HBO - עידן חדש בעולם הטלוויזיה

הקמתה שלHBO  בישרה על עידן חדש בעולם הטלביזיה, כתעשייה וכטכנולוגיה בתחילת שנות ה-70. עד לאותה תקופה, הטלביזיה האמריקאית נשלטה על ידי רשתות שידור ארציות (שבראשן NBC,CBS,ABC), שפנו לקהל יעד רחב ככל האפשר במטרה למשוך אליהן נותני חסות. HBO הציעה מודל עסקי חדש, שבו מרכז ההשפעה על התוכן המשודר יועבר מידיהם של המפרסמים לידיהם של הצופים בבית. מודל זה שינה את פרצופה של הטלביזיה האמריקאית הארצית בפעם הראשונה.

 סיפורה של HBO החל ב-1971, מבעל זיכיון להקמת רשת הכבלים "סטרלינג קומיוניקישיין" שבמנהטן, צ'רלס דולן, ובתמיכתה של Time Inc. (שהחזיקה 20% ממניותיו), החלו להפעיל לראשונה את "הערוץ הירוק" (The green channel). הרעיון, להקים ערוץ טלביזיה למנויים בלבד, שיספק שידורי בכורה טלביזיוניים לסרטים קולנועיים וספיישלים, כשבעיקרם- אירועי ספורט. במטרה שיווקית, ובכדי לייצג את מטרת הערוץ בעל המאפיינים הקולנועים של צפייה בעד תשלום, הוחלט לשנות את שמו של "הערוץ  הירוק" ל-Home Box Office  (HBO).

השיטה של HBO לעודד מנויים היתה מבוססת על בכורות של  סרטים הוליוודיים בערוץ הטלביזיוני, אשר משכו אנשים רבים לעשות מנוי חודשי לשירות, ובדרך כלל להישאר מנויים גם אחרי. שיטה זו לא היתה רווחית במיוחד, לאור היענות נמוכה מצד הלקוחות לעשות מנוי יקר בעבור בכורות מעטות. בשנת 73 החליטה Time כי ניהולו של דולן אינו מפיק רווחים, ולאחר קניית 80% ממניות "סטרלינג", הסירו אותו מתפקידו ומינו למנכ"ל את סגנו- ג'ראלד לוין. לוין הצליח לשמור את פיה של HBO מעל לפני המים למשך שנתיים נוספות, ובשנת 75 הצליח לוין לבצע עסקה אשר שינתה את פני הטלביזיה האמריקאית לאלתר. ב-1 לאוקטובר 75, בשידור קרב האגרוף ההיסטורי שבין ג'ו פרייז'ר למוחמד עלי, החלה HBO לשדר את תכניה ברשת המשלבת שידורי לווין וכבלים יחדיו. המעבר לשירות המשלב בין שתי טכנולוגיות אלה, אפשר ל-HBO לפנות ליותר לקוחות פוטנציאליים, וזאת מאחר ולא היה צורך בתשתית קווית ארצית בכדי להגיע לבתי האב המרוחקים. ההד שנוצר בעקבות הקרב בין עלי ופרייז'ר, הפך את HBO בין-לילה לרשת כבלים בכיסוי ארצי, ובכך הובילה תקופה חדשה בעולם הטלביזיה, תקופתה של הטלביזיה בכבלים.

הטלביזיה בארה"ב עברה שינויים רבים במחציתה השנייה של המאה ה-20. ממדיום שמשדר לרשת מקומית בשנות ה-40, לשידור ברשת אזורית בשנות ה-50, בשנות השישים התקדמה הטכנולוגיה לשידור ארצי. השידור הארצי הובל על ידי שלושת הרשתות ABC, CBS ו-NBC ששלטו בשוק עד שנות השמונים, אך את איבוד כוחן של שלוש אלה, ניתן היה לזהות כבר ב-76, עם תחילתה של תעשייה חדשה שהובלה על ידי HBO, תעשייה המבוססת על רשתות שידור מרובות הפונות לשווקי נישה.

