א. ת"ב 93 [16+15+12} מדינת ישראל נגד אילן אביזמיל, דוד אביזמיל, בן-ציון אביטל, רחל לויה. בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב, שופט: ד"ר ע' בנימיני, פס"מ נ"ד (4) 341.
סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה-1965 קובע:
"נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי היה לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:
1. אין למצוא את האדם שביצע את העבירה.
2. אי אפשר או בלתי מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין.
3. מי שהיה בעל הבניין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה, איננו בעל הבניין עוד.
4. אין להוכיח מי ביצע את העבירה.
5. מי שביצע את העבירה מת או איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית.
בית המשפט קבע כי-
"... כאשר מדובר במבנה העומד שנים רבות באין מפריע, יש צורך בשיקולים כבדי משקל כדי להורסו [ראה ע"פ 224/91 פלאח נ' מ"י פס"מ תשנ"ב (3) 332, בעמ' 337...]"
וכן יש להתחשב:
- בהשקעות בעל המבנה בשיפוצו, במיוחד אם לא הוא עצמו עבר את העבירה של בנייתו בניגוד לחוק.
- באפשרות שהריסת המבנה תקפח את פרנסת בעליו או תשלול ממנו מקום מגורים.
- חוזקו ויציבותו של המבנה.
- שמא הבקשה למתן צו הריסה נובעת משיקולים זרים ועוד.
עוד קובע בית המשפט כי-
"סעיף 212(5) הנ"ל מופעל בעיקר, במקרים שבהם בוצעה הבנייה הבלתי חוקית למעלה מ-5 שנים לפני מועד הגשת הבקשה למתן צו הריסה בלא הרשעה. במקרה זה העבריין (אם זהותו ידועה) אינו בר עונשין מחמת התיישנות..."