הסברים על תביעת רשלנות רפואית - תקציר פס"ד

תקציר מתוך פסקו דינו של בית המשפט, שדן בתביעת רשלנות רפואית וגובה הנזק שנגרם לתובעת, שהוכרה כנכה בשיעור 75%. מה החליט בית המשפט? האם המוסד לביטוח לאומי יכול להגיש תביעת לשיפוי נגד מוסד רפואי ציבורי? כיצד נקב גובה הפיצוי בעקבות ראשי הנזק השונים שבתביעת רשלנות רפואית זאת? על כל אלה ועוד בתקציר מקיף מתוך פסק הדין שלהלן. תוכלו לדון בפרטים ולהתייעץ עם עורכי דין ומומחים רפואיים במסגרת פורום רשלנות רפואית הגדול בישראל.

להלן תקציר מתוך פסק הדין

לפני תביעה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיצוי התובעים בגין נזקיהם אשר נגרמו כתוצאה מרשלנות הנתבעים. ביום 30.4.08 ניתנה החלטה בשאלת האחריות, אשר קבעה כי הנתבעים אחראים לנזקי התובעת בשיעור של 75%. עתה נדון בשאלת שיעור הנזק, ובתוך כך האם מקומה של התובעת 1 בבית הוריה או שמא מוטב כי תשהה במוסד, והאם תיקון 102 לחוק הביטוח לאומי, הקובע שהמוסד לביטוח לאומי אינו רשאי לחזור בתביעת שיפוי כלפי מוסד רפואי ציבורי, חל במקרה דנא.

רקע עובדתי

1.         התובעת 1 הינה קטינה שנולדה לתובעים 2 ו-3 בבית החולים מוקאסד בירושלים (להלן: " התובעת").

נתבע 1 הוא בית החולים (להלן: " בית החולים" או " נתבע 1") אליו הגיעה אם התובעת ולא התקבלה ללידה, ומשם פנתה לביה"ח מוקאסד, שם נולדה התובעת.

נתבע 2 הינו הרופא שביצע את מעקב ההריון באם התובעת (להלן: " אם התובעת" או " תובעת 2").

2.         ההריון נשוא תביעה זו היה הריונה הראשון של התובעת 2. מעקב ההריון נשוא התביעה בוצע אצל הנתבע 2 במרפאתו הפרטית במזרח ירושלים, ואובחן כהריון רב עוברים - הריון של תאומים.

בהגיע התובעת 2 לשבוע ה- 23 להריונה, אובחן אצלה כי קיים פער בגדילת עובר אחד לעומת משנהו. בביקורה האחרון של התובעת 2 אצל הנתבע 2, ביום 4.5.1996, בשבוע ה-32 להריונה, צייד אותה הנתבע 2 במכתב הפנייה אל בית החולים "הסהר האדום", בו ציין כי עליה לפנות לבית חולים זה בכל מקרה בו תחוש בכאבים או צירים וכן בכל בעיה שתתעורר בהריון. עוד הורה לה הנתבע 2 כי בבואה אל בית החולים עליה להציג את מכתבו, ולבקש שייקראו לו מייד עם בואה לשם.

3.         ביום 24.5.96, בהיותה בשבוע ה-35 להריונה, חשה התובעת 2 בירידת מי השפיר ובכאבים ופנתה לבית החולים, לפי הוראתו של הנתבע 2, כשהיא מלווה בבעלה - התובע 3 ואמו.

פסק הדין החלקי - ההחלטה בשאלת האחריות

4.         בשלב הראשון של המשפט, התובעים הוכיחו כי התובעת 2 הגיעה לבית החולים וכי לאחר המתנה של למעלה ממחצית השעה, ללא כל בדיקה ועל אף שהיא ובני משפחתה הראו לאחות או מיילדת בבית החולים את מכתבו של הנתבע 2, וציינו בפניה כי מי השפיר ירדו, סירב בית החולים לקבלה. עוד הוכח שבית החולים הפנה את התובעת 2 ובני משפחתה לבית החולים "מוקאסד", תוך שהאחות או המיילדת מציינת בפניהם כי בית החולים "הסהר האדום" אינו ערוך ללידת תאומים וכי הנתבע 2 שוהה בחו"ל, זאת חלף הפנייתה לרופא מחליף, או קריאה לרופא תורן.