 בעקבות הצלחתה של HBO, הטכנולוגיה והמודל החדש אומצו ע"י 45 חברות כבלים שונות בארה"ב. בשלהי שנות ה- 70 ושנות ה-80 צצו ערוצי נישה בארה"ב, כמו פטריות לאחר הגשם, ביניהן בולטות CNN, MTV, ESPN והמתחרה העיקרית על אותו קהל היעד- SHOWTIME. עידן טלביזיוני חדש זה,  החל את מעברו של מרכז הכובד וההשפעה מידיהם של המפרסמים לידיהם של הלקוחות המנויים. היתרון שהושג הוא שרוב תשומת הלב של הרשתות התרכז בסיפוק צרכיהם ותשוקותיהם של קהל הלקוחות הצופים. המספר הגדל של אופציות לצפייה, היתה הגורם המשפיע ביותר בתקופתה זו של הטלביזיה. אך אין להתעלם מתפקידה של טכנולוגיית הלווין- על אף שהלווין היה קיים בארה"ב ב-62, הטכנולוגיה קיבלה את מימושה האמיתי רק כששולבו טכנולוגיות הכבלים והלווין יחדיו. העובדה לכך מוכחת שבשנת 76 בלבד עלה מספר הלקוחות של HBO מ-15,000 ל-287,199, ובשנת 77 עלה ל-600,000 מנויים- בשנה זו HBO ראתה רווחים בפעם הראשונה. לקראת סופן של שנות - 70, הבינו בהנהלה של HBO שהטכנולוגיה והמודל העסקי החדשים שלה מועתקים, ובכך החברה עשויה לאבד את יתרונה בתחרות על הלקוחות המנויים. הצעד הבא שמנכ"ל HBO, ג'ראלד לוין, החליט לעשות עם חברי ההנהלה היה ללמוד יותר על הלקוח. הם הבינו כי הלקוח האמריקאי הממוצע אינו מתעניין בטכנולוגיה שבאמצעותה מגיע אליו השידור, כי אם הוא מתעניין בבידור נוח להשגה ובמחיר הגיוני. לכן הוחלט במסגרת התחרות להקים את ערוץ Cinemax, ערוץ אשר ישדר רק סרטים משך 24/7, בנוסף לערוץ הראשי. טכנולוגיית הלווין, שאפשרה להגיע לפריסה ארצית ללא צורך בתשתית קווית, חסכה בעלויות ומספר מנוייה של HBO בסוף שנת 83 הגיע ל- 13 מליון (כ-39.3% מבתי האב בארה"ב שבהם ישנה טלביזיה).

HBO הפכה למותג אשר מוכר כטלביזיה למנויים אשר מביאה את סרטי הוליווד לביתם, על אף שעסקה גם בהפקות טלביזיה, שידור מופעי סטנד-אפ ואירועי ספורט. רק בשנות ה-90 החליטה הנהלת החברה לפתח את שמה של HBO כמותג, גם לתחומי הסדרות המקוריות, המיני-סדרה, סרטי טלביזיה בתשלום וסרטים דוקומנטריים, זאת במטרה להתחרות ברשתות הרבות שקמו בעקבותיה. לצורך כך, הושקעו כספים רבים בהקמת מחלקות  ספציפיות העוסקות בז'אנרים אלה.

 לאור עלייתו של האינטרנט והשקתו של ה-(1994) Netscape Navigator, הבינו ב-HBO כי לטלביזיה הצטרף מתחרה חדש על בידור הלקוחות בשעות הפנאי שבביתם. לכן, בשנת 95 חברי הנהלת HBO החלו בצעד חדש נוסף, צעד שממשיך את הגישה יוצאת הדופן שלהם. הוחלט להשקיע כספים רבים יותר בפיתוח התכנים (2-4 מליון דולר לשעת צפיית שיא), כמו כן, צמצום התפוקה ל-18 פרקים בעונה במקום 22-26, ובמרכז- השקעה בהפקת התכנים האיכותיים והריאליסטיים ביותר במדיום. HBO  הצליחה למתג עצמה בקו אחד עם ערוצי הנישה החזקים כמו CNN, ESPN ו-MTV. והחלה לשווק את תכניה בדרום אמריקה, אירופה ואסיה, מכירת התכנים  לערוצי שידור אמריקאיים, ואף הפקת תכנים לערוצים אחרים. במקביל החלה HBO למכור מארזי DVD של סדרות מצליחות.

