המירוץ לחתונה
הרגע בו הבחור שלי הציע לי נישואין היה המאושר בחיי. היום שלמחרת הוא כבר סיפור אחר לגמרי... כל כך הרבה החלטות שצריך לקבל, להתחשב בדעותיהם של אמא ואבא וגם אמא שלו ואבא שלו. עולם מושגים חדש נפרס בפני: זרי פרחים, טעימות, גני אירועים, אולמות אירועים... והשמלה. מאז שהייתי ילדה חלמתי על השמלה שתעטוף אותי בשלמות לבנה וצחורה לעבר החופה. במדידות התבדיתי. שמלה אחת הבליטה לי את הישבן, השניה נצמדה לירכיים באופן מעורר חשד, והשלישית... פשוט לא נסגרה. התחלתי לעכל את העובדה שאני כבר לא כל כך רזה כמו הילדה שהייתי. עברו מאז כמה שנים, וקווי המתאר שלי לא מה שהיו פעם. בצר לי, נרשמתי למכון הכושר הקרוב. בדמיוני ראיתי את עצמי פוקדת אותו בסיומו של כל יום עבודה. עולה על הליכון, אחר כך גם רצה, עובדת קצת על הזרועות, הרגליים. זה עבד נפלא בשבוע הראשון, ואז הגיעו התירוצים. יום אחד כאב לי הראש, יום אחד שעות נוספות, ולאט לאט גיליתי שאני מתרחקת מהיעד הנכסף: אני, פחות כמה קילוגרמים, בשמלה הצחורה. בשיחת טלפון מלאת דמעות לחברתי הטובה מצאתי את הישועה. היא הציעה לי להיעזר בשירותיו של מאמן כושר. היא הסבירה לי את מה שרבים יודעים כבר מזמן: מאמן כושר אישי לא רק מבין מצוין בספורט ובבניית תכניות אימון לאנשים כמוני שאין להם מושג, אלא גם יודע לתת מוטיבציה, לעודד כשצריך ולדחוף אותך להתמיד ולא לוותר. מאז שהתחלתי להתאמן עם מאמן אישי, הדרך לחלום שלי נראית מבטיחה מתמיד. עדיין אני צריכה להתמודד עם ההורים של בעלי לעתיד, להחליט החלטות הרות גורל לגבי סידורי הפרחים, להתרוצץ בין מאפרות ומעצבי שיער, אבל בינינו, לגבי הדבר החשוב ביותר, אני רזה וחטובה בשמלת הכלה שלי, אני יכולה להיות רגועה.