מדענים בריטים סבורים שבני האדם החלו לשתות חלב לפני כ- 7,500 שנה באזור הבלקן ומרכז אירופה, וניצלו יכולת זאת כדי להתפשט לצפון אירופה. התיאוריה החדשה מציעה הסבר לשכיחות הנמוכה של אי סבילות ללקטוז בקרב יוצאי אירופה.
היכולת לעכל את הלקטוז, סוכר החלב, התפתחה בקרב קהילות חקלאיות במרכז אירופה, ולא בקבוצות צפוניות יותר כפי שהיה מקובל להניח עד כה. כך על פי מדענים מה- University College London, שערכו סימולציה ממוחשבת, שכללה נתונים גנטיים וארכיאולוגיים. לקטאז, האנזים המפרק את סוכר החלב, הלקטוז, חיוני לתינוקות על מנת שיוכלו לעכל חלב אם. לאחר גיל הינקות ובהמשך החיים, קיימת ירידה הדרגתית בפעילות האנזים.
אצל כ- 70% מהאוכלוסיה בעולם קיים חסר בלקטאז (לרב לא מדובר בחסר מוחלט). תופעה זו ידועה בשם אי-סבילות ללקטוז (או רגישות ללקטוז), ומתאפיינת בתסמינים כמו: התנפחות הבטן, גזים, כאבי בטן ושלשול. אולם, רב האירופאיים מעכלים לקטוז בקלות כתוצאה משינוי גנטי יחיד, שגורם להמשך ייצור הלקטאז במשך כל החיים.
מחקרים קודמים הציעו כי ייצור מוצרי חלב החל בדרום מזרח אירופה מעט אחרי הופעת החקלאות. חלבוני חלב נמצאו בכלי חרס מאיזור רומניה והונגריה (של היום) לפני 7,500-7,900 שנים. עקבות של שומן הצביעו על ייצור חלב באנגליה לפני כ- 6,000 שנים.
סביר להניח שראשית התסיסו את החלב ליצירת יוגורט, חמאה וגבינה ורק מאוחר יותר החלו לשתות חלב טרי. כמו כן נמצאו שימושים שונים לחלב באוכלוסיות שונות: הרומאים השתמשו בחלב עזים וכבשים לייצור גבינה ובבקר כחיות עבודה. לעומת זאת, הגרמנים והקלטים שתו חלב בקר בכמויות משמעותיות.
על פי המחקר החדש, השינוי הגנטי שאיפשר לאירופאים הקדומים לשתות חלב ללא תופעות לוואי התרחש לפני כ- 7,500 שנים באיזור שבין מרכז הבלקן למרכז אירופה. מאחר שלמבוגרים היתה אפשרות לשתות חלב טרי רק לאחר ביות בעלי החיים, סביר להניח שהמשך ייצור הלקטאז התפתח יחד עם תרבות ייצור החלב והחקלאות. שינוי זה העניק, ככל הנראה, לאנשים שנשאו אותו יתרון הישרדותי גדול. אחד היתרונות הוא הימצאות ויטמין D בחלב, וכך החלב יכול לפצות על חוסר אור שמש וייצור לא מספק של ויטמין D על ידי העור באנשים שהתגוררו בצפון כדור הארץ. לוויטמין D יש תפקיד חשוב בספיגת הסידן, והחלב הוא מקור תזונתי מצויין גם לוויטמין D וגם לסידן.
חלב הוא מקור טוב גם לקלוריות וחלבון, והוא היה זמין באופן קבוע יחסית בהשוואה למחזוריות השנתית של היבולים החקלאיים. באותה עת, תנאי האקלים היו קשים, עם טמפרטורות נמוכות ולחות רבה. בני האדם שהתיישבו ביישובי קבע באזורים אלה נידונו למוות במקרה שהגידולים החקלאיים שלהם לא הצליחו. לעומת זאת, החלב סיפק להם מקור תזונה יציב ואמין. החלב סיפק גם מקור נוזלים שאינו מזוהם כפי שהיו המים.
כיום, השכיחות הגבוהה ביותר של אנשים שממשיכים לייצר לקטאז במשך כל החיים היא בצפון אירופה, בעיקר באירלנד ובסקנדינביה. עד כה, חשבו שהברירה הטבעית "העדיפה" את שותי החלב באיזורים הצפוניים יותר בגלל הצורך שלהם בויטמין D בתזונה. זאת מאחר ובצפון כדור הארץ אין מספיק אור שמש לייצור ויטמין D בעור במשך רב השנה. אולם המחקר החדש טוען אחרת – החקלאים שנשאו את הגן שגרם להמשך ייצור הלקטאז היו ככל הנראה ממרכז אירופה והבלקן. ההצלחה שהם נחלו בזכות שתיית החלב הביאה לכך שהם התרבו מהר יותר והתיישבו ברוב שטחי אירופה, להבדיל מחסרי המזל שלא היה באפשרותם לעכל היטב חלב.
מקור:
The origins of lactase persistence in Europe.
Itan Y, Powell A, Beaumont MA, Burger J, Thomas MG.
PLoS Comput Biol 2009;5:e1000491.
http://www.ploscompbiol.org/article/info%3Adoi%2F10.1371%2Fjournal.pcbi.1000491