ב-97 אמר ג'ראלד לוין, כי לפני 25 שנה, HBO המציאה פורמט חדש לטלביזיה. וכיום HBO היא מותג חזק, וכקונספט נחשבת לכל כך דינאמית שהיא נכנסת לעידן הדיגיטאלי של טלביזיה, בצורה שמאפשרת לה להישאר בתחרות. בשל ההובלה בתחום, הוחלט שמשנת 96 הסלוגן השיווקי יהיה "It's not TV, It's HBO". המטרה היא להדגיש כי HBO יוצרת רמה אחרת של איכות, יחסית למה שמוכר בעולם הטלביזיה.

ב-HBO ניצלו את העובדה שאין צורך לרצות קהל רחב, וכי קהל המנויים יכול להחליט אם הוא מעוניין לצפות בתכנים מסוימים. לכן, HBO הרשתה לעצמה לחפש אחר גבולותיהם של לקוחותיה, תכניה התגרו במה שהטלביזיה הכירה לפני כן- ביניהם היתה בחינת גבולות הצופים בכל הנוגע לאלימות, מין וגסות, תכנים אשר זוכים לתשומת לב רבה בארה"ב, ואף ישנו מדרג מחמיר הנוגע לגיל הצופים ושעות השידור של תכנים שכאלה.

 בשלהי שנות ה90, HBO הגדירה מחדש את מה שאפשרי במושגים של איכות במסך הקטן, וכן את הרווחים שאפשר להפיק מחיפוש אחר מודלים עסקיים חדשים בתחום הטלביזיה. כשהיא משוחררת מלחצים של רייטינג, ובהגדרת צמצום מספר הפרקים לעונה, התאפשרה השרעתם של כספים רבים בגיוס הכישרונות הטובים ביותר בתחום, כגון- דארן סטאר (בוורלי הילס 90210, מלרוז פלייס וסקס והעיר הגדולה), אלן בול (סיביל, אמריקן ביוטי ועמוק באמה) ודיוויד מילצ' (NYPD ודדווד). גיוסים שכאלה, לא נעשו כמותם בשום ערוץ או רשת טלביזיה לפני כן. לארי דיוויד, יוצר הסדרה "סיינפלד", והינו המפיק והכוכב של "תרגיע" ב-HBO, טוען כי הסיבה העיקרית למשיכתם של יוצרים מוכשרים שכאלה ל-HBO, הינה החופש היצירתי שניתן להם, חופש שמאפשר להם ליצור עבודה איכותית יותר, ומחזק את נכונותם של היוצרים לקחת אחריות על היצירה.

 באמצע שנות ה-2000, רבים טענו ש-HBO אינה מסוגלת לייצר להיטים כמו "עמוק באדמה, "הסופרנוס" ו"סקס והעיר הגדולה", בקצב מהיר מספיק בכדי להתמודד מול ההיצע של התוכניות האיכותיות ברשתות אחרות. ביניהן בולטת מתחרה אשר מתחזקת, SHOWTME, שיצאה בשנים אלה עם סדרות שמשכו תשומת לב רבה, כגון- "העשב של השכן", "דקסטר", ו"קליפורניקישיין". לעומת טענה זו, HBO ב-2005, החזיקה ב-40 מליון מנויים ברחבי ארה"ב ורווחיה עמדו על כ-2.88 מיליארד דולר בשנה מהמנויים בלבד, והיא עדיין בצמיחה.

בנוסף, על אף שבסדרות רבות שבערוצי שידור השונים תופעת הפרסום הסמוי מתחזקת מיום ליום, ב-HBO ממשיכים במודל אשר נמנע מתלות במפרסמים ונותני חסות, וטוענים כי בסדרותיהם אין פרסום סמוי, וכי כל אזכור של מותג כלשהוא, נובע מבחירתם של היוצרים ולצורכי העלילה בלבד.

