פלונית נישאה לבעלה בשנת 1991 וכעבור שנה נכנסו השניים להריונם הראשון. במהלך ההריון הפנה אותה רופא הנשים המטפל בה לבדיקות שונות וביניהן בדיקת חלבון עוברי, אשר ממצאיה הצביעו על כך שקיים סיכוי ממשי כי התינוקת שהאם נושאת בריחמה תיוולד עם מום. אשר על כן, הופנתה האם לקבלת ייעוץ גנטי בבית חולים. באותה פגישת ייעוץ הומלץ להורים לבצע בדיקת ניקור מי שפיר, על מנת לאבחן טוב יותר את מצב העובר, כאשר היועץ הגנטי מפרט בפניהם את הסיכונים הטמונים באותה בדיקה. הבדיקה נערכה עוד באותו יום ולא נתגלו בה מומים גנטיים ועל כן החליטו ההורים על המשך ההריון באופן סדיר. בשנת 1992 נולדה ביתם הבכורה כשהיא בריאה ואינה סובלת ממום כלשהו.
כעבור שנתיים הרתה האם בשנית ובגין הריון זה היא הגישה, בצוותא עם בעלה ובנה הקטין, תביעת רשלנות רפואית בלידה . ודוק, הרופא המטפל שוב הפנה את האם לבדיקת חלבון עוברי, אשר ממצאיה היו סבירים. כעבור חודשיים ביצע רופא אחר בדיקת אולטראסאונד שגרתית באם, אשר במסגרתה נמצא ממצא מדאיג בגוגולת העובר. אשר על כן, הופנתה האם לרופא המטפל בה, על מנת שישקול עריכת בדיקת ניקור מי שפיר. הרופא המטפל לא המליץ על עריכת הבדיקה וההריון נמשך, תוך שהרופא עורך לאם בדיקות שגרתיות ומעקב סביר.
בחודש אוגוסט 1995 נולד בנם השני של ההורים, כאשר הוא סובל ממום מולד (תסמונת דאון). במסגרת תביעת רשלנות רפואית בלידה שהגישו התובעים לבית המשפט המחוזי בירושלים, הם טוענים כי התנהגותו של הרופא המטפל מהווה רשלנות רפואית בלידה שכן על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת אסור היה לו להסתפק בעריכת בדיקות שגרתיות לאם, אלא, לאור עברה הרפואי וממצאי בדיקת האולטראסאונד, כאמור, היה עליו להפנות את האם לייעוץ גנטי ולביצוע בדיקות נרחבות, הכוללות גם בדיקת ניקור מי שפיר. במסגרת טענותיהם, העידו ההורים כי לו היו יודעים שילדם ייולד עם תסמונת דאון, הם היו מפסיקים את ההריון וניתן ללמוד על כך מהתנהלותם במהלך ההריון הראשון, במסגרתו כן בוצעו הבדיקות המקיפות.
לטענת הנתבעים (הרופא המטפל והמוסד הרפואי שמעסיקו) אין כל רשלנות רפואית בלידה במקרה דנן, היות והבדיקות שנערכו לאם כן היו מקיפות ואף הומלץ לה, לטענתם, לגשת לייעוץ גנטי. עוד טוענים הנתבעים כי אף אם קיימת רשלנות רפואית בלידה, הרי שלא מתקיים כל קשר סיבתי בינה לבין מומו של הקטין, זאת משום שהאם סירבה לבצע את בדיקת דיקור מי השפיר, מסיבות השמורות עימה.
בית המשפט מאמץ את גירסת התובעים וקובע כי הרופא המטפל התרשל כאשר לא הפנה את האם במועד לביצוע בדיקת מי השפיר ולייעוץ הגנטי. זאת ועוד, עצם ההסכמה לעריכת בדיקת הדיקור בהריון הראשון מלמדת על כך שהאם לא נרתעה מעריכת הבדיקה האמורה, בניגוד לטענות הנתבעים. אשר על כן, בית המשפט קובע כי המעקב שערך הרופא אחר ההריון, נשוא תביעה דנן, היה לקוי באופן המהווה רשלנות רפואית מצידו. יחד עם זאת, לאור העובדה שהאם הייתה מודעת לסוג הבדיקה ולסיכונים הטמונים בה, מגיע בית המשפט למסקנה כי יש לה אשם תורם בשיעור של שלושים אחוזים, שנוכה מסך הפיצוי שנפסק לה.