בעת גירושין- כיצד מתחלקות הזכויות בדירה? מאת עורך דין דן הלפרט

מאת עורך דין דן הלפרט- פורסם בעיתון הארץ- 30.11.07

בעת גירושין משתנה באחת מערכת האינטרסים שהיתה קיימת עד אותו שלב, שכן "מייסדי התא המשפחתי" (בני הזוג המתגרשים) חוזרים להיות יחידות כלכליות עצמאיות השומרות כל אחת על האינטרסים העצמאיים שלה ובמיוחד מפניו של זה שהיה עד לאחרונה בן הזוג והשותף הנאמן לבנייתו של התא המשפחתי ולשמירה על קיומו ותפקודו.
נכס המקרקעין שבבעלות התא המשפחתי הוא לרוב הנכס היקר ביותר המצוי בידיו וככזה הוא מנקז אליו את עיקר תשומת הלב במסגרת הליכי הגירושין.
טלו לדוגמה את דירת התא המשפחתי אשר נרכשה במשותף על ידי בני הזוג ואשר בה גידלו בני הזוג "המייסדים" את ילדיהם. נהיר לכל, כי במקרה זה נכון וראוי לחלק, בעת הגירושין, את הזכויות בדירה באופן שווה בין בני הזוג (הדרך המעשית לביצוע החלוקה הינה סוגיה מעניינת בפני עצמה אשר תידון במסגרת רשימה נפרדת).
אולם נשאלת השאלה, באיזה אופן תחולקנה הזכויות בדירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין או דירה שניתנה במתנה לאחד מבני הזוג על ידי הוריו לפני או במהלך הנישואין?
חלוקת נכסי התא המשפחתי בין בני הזוג בעת גירושין מתבצעת (לגבי בני זוג שהתחתנו לפני 1.1.74) בהתאם להסדר שיצרה הפסיקה הקרוי "הלכת השיתוף". הסדר זה קובע בעיקרו כי רכושם של בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, שנצבר במשך חייהם המשותפים מתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, וזאת כל עוד אין ראיות לכך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת.
בני זוג שהתחתנו לאחר 1.1.74 כפופים להסדר הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (אשר חל החל ממועד זה) אשר קובע, בין היתר, כי אם לא עשו בני זוג הסכם יחסי ממון המסדיר את אופן חלוקת הנכסים ביניהם, הרי שבעת פקיעת נישואיהם, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסיהם, אך זאת למעט נכסים שהיו למי מהם ערב הנישואין או שקיבל מי מהם במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב, דן לאחרונה (בתמ"ש 27722/01) בשאלה, כיצד יחולקו בעת גירושין זכויות בדירת מגורים שנרכשה עבור הבעל (על ידי הוריו) לפני הנישואין ונותרה רשומה על שמו של הבעל בלבד במשך כל שנות הנישואין (17 שנים) במהלכן שימשה הדירה למגורי בני הזוג ושלושת ילדיהם.
הבעל טען, כי דירת המגורים נרכשה עבורו במתנה על ידי הוריו שהתכוונו שהדירה תהיה רכושו הבלבדי וזאת קודם לנישואין וכי הבהיר לאשה עוד בתחילת חיי הנישואין, כי אין לו כל כוונה לשתפה בזכויות בדירה זו.
כראיה לכך שלא התכוון להעניק לאשה חלק מהזכויות בדירה, הציג הבעל צוואה שערך בשנת 1992, בה הורה כי אינו מוריש מרכושו לאשה, ובעיקר אינו מוריש לה זכויות בדירת המגורים.
לאור כל אלה, טען הבעל כי לא התקיימה כל כוונת שיתוף מצדו בזכויותיו בדירת המגורים וכי יש לקבוע, שהזכויות הן שלו בלבד.
האשה טענה, מנגד, כי במשך כל שנות הנישואין עשתה למען בני משפחתה וגידלה את שלושת ילדי בני הזוג במסירות ובאהבה. לדבריה, היא טיפחה את הדירה במהלך 17 שנות המגורים בה, לרבות עריכת שיפוץ והחלפת מטבח.
על פי גירסתה, רק עם פרוץ הסכסוך המשפטי בין בני הזוג גילתה כי הדירה רשומה רק על שמו של הבעל וכי מאז ומעולם היה ברור לכולם כי הדירה משותפת לה ולבעל.
על בסיס הנסיבות שתוארו על ידה, ביקשה האשה כי בית המשפט יצהיר על היותה בעלים של מחצית הזכויות בדירה.
בתום שלב הבאת הראיות, קבע בית המשפט, כי על אף שהוראות חוק יחסי ממון (החל בעניינם של בני הזוג שנישאו בשנת 1985) קובעות כי לא נוצרת שותפות בנכסים שהתקבלו במתנה על ידי אחד מבני הזוג, הרי שניתן שתיווצר שותפות כזו בעקבות הסכמה בין בני הזוג. הסכמה כזו יכולה להיות מפורשת או להילמד מהתנהגות בני הזוג.
בית המשפט מצא לצטט מפסיקת בית המשפט העליון שקבע, כי ככל שהיתה שותפות בין בני הזוג בחיי הנישואין וניתן לה ביטוי, הרי שגם אם לא היו חיי הנישואין "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה, תהא ההגינות מורה שתחולקנה הזכויות בנכסים באופן שווה בין בני הזוג.
לאור הלכת בית המשפט העליון והוראות החוק, קבע בית המשפט, כי למרות שהדירה מומנה על ידי אביו של הבעל ולמרות שהזכויות בדירה רשומות על שם הבעל בלבד, הרי שמאחר ולא נערך בין בני הזוג הסכם ממון הקובע שהזכויות בדירה הינן של הבעל לבדו, ניתן לראות בכך כוונה מצידו של הבעל לשיתוף האשה בזכויותיו בדירה.
נקבע עוד, כי נסיבות המקרה (משך החיים המשותפים בדירה, היות לצדדים שלושה ילדים משותפים שגדלו בדירה והיות הדירה הנכס העיקרי והיחידי של בי הזוג), מחייבים לחרוג מהוראות חוק יחסי ממון ולראות בדירת המגורים נכס שיש לחלקו, מכח דיני היושר ותום הלב, שווה בשווה בין הבעל והאשה.
משום כל אלה, קבע בית המשפט, כי יש להצהיר על האשה כמי שזכאית להרשם כבעלת מחצית הזכויות בדירה.
דומה, כי בנסיבות המקרה הנ"ל קל להזדהות עם תוצאת פסק הדין שהינה בכל הכבוד ראויה ונכונה.
חשוב לזכור, כי ניתן באמצעות מנגנונים משפטיים פשוטים יחסית (כגון הסכם יחסי ממון או הסדרים אחרים) למנוע חילוקי דעות ממין אלו שהוזכרו לעיל ונראה כי בנסיבות מסויימות הסדרת נושאים אלה מבעוד מועד הינה כדאית ומשתלמת למרות אי הנוחות והמבוכה הכרוכים בה לעיתים.

הכותב, עו"ד דן הלפרט, בעל משרד עורכי דין המתמחה במקרקעין (רחוב בן גוריון 2 רמת גן, בניין ב.ס.ר. 1, טל'- 03-7554466).
עו"ד דן הלפרט בעל תואר ראשון ושני במשפטים ותואר ראשון במנהל עסקים, חבר ועדת הקניין של לשכת עורכי הדין ומאמריו מתפרסמים בקביעות בעיתונים "גלובס" ו"הארץ".