לבית המשפט העליון הוגש ערעור על קביעת בית המשפט העליון, שפסק לתובעת בתביעת רשלנות רפואית פיצויים כספיים לכיסוי הוצאות החזקתה במוסד טיפולי שיקומי, ולא בבית הוריה - שם ההוצאות עבור החזקתה גדולות לאין שיעור.
ההורים ערערו על החלטת בית המשפט העליון ופנו אל כבוד השופט תאודור אור בתיק בג"ץ ע.א. 2873/98.
להלן עיקרי פסק דין של בית המשפט העליון:
המערערת הראשונה, ילידת 3.3.87 (להלן: המערערת), נפגעה במוחה עקב רשלנות רפואית, וכתוצאה מכך נותרה נכה בשיעור 100% לצמיתות. נכות זו כוללת, בין היתר, פיגור שיכלי עמוק. המערערים 2 ו-3 הם הוריה.
בתביעה שהוגשה על ידי המערערים לבית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 119/93 נפסקו למערערת פיצויים בגין נזקיה עקב הרשלנות הרפואית האמורה.
בבואו לקבוע את נזקי המערערת, קבע בית המשפט (סגן הנשיא ש' ברנר), כי טובתה של המערערת היא שתימצא במוסד "אלווין", בו היא נמצאת היום, ולא בבית הוריה. בית המשפט נימק את החלטתו בנימוקים הקשורים בטובת המערערת.
בהתאם לכך, חוייב המזיק באותה תביעה לפצות את המערערת בהתחשב בהוצאות החזקתה במוסד "אלווין" בסכום של כ-6,000 ש"ח לחודש, להבדיל מהוצאות החזקתה בבית ההורים אשר הינם בשיעור גדול בהרבה.
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר הוגש על ידי המערערים נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 1.10.98 (ראו ע"א 4607/96, 609/97).
כבוד השופט ת. אור פסק:
כאמור, אין התמודדות בהודעת הערעור ובסיכומים בכתב שהוגשו מטעם המערערים עם נימוקיו ושיקוליו של בית המשפט המחוזי, על פיהם דחה את עתירת המערערים. נוסיף מצידנו, שהנימוקים והשיקולים מקובלים עלינו; ומבלי לכפור בכנות כוונותיהם ורצונם של המערערים 2 ו-3 להחזיק במערערת בביתם - טובתה של המערערת והעדר הכיסוי הכספי להחזקתה בביתם הצדיקו את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי.
תביעות רשלנות רפואית נוספות באתר בתי המשפט.