בדיקה מיילדותית שעברה האם, בעת קבלתה בבית החולים מוקאסד, העלתה כי התאומה הראשונה הינה במצג עכוז, קיימת ירידת מי שפיר, צוואר הרחם פתוח ל-8 ס"מ, ובחבל הטבור השמוט בנרתיק קיים דופק איטי [בריקרדיה]. בדיקת על-קול [אולטראסאונד] שבוצעה, העלתה כי העובר הראשון מצוי בתנוחת עכוז ושרוי במצוקה עוברית קשה ואילו לבו של השני, אינו פועם. מצוקתו העוברית של התאום הראשון אושרה אף בניטור פעילות לב העובר.

בשעה 05:15 חולצה התאומה הראשונה, התובעת 1, בניתוח קיסרי במצב של תשניק [אספיקציה] קשה ביותר, והיא סובלת משיתוק מוחין ופיגור שכלי קשה (P.C). לאחר דקה חולצה גם התאומה השנייה במצג ראש ללא רוח חיים, במשקל של 1,400 גרמים.

5.         ביחס לאחריות של הנתבע 2 לנזקי התובעים צויין, שבשורה של פסקי דין נקבע שאחריות הרופא איננה רק בקביעת דרך הטיפול או בשינויה, אלא כוללת גם את אופן הטיפול, טיב המעקב, וקליטת אותות אזהרה. (ראו: ע"א 58/82 קנטור נ' מוסייב, פ"ד לט (3), 253; ת"א (י-ם) 4344/02 לוי נ' ד"ר ברו (פורסם בנבו). כן ראו: א' כרמי, בריאות ומשפט, כרך א' (2003) (להלן: " כרמי"), לעניין הימנעות רופא מנקיטת שיטות מקובלות באבחון וטיפול, המצדיקה, בדרך כלל את הקביעה כי התרשל, או כי נעדר הוא מיומנות וידוע שהם נחלת כל רופא סביר (שם, 329)). כפועל יוצא מכך קבעתי שד"ר שעבני ידע שייתכן והוא ייעדר, והיה צריך לצפות ולחזות כי מחדלו עלול לגרור אחריו תוצאה מזיקה לתובעת 2, שעה שמדובר בהריון תאומים, ובהכירו את אפשרויות השגת רופא מחליף אף אם היולדת מגיעה בשעת בוקר מוקדמת, ואפשרות הערכות מתאימה בבית החולים, זאת בנוסף למחדליו במעקב ההריון. ומשלא עשה כן, חב הוא בפיצוי התובעת בגין הנזק שנגרם לה (ראו: ע"א 47/56 דוד מלכה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד י' 1543 (1956)). בכך נמצא קשר סיבתי משפטי בין מחדליו לנזק. (ראו כרמי, שם, 273).

6.         אשר לאחריות בית החולים עמדתי בהרחבה על חובתו של מוסד רפואי ליתן טיפול רפואי דחוף, הן על פי הדין הישראלי הן על פי הדין האמריקאי, המשפט המקובל והמשפט העברי והן על פי שבועות הרופאים השונות.

עוד קבעתי כי הנטל המועבר לכתפי הנתבעים הינו לענין העדר רישום מלא לגבי מעקב ההריון של ד"ר שעבני, מסירת המכתב לתובעת 2 ומסירתו על ידה לאחות בבית החולים הסהר האדום בבוקר יום הלידה, העדר רישום אצל נתבעת 1 לגבי התייצבותם של התובעים ואימו של תובע 3 בבית החולים, ובמיוחד לגבי שעת ההגעה וזמן עזיבתה, הנחוץ לצורך הקביעה אם לתקופת זמן זו היתה השלכה על הנזק שנגרם לתובעת, גם אם לא ניתן טיפול בפועל, שכן הגדרת "רשומה" בתקנות בריאות העם (שמירת רשומות), תשל"ד- 1976 הינה רחבה דיה ואף אי קבלת חולה מצריכה רישום.

7.         לאחר שנקבע כי הנתבעים התרשלו בטיפולם בתובעת 2 נבחנה שאלת הקשר הסיבתי בין רשלנותם לבין הנזק שנגרם לתובעת. בסוגיה זו ביכרתי את גרסת התובעים והמומחים מטעמם, באשר פרופ' שנקר כאמור, נוטה לחוות דעתו של ד"ר וייס, בתחום המיילדות, ובתחום הנוירולוגיה נוטה המומחה פרופ' קרמר, לדעתו של פרופ' שטיינברג, לפיה מאזן ההסתברויות שהנזק הכולל נגרם בעוולה במקרה הנדון. מטעם זה, אף לא  מצאתי לנכון למנות מומחה מטעם בית המשפט. למעלה מכך ציינתי כי אף אם אין מקום לקבוע את אחריות הנתבעים מכח הערכת הסתברויות כעולה מדברי המומחים, יש להטיל על הנתבעים אחריות מכח הלכת עדן מלול.

