רשלנות רפואית שייכת לדיני נזיקין ומובחנת מהם על פי שלושה מאפיינים ייחודיים. המאפיין הראשון נקרא חובת הזהירות, אותה ניתן לבחון על פי שני תנאים מצטברים של חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. חובת זהירות קונקרטית קיימת בכל מערכת יחסים בין רופא לבין מטופל. החולה אינו בקיא בתחום הרפואי ולכן מסתמך על מומחיותו של איש המקצוע במהלך קבלת הטיפול. חובת זהירות זו בוחנת בין היתר האם סוג המזיקים שאליו משתייך המזיק אכן אחראי לסוג הנזקים שנגרם לניזוק, כאשר בין חולה ומטופל אין כאמור ספק. מאידך גיסא, בתי משפט נדרשים לעיתים רחוקות לדון בחובת הזהירות המושגית גם בתיקי רשלנות רפואית, כמו למשל בשאלה האם קיימת חובת זהירות בין רופא לעובר אורח.
חובת זהירות קונקרטית נקבעת בצורה יחסית פשוטה יותר וניתן לבדוק אותה לפי מבחן הצפיות. השאלה העיקרית בהקשר הזה היא האם ניתן וצריך היה לצפות את הנזק. כל עוד התשובה היא חיובית, סביר להניח כי בית המשפט יטה את הכף ויכריע כי חובת הזהירות הקונקרטית הופרה. תפקידו של הניזוק הוא להוכיח את הפרת חובת הזהירות הקונקרטית על מנת לקבל את הסעדים והפיצויים הקבועים בחוק.
מאפיין שני: מהי התרשלות?
תביעות רשלנות רפואית לא חייבות להתבסס על התרשלות. ניתן להגיש תביעות מן הסוג הזה גם בשל פגיעה באוטונומיה או היעדר הסכמה מדעת מצד המטופל, שתי זכויות המובטחות בחוק זכויות החולה. יחד עם זאת, התרשלות מהווה את ליבה של עוולת הרשלנות ובתחום הרפואה ניתן לקבוע אותה על פי מבחן הרופא הסביר. מבחן זה מגדיר מהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מרופא בבואו לתת טיפול. חריגה מהסטנדרט הזה יכולה להיחשב רשלנות ולהביא לפסיקת פיצויים גבוהים על ידי בית המשפט. את הסטנדרט הנקבע על פי מבחן הרופא הסביר ניתן להשוות לפרקטיקה המקובלת, המגדירה מהי רמת הידע והמקצועיות הקיימת וכיצד ניתן להפעילה לטובת המטופלים.
בית משפט כמעט ולא מתערב בקביעת רמת המקצועיות המצופה מצד הרופאים. לבית משפט אין את הרקע הדרוש על מנת להכריע בשאלות מקצועיות מן הסוג הזה, על כן נדרשת חוות דעת של רופא חיצוני. את חובת הדעת יכול להגיש התובע בעוד הנתבע רשאי להתגונן עם חוות דעת משלו. בנוסף, קיימת קטגוריה של מקרי רשלנות בהם בית המשפט יכול לזהות את ההתנהגות הרשלנית גם ללא צורך רמת הבנה של רופא.
מאפיין שלישי: זיהוי הנזק ושימוש בקשר הסיבתי
תובע המעוניין לקבל פיצויים וסעדים מבית המשפט חייב להוכיח קשר סיבתי בין התנהגות המזיק לבין אותו הנזק. לא ניתן לקבל פיצויים בהיעדר נזק, וזאת גם אם מוכיחים מעל לכל ספק סביר כי אכן הייתה התרשלות בהתנהגות הרופא. במילים אחרות, אין טעם להגיש תביעות רשלנות רפואית במקרה בו הרשלנות לא גורמת נזק ברור ומוכח. נזק מוגדר בחוק כאובדן חיים, נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב ובמקרים של רשלנות רפואית הוא מתבטא בעיקר בפגיעה פיזית או מנטאלית.
המהות של קשר סיבתי היא ייחוס אחריות לנתבע בשל הנזק שנגרם לתובע. את הקשר הסיבתי העובדתי ניתן לקבוע על פי מבחן האלמלא, בעוד קשר סיבתי משפטי נבדק על בסיס עקרונות נורמטיביים. עקרונות אלו בוחנים את הסיבה המכרעת אשר הביאה לכאורה לקיומו של הנזק. בית המשפט רשאי להשתמש בקשר הסיבתי על מנת להרחיב או לצמצם את גבולות האחריות של המזיק. בתחום הרפואה נחשב נושא זה לרגיש ודורש התערבות מיוחדת.