שאלות כבדות משקל נדונו בפני בית המשפט, במסגרת תביעת רשלנות רפואית של אדם שעבר ניתוח להסרת כיס המרה, במהלכו נגרם לו קרע לצינור המרה ומכאן גם נזקי גוף חמורים, שהובילו להגשת תביעת רשלנות רפואית בדרישה לתשלום פיצויים ניכרים עקב הפגיעות המרובות בתובע, בגופו ובנפשו.
באו להתייעץ עם מומחים ועורכי דין במסגרת פורום רשלנות רפואית באתר Malpractice
הונחה בפניי תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית נטענת בניתוח הוצאת כיס מרה שנעשה לתובע במחלקה הכירורגית א' שבמרכז הרפואי רמב"ם שבחיפה, של הנתבעת. טענת הרשלנות של התובע נתמכה בחוות דעתו הרפואית של ד"ר י.ל. הורוביץ. הגנתה של הנתבעת, להדיפת טענת הרשלנות הרפואית האמורה, נתמכה בחוות דעתו של פרופ' איתן שילוני.
2. משעה שאלו היו פני הדברים, ומשעסקינן בסוגיה מובהקת שבמומחיות, כסבור הייתי שיש למנות מומחה מטעם בית המשפט. בעניין זה הושמעה התנגדות נמרצת של התובע, שזכתה לתגובה רפה בלבד מצד הנתבעת. במצב דברים זה החלטתי, ולו בשלב ראשון, לא למנות מומחה רפואי מטעם בית המשפט והוריתי על שמיעת עדויותיהם של שני הרופאים המומחים. לאחר מכן הוריתי להגיש סיכומי טענות, לעניין הסוגיה הרפואית ושאלת החבות המתחייבת הימנה. לאחר שאלו הונחו בפניי, וכעולה מהחלטתי מיום 15.08.05, קבעתי - בניגוד להערכתי-תקוותי הראשונית - כי לא ניתן לסכם את המסכת שבפניי מבלי לשמוע ראיות, אם של התובע ואם של המנתח וצוותו. אף הוספתי והבהרתי כי הנני שוקל, בהמשך, למנות מומחה מטעם בית המשפט.
3. לנוכח זאת נמסרה עדותו של התובע. מטעם הנתבעת נמסרו עדויותיהם של ד"ר אייל נס, ד"ר רון מאור וד"ר איתן אריה. ד"ר נס וד"ר מאור נטלו חלק במשותף בניתוח בגינו נטענת טענת הרשלנות הרפואית האמורה שתפורט. ד"ר איתן היה זה שביצע את הניתוח המתקן בעקבות ניתוחם של ד"ר נס וד"ר מאור.
משהוריתי על הגשת סיכומי טענות הבהרתי, כאמור, כי לא מן הנמנע שאורה על מינוי מומחה רפואי מטעם ביהמ"ש הגם שאשתדל להימנע מכך. חרף היסוסיי ולבטיי החלטתי לסכם מסכת השיקולים בפסק דיני זה מבלי למנות מומחה רפואי כאמור.
המסכת העובדתית והפלוגתאות הצריכות לפנים
4. התובע סבל מהתקפי כאבים בבטן העליונה שהגיעו לשיאם ביום 30.01.92. אז אושפז התובע בביה"ח עקב התקף כאבים עז. במסגרת האישפוז בוצעה בדיקה שהדגימה כיס מרה בעל דופן מעובה ובתוכו אבנים ובוץ, בהיות התובע סובל מדלקת חריפה של כיס המרה. ואכן בניתוח האמור נמצא כיס מרה תפוח ובצקתי עם הידבקויות מרובות. הניתוח הנ"ל נעשה, כאמור, ע"י ד"ר נס וד"ר מאור. אין חולקין כי בגדרו של ניתוח זה נקרע צינור המרה המשותף. קריעתו של צינור מרה משותף זה (כולדכוס) היא עילת תביעתו של התובע.
5. ביום 01.02.92 בוצע ניתוח נוסף של התובע ע"י ד"ר איתן (להלן-"הניתוח המתקן"). ד"ר איתן איבחן במהלכו אף את הקרע השלם של צינור המרה המשותף, ופעל לתיקון המעוות.
בהמשך, במועדים שונים בשנת 92', התגלתה אצל התובע צהבת קלה ובוצעו בו טיפולים שונים. בעקבות טיפול מיום 04.06.92 נהנה התובע מחמש שנים ומעלה של בריאות תקינה. ביום 12.10.97 אושפז עקב כאבי בטן והפרעה בתיפקודי הכבד ואז טרם נקבע כי אלו נובעים או קשורים לתקלה של חיתוך צינור המרה המשותף. כך היה אף באישפוזים חוזרים בשנת 2000. רק באוגוסט 2001 אושפז התובע ואובחן בוודאות כי דלקת דרכי המרה היא פועל יוצא של קריעת צינור המרה המשותף. ביום 11.12.01, ולאחר שהוצא נקז שהותקן, חזר התובע למצב של בריאות תקינה. ממצב בריאות תקין זה נהנה התובע עד כה.