8.         לאור המסכת העובדתית אשר התגלתה במהלך ניהול המשפט, ולאחר ששקלתי את מכלול דעות המומחים והעדים, הגעתי למסקנה כי יש לחלק את האחריות באופן שהנתבעים יישאו ב-75% ואילו התובעים ב-25% מהנזק.

טענות התובעים

9.         התובע טוען לנזק בגין כאב וסבל ואובדן הנאות החיים בסך 1,500,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה מיום הלידה, בהסתמך בין היתר על ת"א (חיפה) 787/99 ארי כץ נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2007(1), 1 ות"א (חיפה) 259/02 פלוני נ' מדינת ישראל (אתר נבו, 2.12.2007).

בעניין תוחלת חיי התובעת, מתבקשים התובעים לקבל את חוות דעתו ועדותו של פרופ' שטיינברג, שקבע שתוחלת החיים של התובעת תתקצר ב- 10%.

10.       בגין סיעוד ועזרת הזולת לעבר, לאור ע"א 6696/00 בית החולים המרכזי עפולה נ' יעל פינטו, תק-על 2002(3), 2648 (להלן: " עניין פינטו"), עותרים התובעים לפיצוי בסך 10,000 ש"ח לחודש. לעתיד, טוענים התובעים כי זכותה של התובעת 1 לשהות במחיצת בני משפחתה, וכי הוכח שהועברה למוסד היות שמשפחתה לא יכלה מבחינה כלכלית להחזיקה בבית. לדבריהם, הוכח כי אין היא במצב בו נדרשת היא לשהות במוסד, אלא להיפך. לאור האמור, עותרים התובעים לפיצוי בגובה של 24,000 ש"ח לחודש, שהינו שווה ערך ל- 8,492,460 ש"ח נכון למועד הסיכומים.

תובעים טוענים כי יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות של התובעת על פי השכר הממוצע במשק מגיל 18 ועד גיל 67.

11.       בגין אובדן שכר להורי התובעת, אשר טיפלו בה באופן מלא מלידתה ועד העברתה למוסד בחודש יולי 2001, ומאז מבקרים הם אותה פעמיים בשבוע, עותרים התובעים לפיצוי בגובה שכר מינמום לכל הורה עד ליום מתן פסק הדין. לעתיד תובעים הם פיצוי בגובה שכר המינימום במידה ותיוותר במוסד, אולם אם תועבר לביתה, הפיצוי הינו זניח לאור הטיפול המקצועי אותו הם תובעים.

בגין הוצאות הניידות בעבר תובעים הם כ- 50 ש"ח לכל כיוון למשך 8 פעמים בחודש - סך של 800 ש"ח. לעתיד עותרים התובעים לסך של 5,000 ש"ח לחודש, היות ועל פי חוות הדעת של גב' שיפמן התובעת זכאית לרכב מסוג "ואן", שהוא מהווה סך של 1,770,000 ש"ח, נכון למועד הסיכומים.

12.       התובעים טוענים עוד כי על הנתבעים לשאת בעלות הטיפולים והאשפוזים, ולפיכך מתבקשת הצהרה כי על הנתבעים לשאת בעלות השהייה בבתי החולים מוקאסד, הדסה ושערי צדק. כמו כן עליהם לפצות את התובעים בגין הוצאות השהיה בסנט וינסנט, בשיעור של 8,800 ש"ח לחודש. הפיצוי לעתיד ייקבע לאור קביעת בית המשפט ביחס למקום שהותה של התובעת 1.

התובעים עותרים עוד לפיצוי בגין הוצאותיהם הרפואיות של ההורים בעבר.

התובעים פירטו עוד בהרחבה את עלות הצרכים, הציוד המתכלה והטיפולים הרפואיים, על פי חוות דעתה של גב' שיפמן.

13.       ביחס לניכויי מל"ל טוענים התובעים כי יש לנכות תגמולים בגובה 75% ועד תוחלת החיים אשר תיקבע על ידי בית המשפט.

התובעים עותרים לפסיקת הוצאותיהם על פי תדפיס המשערכת שצורף, ופסיקת שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ.

