על פי הערכות יש בישראל כיום , למעלה מ60 אלף מטפלים סיעודיים זרים ועוד מאות אלפי עובדי סיעוד ישראלים. על פי הערכות, מדובר עדיין במספר נמוך , ומורגש מחסור בתחום. ההסבר לכך הוא פשוט, תוחלת החיים עולה, פחות ישראלים לומדים סיעוד, ואנחנו נמצאים בסיטואציה בה כל הזמן צריך להביא עוד ועוד מטפלים סיעודיים ממדינות זרות כדי שיעניקו כאן שירותי סיעוד. ישראל אומנם לא מתלהבת מזה, אך זה המצב.
כאשר מדברים על מטפלים סיעודיים, יש לחלק את התחום לשניים, מטפלים כללים ומטפלים ביתיים. מטפלים סיעודים בבית, הם מטפלים אישיים שעובדים עם אנשים מבוגרים שנדרשים לטיפול סיעודי (לעיתים רחוקות מדובר גם באנשים צעירים). מדובר באנשים שלא יכולים לתפקד ביום יום וצריכים עזרה ממטפל סיעודי מוסמך.
מטפלים סיעודים בעיקר מטעם חברות סיעוד מנוסות , הם מטפלים אישיים שעובדים רק עם המטופל אליו נשלחו. לא ניתן להעביר אותם הלאה והם לא יכולים לעבוד אצל גורם נוסף. הם מקבלים את כל התנאים הסוציאליים והכספיים ולמעשה הם עובדים לכל דבר.
עובדים סיעודיים מסוג אחר, הם עובדים כלליים, מטפלים שמעניקים שירות סיעודי כולל. הכוונה למטפלים ומטפלות שעובדים בבתי אבות, בתי חולים, הוסטלים ועוד. כאן אנחנו מדברים על אחים ואחיות שעובדים במוסד מסוים ומשתייכים אליו. הם לא עובדים באופן אישי רק עם פציינט ספציפי אלא עם כלל העובדים. כאן , לרוב, לא מדובר במטפלים סיעודיים זרים אלא ישראלים , ובלא מעט מקרים מדובר על בחורות שמבצעות את התפקיד במסגרת שירות לאומי.
מטפלים סיעודיים מוגדרים אומנם כאחים ואחיות , אך הם לא יכולים לבצע כל דבר שאח או אחות יכולים לעשות. הם יתעסקו יותר בצד המנטאלי ובפעילות יומיומית של המטופל, ולא בבריאותו של המטופל. כלומר הם ידאגו להביא לו תרופות או לקחת אותו לרופא, אך לא יבצעו בדיקות או דברים דומים, שאחים ואחיות כן עושות. אגב, אחים ואחיות עובדות צמוד יותר לרופאים מאשר אחים סיעודיים.
לסיכום , הבחירה שלנו במטפל סיעודי מסוים תתבצע על פי יכולותיו של המטופל הן בצד המקצועי, השירותי וכן יכולותיו הפיזיות והנפשיות להעניק טיפול סיעוד.