6. אין חולקין כי התקלה בקריעת צינור המרה המשותף היא פועל יוצא מן הקושי בזיהויו בעת ביצוע הניתוח הראשון. על רקע זה ניטשת מחלוקת בין בעלי הדין. לשיטת התובע מדובר בחוסר תשומת לב ורשלנות שאסור שתקרה. לשיטת הנתבעת עסקינן בקושי אובייקטיבי המוליד סיכון אפשרי וסביר בנסיבות האמורות. ד"ר הורוביץ, מטעם התובע, סבור באורח החלטי כי " חיתוך צינור המרה המשותף אינו יכול - בשום צורה ואופן - להיחשב כחלק נסבל במהלך ניתוח כיס מרה שיגרתי כמו במקרה דנן" (חוות הדעת, ת/1). ד"ר שילוני, מטעם הנתבעת, סבור כי " אנומליות אנטומיות קונגניטליות עלולות לגרום לפגיעה לא מכוונת בדרכי המרה. אין אנו יודעים מה בדיוק גרם לפגיעה או לחיתוך צינור המרה בניתוח שבוצע באופן דחוף למר שפירא ב- 30.01.92. אין ספק שהיה מדובר בכיס מרה חולה עם הידבקויות מרובות, דבר שגרם לקושי האובייקטיבי ולפגיעה בצינור המרה. בניגוד לחוות דעתו של ד"ר הורוביץ, אני סבור שסיבוך אינו תמיד ובהכרח תוצאה של רשלנות או חוסר מיומנות של המנתח. סיבוך כזה יכול להתרחש גם בידיהם של המנתחים המיומנים, הזהירים והמנוסים ביותר" (חוות הדעת, נ/1).
7. עדותו של התובע, מטבע הדברים, לא יכולה הייתה לזרות אור לעניין שאלות החבות שבתיק. מנגד יש חשיבות לעדות רופאי ביה"ח רמב"ם. מן החומר שבפניי נהיר לי כי ד"ר נס וד"ר מאור, עובר לניתוח הראשון, היו רופאים עם ותק מניח את הדעת בניתוחים כגון דא. וכך, ד"ר נס גילה מודעות לאפשרות של פגיעה בצינור כיס המרה המשותף שהרי " לפי מיטב ידיעתי, הגורם השכיח ביותר על פי הספרות הרפואית להצרות בדרכי המרה הינו פגיעה בזמן ניתוח שגרתי, וזאת למרות המודעות לבעיה והניסיון הרב שנצבר במשך השנים, כאשר פגיעה בדרכי המרה בזמן ניתוח לכריתת כיס המרה הינה סיבוך מוכר וידוע..." (סעיף 4 ל-נ/4). ועוד הוסיף ד"ר נס כי " שיעור הפגיעה בדרכי המרה גבוה במידה ניכרת כאשר מדובר בדלקת קשה, חדה או כרונית של כיס המרה המעוות את המורפולוגיה ומקשה על הזיהוי האנטומי באיזור הניתוח" (סעיף 5). כך היה מצבו של כיס המרה של התובע. בעדותו בפניי אף הוסיף ד"ר נס ש" בשליש מהמקרים יש מלפורמציה מולדת שינוי אנטומי מולד כשבהם הכולדכוס דומה לצינור כיס המרה לגודלו ולצורתו" (עמ' 6 לפרוטוקול). מסתמא התובע שייך לאותו שליש מקרים, באופן שהיקשה על הזיהוי וגרם לקריעה לא מכוונת בכולדכוס.
8. כזאת אף הייתה עדותו של ד"ר איתן, הוא המנתח בניתוח המתקן. אף הוא מצביע על הקושי בזיהוי צינור המרה המשותף. הדבר מסביר אף את חוסר הידיעה של המנתח, בעת הניתוח. אכן, כעדותו, " כ-70% מהמקרים לא מזוהה הקושי הזה" שהרי " אחרת לא ייתכן שתצא מניתוח ותרגיש שאתה מזהה פגיעה ולא עושים כלום" (עמ' 9 לפרוטוקול).
משום כך ברורה עדותם של ד"ר נס וד"ר מאור על כך שבעת הניתוח לא חשו שהם פוגעים בצינור המרה המשותף. אכן הניתוח היה ניתוח קשה ואולם ניתוח קשה כאמור מתבצע באורח תדיר ובזהירות המתבקשת. מכל הראיות שבפניי נלמד, לדאבון הלב, כי עובדת קריעתו הלא מכוונת של צינור המרה המשותף נלמדת בדרך כלל בדיעבד, ולאחר מעשה. כך אירע בנדוננו. זו הייתה הסיבה לניתוח המתקן. בגדר סיכום טענות הנתבעת נטענות טענות אודות הניתוח המתקן המוצלח. יש בכך משום התפרצות לדלת פתוחה. שהרי בגדר סיכום טענות התובע לא נטענו כל טענות של רשלנות רפואית בהקשרו של הניתוח המתקן. במוקד הדיון שבפניי עומדת טענת הרשלנות הרפואית אך באשר לניתוח הראשון, בו בוצעה קריעת צינור המרה המשותף. לדיון והכרעה בסוגיה זו אדרש עתה.