טענות הנתבעים

14.       ביחס לתוחלת חייה של התובעת, הנתבעים טוענים כי יש להעדיף את חוות דעתה של ד"ר לנדה על פני חוות דעתו של פרופ' שטיינברג, היות שזו יותר מבוססת, נסמכת על מספר רב של מאמרים ואף פרופ' שטיינברג הסכים בסופו של יום לקיומם של גורמי הסיכון. לפיכך יש לקבוע כי תוחלת חייה של התובעת עד גיל 40.

15.       עבור הפסדיה בגין אובדן כושר השתכרותה בעתיד, טוענים הנתבעים כי על פי הפסיקה, ניזוק השוהה במוסד זכאי ל- 30% מהשכר הקובע (ע"א 6738/06 סהר ציון חברה לביטוח בע"מ נ' באסל אבו עאבד, תק-על 2009(1), 3521 [להלן: "פרשת באסל אבו עאבד"]).

לגבי שכרה הקובע של התובעת, טוענים הנתבעים כי יש להתחשב בכך שאימה הינה עקרת בית ואביה הינו פועל יומי ששכרו החודשי הינו כ- 6,500 ש"ח. הנתבעים טוענים יש להעמיד את שכרה הקובע על סך 6,000 ש"ח למרות האמור בהלכת רים אבו חנא (ע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא, פ"ד ס(3), 13), מאחר שאין מדובר על הפחתה מגזרית אלא הפחתה אישית לאור נתוניה האישיים והמשפחתיים של התובעת.

בגין כאבה וסבלה של התובעת, קיצור תוחלת חייה ובהתחשב ברשלנותה התורמת של אמה, מציעים הנתבעים להעמיד את הפיצוי הלא ממוני בשיעור 250,000 ש"ח.

16.       ביחס לתביעת ההורים להפסדי השתכרותם, טוענים הנתבעים כי לא נגרם להם כל הפסד, היות שהתובעת 2 הינה עקרת בית אשר העידה על עצמה כי כלל לא עבדה והתובע 3 לא הוכיח כי נגרמו לו הפסדי שכר כלשהם. אשר לעתיד, הרי שהימצאותה של התובעת 1 במוסד מביאה לכך שהוריה אינם נאלצים להפחית את עבודתם, ולפיכך אין הפסד השתכרות גם לעתיד. עוד ציינו הנתבעים, כי התובעת 1 אושפזה בכל שנות שהותה במוסד פעמיים בלבד, בדומה לממוצע של בני גילה.

17.       בסוגיה הנוגעת להכרעה בדבר מקום הימצאה של התובעת, מדגישים הנתבעים כי בתי המשפט העדיפו את השהות בבית הנפגע ולא במוסד רק במקרים בהם הימצאות זו תתרום לשיקומו של הניזוק באופן משמעותי, בעיקר במקרים בהם יכולותיו השכליות של הניזוק לא נפגעו. לטענתם, המקרה דנן, הינו המקרה הטיפוסי בו טובת הניזוק הינה כי יימצא ויטופל במוסד, ולא יעבור לביתו. לדבריהם, בקשת ההורים להעברת בתם לביתם נובעת משיקולים כלכליים גרידא. זאת ועוד, התובעים כלל לא הגישו חוות דעת של רופא שיקומי, על מנת שבית המשפט יוכל לבחון את חוות הדעת האחת כנגד השניה. היעדרה של חוות דעת כזו, מחייב קבלת עמדתה של ד"ר לנדה. כן הוסיפו, כי מספר פסקי דין קבעו כי אין לקבל את חוות דעתה של גב' שיפמן ביחס לצרכים השיקומיים אלא רק ביחס לעלותם - כי זו מומחיותה.

במידה ויוכרע כי מוטב לתובעת 1 לשהות במוסד, הנתבעים סוברים כי אין לפצותה כלל עבור עזרת הזולת, השגחה, ניידות ודיור. כך גם הציוד הרפואי לו היא נזקקת, האביזרים והציוד המתכלה, כולם ניתנים על ידי המוסד בו היא שוהה ועל ידי כל  מוסד בו תשהה בבגרותה.

18.       בנוגע לתביעת ההורים לסיעוד, משיבים הנתבעים כי במידה והתובעת 1 תשהה במוסד הרי שם יסופקו מלוא צרכיה, ובמידה ותשהה בביתה או במעון יום, הרי שצריכה ינתנו על ידי גורם חיצוני. הטיפול ההורי, בכל מצב נתון, לא יחרוג מהעזרה הרגילה של בני משפחה, עזרה אשר אינה מזכה בפיצויים.

