יש שיאמרו שהחינוך החילוני הפך לחולני, פרוע ונטול רסן (ראו מאמרו של מר הרניק) ויש שיאמרו שהם רואים דווקא המון נוער מתוק, תמים ומקסים. (ראו מאמרו של מר יבין). אז היכן נמצאת האמת? אולי בחולון, עיר מגוריו של הרניק, יש נערים שעל פניהם נסוכה ארשת פנים פרועה ובעיר מגוריו של יבין זה נראה אחרת? סביר להניח שלא. תמיד ישנה המציאות האינדיווידואלית הגורסת כי יש ויש, אך מחובתנו לעמוד פה על נקודה חשובה עד קריטית הנוגעת לחינוך - ודווקא לא ממבט של איש חינוך, אלא של נכד למחנכת דגולה ועתירת-מעש, סבתי מרת ציפורה פרידמן עליה השלום, שפיקחה על עשרות מוסדות של "בית יעקב" בישראל.
המתודה החינוכית - גם אם לא רשמית - גורסת כי "תרומה למדינה" יש לה צבע אחד: חוק ואכיפה. חייבם להתגייס כדי לתרום. מה קורה עם נער טוב עם חוש אחר? הוא לא ירצה להיוותר כפרי סרוח ועלה נידף והוא יעשה את מה שהחברה כולה עושה - מתגייס. האם מכאן הוא יהפך לאיש חומל ומעניק? בטוח שלא, וזו אפוא הטעות הקריטית של המדינה.
הפכנו את התרומה למשהו "חוקתי" וקפוא, שרק ב"יום מעשים טובים" יש אכן פריבילגיה לעשות משהו טוב אמיתי - ללא תחושות בטן אחרות.
אם רצוננו לתרום לעצמנו ולמדינתנו, כדאי שנלמד מהיהדות מהי ערכה של נתינה, שבאה משום שנבראנו בצלם האלוקים שאף הוא "חנון ורחום" (גמרא שבועות לב:).
לדוגמא, אני עבדכם הנאמן, שמתנדב לו בבתי חולים בימי חג ומועד להרעיף טללי תחייה על חולים, משלל הקשתות הישראליות, האם לא אקרא "תורם למדינה" בשל שלא קיבלתי דיפלומה מפלסנר? אבוי לי!
ואם לא נעשה כן ונשנה את החשיבה מן-היסוד, ברי לי שהערכים הללו התמוססו כמו שהם היו עד היום. נתינה צריכה לבוא מהלב, ולא מהלב האביר של השלטון. נתינה צריכה לבוא מתוך הכרה בערכו של האחר - ולא בבעיטה בו כשהוא לא נראה כמוך. (רמז: שחור).
______________________________________________________________________________________________
מתוך הבלוג של אבישי פרי, מאתר הארגון צו פיוס .