אדם שעלה לישראל מהודו בשנת 2002 והתגייס לצבא בשנת 2004 הגיש תביעה בגין רשלנות רפואית. על פי עובדות המקרה כפי שמופיעות בפסק הדין, התובע התלונן על כאבים בקרסול עקב נפילה אך בבדיקתו לא נמצאו פצעים או שטפי דם. בנוסף, לא נראו עדויות לשברים ברגל ולכן נקבע כי מדובר על נקע בקרסול.
התובע קיבל טיפול תרופתי, חבישה, פטור מפעילות גופנית ואישור לשלושה ימי הליכה עם נעלי ספורט. מספר ימים לאחר מכן שבו מצד התובע תלונות על כאבים, ואז גם נמצאו בצקות בקרסול שמאל. התובע נשלח לחדר המיון שם נשללה חבלה גרמית והתובע נשלח למנוחה בבית למשך 5 ימים. כמעט חודשיים לאחר מכן השלימו הרופאים הצבאיים את בירור המצב וקבעו כי התובע סובל ממחלה בשם AVN – נמק העצם.
רשלנות רפואית בשל אי אבחון
פסק הדין פותח בשאלה האם יש לקבל את התביעה. בפסק הדין מצוין כי אילו התובע היה נבדק בזמן ובמועד המתאים מחלתו הייתה מקבלת טיפול שונה, ואולי היו נמנעים הסיבוכים מולם נאלץ לעמוד. אי אבחון של המחלה בזמן מהווה עילה להחמרת המחלה ואף לגרימתה. למעשה, השופט ציין כי אין ספק שהאבחון המאוחר היה גורם מרכזי בהתפתחותה של המחלה.
פסק הדין קבע כי הטיפול הרפואי שניתן לתובע במסגרת הצבאית לא ענה על הכללים הדרושים. מעבר לכך, התובע המשיך להשתתף במסעות למרות כאביו ולא זכה לטיפול רפואי מתאים. כל אלו החמירו את מצב ויצרו מצב בלתי הפיך. השופט ציין כי בין חובותיו של הרופא קיימת החובה לדאוג לאבחנה מקדימה ולעשות הכל על מנת לברר את טיב המחלה. פעולות אלו לא בוצעו והצבא לא דאג לבריאותו של החייל שנזקק לשירותים רפואיים.
תפקיד הרשויות הצבאיות
בסופו של דבר נקבע בפסק הדין כי אי האבחון היה גורם מרכזי בהתפתחות הנמק בעצם הירך ולכן הייתה התרשלות. פסק דין זה הראה כי השירותים של הרשויות הצבאיות לא פעלו כהלכה בעיקר משום שלא הפנו את התובע למתן טיפול מתאים כפי שנדרש במצבו.