הנתבעים סוברים עוד, כי אין לפסוק כל פיצוי בגין הוצאות ניידות היות שהוצאה זו לא הוכחה ולו בבדל ראיה. כמו כן, היות שהתובעת 1 מצויה במוסד, הרי שלא ייגרמו לתובעים הוצאות ניידות מוגברות, בוודאי כל עוד היא אינה נזקקת להסעות לבתי חולים ולטיפולים רפואיים. לאחר גיל 24, גם אם תשהה התובעת במעון יום, הרי שמדובר בהוצאות ניידות מועטות, אשר אינן מצדיקות רכב צמוד.

19.       לחלופין, במידה ויוכרע כי מוטב שהתובעת תשהה במעון יום, טוענים הנתבעים כי יש לקבל את חוות דעתה של ד"ר לנדה ביחס לצרכיה השיקומיים של התובעת 1 כראיה בלבדית, היות והתובעים לא הגישו חוות דעת קבילה בסוגיה זו.

גם במצב בו תינתן הכרעה באופן האמור, טוענים הנתבעים כי אין לפסוק פיצוי בגין הוצאות הניידות ובגין הוצאות להתאמת דיור.

ביחס לתביעה לפיצוי בגין עזרת הזולת, משיבים הנתבעים כי יש לערוך את חישוב הפיצויים עד גיל 40, ולפוסקם בהתאם להערכתו של מר האס, בהתאם למספר שעות סיוע של עובד זר, סך של 396,413 ש"ח נכון למועד הסיכומים (3,710 ש"ח למשך 16 שנים מעוד 12 שנים).

אשר לעזרים הנדרשים, מציינים הנתבעים כי יש לפצות את התובעים בשיעור 25% בלבד מערכם, היות שיתרת הסכום משולמת על ידי משרד הבריאות. לפיכך, פירטו הנתבעים את העלויות של העזרים הנדרשים, והם אומדים את הפיצוי בסך 81,900 ש"ח לפי הפירוט הבא: סך של 2,104 ש"ח עבור כיסאות הגלגלים, סך של 1,402 עבור מיטה, סך של 2,209 עבור מזרן למניעת פעצי לחץ, סך של 717 ש"ח עבור כסא שירותים, עבור סד לרגליים סך של 2,917 ש"ח, עבור טיטולים סכום של 64,110 ש"ח, סך של 5,236 ש"ח עבור סדיניה חד פעמית, וסך של 3,205 ש"ח עבור סינרים חד פעמיים.

ביחס לטיפולים הרפואיים, טוענים הנתבעים כי הינם כלולים בסל הבריאות הבסיסי. אשר לטיפולים הפרה-רפואיים, מפנים הנתבעים לסעיף 22 לתוספת השניה לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, הקובע כי כל מבוטח זכאי ל 12 טיפולים מאלו הנדרשים לתובעת 1, ובגינם יש לשלם רק תשלום רבעוני בשיעור 12 ש"ח.

לבסוף, מביעים הנתבעים את הסכמתם לשאת ב- 75% מתשלומי ההורים לעיריית ירושלים, בהתאם לחלוקת האחריות.

20.       בשאלת ניכויי תגמולי המוסד לביטוח, מדגישים הנתבעים כי ההלכה קובעת שאין להתחשב בקיצור תוחלת חיי הנפגע בבוא בית המשפט לנכות את תגמולי המל"ל, היות שבידי המל"ל הזכות לתביעת שיבוב על מלוא התגמולים.

באשר לשיעור הניכוי, עותרים הנתבעים לקבל את חוות דעתו של האקטואר שי ספיר, היות שרק חוות דעתו מונחת בפני בית המשפט והתובעים ויתרו על חקירתו. על פי חוות דעתו, סך הגימלאות להן זכאית התובעת 1 הינו 2,161,246 ש"ח.

בין אם תשהה התובעת המוסד ובין אם תשהה במעון יום, הרי שתביעתה נבלעת בתגמולי המל"ל, לפיכך עותרים הנתבעים לדחיית התביעה וחיוב התובעים בהוצאות.

המשך פסק הדין ניתן לקריאה באתר בית המשפט. אם יש לך שאלות על מקרי רשלנות רפואית, אל תהססו לפנות לקבלת יעוץ באתר Malpractice