"פקודת הסמים המסוכנים" מגדירה בצורה ברורה את ההנחיות וההגבלות בגין שימוש בסמים בישראל. יחד עם זאת, רבים בציבור הרחב אינם מבינים את משמעות הפקודה ולכן מוצאים את עצמם מתמודדים מול אישומים משפטיים חמורים. באופן כללי, המסגרת החוקית מתייחסת לשאלות כגון אילו סמים מותר להחזיק, למי מותר להחזיק ומהו שימוש עצמי.
סוגי סמים
החוק אוסר להחזיק או לעשות שימוש בכל אחד מהחומרים הרשומים בנספח לפקודת הסמים המסוכנים. בין היתר, החוק מתייחס אל קנביס, LSD, מסאקלין ועוד. הרבה שמות של חומרים אינם מזוהים עם סמים קשים, אולם הם משמשים חלק בייצור של הסמים או שהם רכיבים בתוך הסמים עצמם. אדם שאינו מחזיק בהיתר לא יכול להחזיק באף סוג של סם. ההיתר תקף גם עבור רוקחים, רופאים, וטרינרים ורופאי שיניים, שיכולים להחזיק רק חומרים ספציפיים למטרות רפואיות בלבד. בשנים האחרונות חלה עלייה בכמות המטופלים המקבלים מריחואנה רפואית, אולם אסור להם לעשות כל שימוש שאסור לפי הפקודה.
סמים קלים מול קשים
לדבריו של עו"ד גיל משה, ההבדל החוקי בין סמים בא לידי ביטוי בכמות אשר ממנה ואילך רואים את המחזיק כמי שהחזיק סם שלא לשימושו העצמי. אפשר לזהות הבחנה אותה מבצע בית המשפט במדיניות הענישה כלפי סמים המוגדרים "קלים", כמו מריחואנה או חשיש", לבין סמים המוגדרים "קשים": קוקאין, אקסטזי, הרואין וכדומה. הענישה בסמים קשים הרבה יותר חמורה וכך גם מידת החומרה המיוחדת על ידי מערכת התביעה למחזיק בהם. כתב אישום מוגש כמעט כנגד כל אדם הנתפס כאשר ברשותו סמים קשים.
מהו שימוש עצמי?
בסעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים מתייחס החוק בין החזקת סם לשימוש עצמי לבין החזקה שלא לשימוש עצמי. ההבדל הוא כאמור בענישה, כאשר העונש המקסימאלי עבור החזקה עומד על 3 שנות מאסר לעומת עונש מקסימאלי של 20 שנות מאסר בגין החזקה שלא לשימוש עצמי. ההבדל נקבע לפי כמויות מסוימות המוגדרות בהתאם לאופי הסם, אולם נאשם יכול לנסות לשכנע את בית המשפט שמדובר על החזקה לשימוש עצמי ולא למטרת הפצה או סחר.