במקביל, HBO מתרכזת בעיקר בייצור תכנים למדיה ופלטפורמות רבים ככל האפשר. המגמה שניתן לזהותה בארה"ב, היא תחת השפעתה של הטכנולוגיה הדיגיטאלית המשתלטת על הטלביזיה. יותר ויותר צופים יכולים לצפות בתכנים בזמנם החופשי, אם זה באמצעות DVR, "ON DEMAND " וכמובן התחזקות האינטרנט המאפשרת לרבים לצפות בתכנים באופן פיראטי. ישנם רבים המעריכים כי כל אלו מסמנים את סופה הקרב של הטלביזיה, אך HBO עוד לא אמרה את מילתה האחרונה. כפי שהנהלת HBO מציגה זאת, עדיין לא דואגים מהאיום האינטרנטי, וזאת כי המודל הכלכלי של החברה פועל באופן חסר תקדים- סדרות כמו "הסופרנוס" ו"סקס והעיר הגדולה" ממשיכות להימכר לרשתות שידור ברחבי העולם, מארזי ה-DVD נמכרים ללא הפסק, ואנשים ברחבי העולם עוד ממשיכים לגלות את HBO יום-יום. HBO מנסה לפתח את תכניה לכמה שיותר פלטפורמות- בין אם זה לטלביזיה באופן המסורתי, DVD, נגני 4MP וטלפונים סלולאריים.

 כיום ב-HBO ישנם ערוצי השידור הבאים-

HBO: סרטים פופולאריים, בכורות טלביזיוניות, סרטים וסדרות מקוריים.

HBO2: ערוץ משני, שידורים חוזרים של הערוץ הראשי ושידור סרטים מוגבלים R-Rated)) בשעות היום.

HBO Comedy: סרטים קלילים יותר, שידורים חוזרים של קומדיות ושידורים מיוחדים. כמו כן, משודרים תכנים מוגבלים במהלך היום, אך השידורים הקומיים למבוגרים בלבד מוגבלים לשעות הלילה.

HBO Family: סרטים וסדרות לקהל הצעיר, כמו כן סרטים לכל המשפחה.

HBO Latino: הגירסא דוברת הספרדית של HBO, לקהל הצופים הלטיני.

HBO Signature: סרטי איכות, סדרות וספישיילים של HBO  ממוקד לקהל הצופים הנשי.

HBO Zone: מכוון לקהל הצופים הצעיר יותר, בגילאים 18-35, התוכניות למבוגרים יותר משודרות בערב.

HBO HD: שידורי HD בהתאמה לערוץ הראשי.

 ב-HBO מבינים כי בעידן שכזה קשה שלא תהיה הורדה פיראטית של תכניה, ומשום כך, יוצאת בהנחה כי עליה לעסוק בעיקר במיתוג השם HBO. אמנם, רשתות השידור, הכבלים, הלווין וכן גם האינטרנט מנסות למשוך את הקהל לצפות בתכנים בזמן השידור המשובץ, אך ישנה הבנה כי העידן הדיגיטאלי מאפשר פריצות רבה ביכולת לשמור על התכנים. לכן, משלבת HBO בין הפלטפורמות השונות, ויוצאת במיזמים כמו HBO MOBILE

בנוסף, בתחילת שנת 2008 החלה HBO בתהליך ניסיוני בו רק הלקוחות המנויים שלה יוכלו להיכנס לאתר החברה, ולצפות ביותר מ-400 תכנים שונים שבהפקתה. כרגע, ישנן הגבלות רבות בכדי לשמור על ערכם של התכנים. אך רק העתיד יגיד לאן ניסיון זה יגיע.

 הסדרות אשר ננתח בעמודים הבאים, הן מהסדרות הבולטות שיצאו מבית היוצר של HBO בשנים האחרונות, תחת סלוגן "It's not TV, it's HBO". אנו מוצאים לנכון להדגיש את העובדה כי HBO מתחו את הגבולות של הטלביזיה בארה"ב, וכי כל הסדרות בהן נעסוק מדורגות בדרגת TV-MA, כלומר הן מיועדות לצופים בני 17 ומעלה בלבד, וזאת בשל חשיפה למין ולאלימות פיסית ומילולית באופן קיצוני. על אף שהסדרות של HBO

מדורגות מעל גיל 17, גיל קהל הצופים ירד בשנים האחרונות בעיקר בשל העובדה ש   HBOמכרה את התכנים לרשתות שידור ארציות, לאחר שערכה בעצמה את התכנים במטרה למתן את הנושאים שעשויים לפגוע בקהל הצופים הצעיר יותר.

