יותר מבחינתם, אלא להציב את האינטרס של המטופל בראש סדר העדיפויות. ריבוי תביעות עלול למנוע מהם מצב כזה ולחייב אותם לנהוג בזהירות יתרה, על אף שהיא אינה מחויבת המציאות ומורידה את איכות הטיפול.