 סקס והעיר הגדולה- Sex And The City

רקע כללי: הסדרה שודרה בין השנים 1998-2004 כאשר הפיילוט עלה לראשונה ב-1997. שודרה על פני 6 עונות וכ- 18 פרקים בכל עונה. סה"כ 94 פרקים. משך כל פרק 22 דקות. הסדרה הוצגה בתחילה על ידי HBO כסדרה של מעצבים אולם במהרה היא תפסה את מקומה בליבן של נשים רבות. מדובר בקומדיה שנחשבת לנועזת ולפרובוקטיבית ביותר שעוסקת בסקס כמו שאף סדרה

 לא עסקה. הסדרה הגיחה בתקופה שבה לערוצים האחרים הייתה הצלחה גדולה עם קומדיות מצבים מסורתיות. ל ABC למשל היה את  The Drew Carey show"" (1995-2004) ואת ""Home Improvement .

היוצרים: דארן סטאר וקנדיס בושנל הם שעמדו מאחורי הצלחת הסדרה . סטאר היה בעברו, שותף ליצירת  "גרוס פוינט", "בברלי הילס 90210" ו"מלרוז פלייס". לאחר שקנדיס בושנל  עיבדה את הטורים שכתבה ל"ניו יורק  אובזרוור" לכדי ספר היה זה סטאר שהציע להפוך את סיפרה לתוכנית טלוויזיה וכך נולדה "סקס והעיר הגדולה". 

 קהל הצופים: בהתחלה היו אלה נשים בוגרות ומתוחכמות שחשו שהנשים בסדרה אומרות את מה שהן מרגישות וחושבות. בהמשך צפו בה גם הומואים וגם סטרייטים. גיל הצופים ירד כשבנות 13 החלו צופות בסדרה באופן קבוע! מדובר בקומדיה שנחשבת לנועזת ולפרובוקטיבית ביותר שעוסקת בסקס כמו שאף סדרה לפניה לא עסקה.זו למעשה הפעם הראשונה ש HBO פונה לנשים ומנקודת המבט של נשים, שכן באותה התקופה הערוץ שידר קרבות אגרוף ומופעי סטנד אפ  שפנו לקהל הגברי.

 דמויות ומבנה הסדרה : המבנה של הסדרה דמה מאוד לזה של סיינפלד (1990-1998) של NBC. במרכז העלילה ניצבו 4 דמויות ראשיות חזקות ומנוגדות זו לזו אשר טרודות בפרטים הקטנים של העיר. אולם, אם סיינפלד בחנה מדי פעם את הגבולות ועסקה פה ושם בנושאים שהינם בגדר טבו (כמו אוננות) סקס והעיר הגדולה עשתה זאת בכל פרק.

המבנה גם הושפע מאוד מהתקופה. בשנות ה- 90 שודרו  תוכניות שבהם הפמיניזם התבטא דרך דמות נשית ראשית (ב- ABC שידרו את רוזאן ואת אלן וב CBS שידרו את מרפי בראון ואת סיביל) . אולם בסקס והעיר הגדולה ארבעת הדמויות השונות הציגו למעשה ארבע דרכי חשיבה לסקס ולהתנהגות תרבותית בכלל. הפמיניזם בא לידי ביטוי דרך כל אחת מארבע הדמויות הראשיות. קארי ברדשו היא הדמות שאת מחשבותיה והרהוריה אנו שומעים. היא חוקרת התרבות שבחבורה אשר משתמשת בחבריה על מנת לכתוב את הטור שלה בעיתון הניו יורקי, בו היא מייעצת על סקס וזוגיות. בכל פרק דנה קארי בדילמה שונה שהעלתה ("האם מגדר באמת קיים?") . סמנתה ג'ונס מנהלת את חברת היח"צנות שלה. היא לא מחפשת מונוגמיה וילדים ומחפשת אחר כיבושים מיניים. הדמות מציגה חופש מיני מוחלט,סמנתה למעשה עושה ככל העולה בעיני רוחה על מנת לספק את יצרה המיני.

 מירנדה הובס היא הצינית שבחבורה. היא עורכת דין מצליחה שמנסה לקיים חיים אישיים במקביל להצלחה. ושרלוט יורק היא הדמות שמזכירה את האישה שלפני המהפכה הפמיניסטית. למרות שהיא עובדת בגלריה לאומנות ומצליחה מאוד בעבודתה היא עדיין עסוקה כל העת , בלמצוא את האביר על הסוס הלבן, הבעל המושלם והנישואים המושלמים. 

הסדרה עשתה שימוש במוטיבים מתוך אופרות סבון, כך למשל הדמויות חשפו מעצמן הכי הרבה כאשר הן התיישבו לקפה או לארוחה.רק שהמטבח הנצחי באופרות הסבון הוחלף כעת במזללות ובבתי קפה.

 ריאליזם ואסתטיקה:   סטאר שהפיק את הסדרה רצה לצלם אותה בצורה הקרובה ביותר לסרט. לשם כך הוא הביא את הבימאית סוזן סידלמן אשר לא רק שצילמה את הסדרה באולפנים במנהטן כי אם גם ברחבות העיר עצמה. שלא כמו בסיינפלד וחברים (שתיהן של NBC) שצולמו רק באולפנים. העיר מנהטן היא כמו "מכה" של הרווקים והרווקות. ב-2002 הזוגות הנשואים היוו רק 50.7% ממשקי הבית בעיר בעוד שב- 1950 הם היוו 80%. מהבחינה הזאת הסדרה מייצגת שינויים דמוגרפיים של המאה ה-21, יותר מאשר הסדרה של CBS  -"כולם אוהבים את ריימונד" (1996-2005) מייצגת. אולם, המגוון התרבותי, שיוצר את הייחודיות של מנהטן, קצת לוקה בחסר במנהטן של HBO. זאת כיוון שכל ארבעת הדמויות הן כאמור לבנות, מהמעמד הבינוני הגבוה, יציבות מבחינה כלכלית ובעלות עבודה מעניינת ומאתגרת.  מה שמחפה על כך במידה מסוימת הוא, שהסדרה חושפת אזורים רבים במנהטן שלא מוכרים, היא עושה זאת על ידי כך שהדמויות חוקרות אותן (כמו למשל  ה- Union square). הסדרה ביססה את הרעיון של ""sense of place

כעיקרון מנחה בסדרות של HBO (כך למשל בסופרנוס נחשפו אזורים חדשים של ניו ג'רזי). 

יוצרי הסדרה מנסים כל העת לשמור על תחושה של ריאליסטיות והדבר בא לידי ביטוי באופן מובהק בעונה החמישית, שעלתה לשידור ביוני 2002. התקופה שלאחר מתקפת הטרור ואסון התאומים הביאה עימה ניסיון קשה מצד יוצרי הסדרה לאזן בין בידור לבין שמירה על המציאות הניו יורקית שהדמויות חיות בה. סטאר בדק כיצד התנהלו הדברים בעבר ומצא שבתקופת מלחמת העולם השנייה, קומדיות קולנועיות בדרך כלל לא התייחסו לקרבות שהתנהלו, או עשו זאת בחופזה. הוא אימץ גישה זו בהקשר של סקס והעיר הגדולה בתקופה שלאחר אסון התאומים.  

גם לתלבושות  תפקיד חשוב בסדרה. השחקניות לבושות בצורה מאוד אופנתית שתואמת הן את רוח התקופה והן את אופי הדמות שלהן. אך על כולן מנצחת קארי ברדשו, שלבושה בבגדי המעצבים הכי נחשבים. קארי מציינת פעמים רבות מי המעצב של השמלה אותה היא לובשת, או של הנעליים שבחלון הראווה, האופנה משמשת אותה כאמצעי לביטוי עצמי.

 הצלחה: בסדרה צפו כ 6.5 מיליון צופים על בסיס קבוע ובעונה האחרונה צפו בה כ- 7.9 מיליון צופים. היא זכתה לפרסים רבים ביניהם - אמי על הסדרה הקומית הטובה ביותר ( היא הייתה הסדרה הראשונה של חברות הכבלים שזכתה בפרס משמעותי מטעם האקדמיה). היא שודרה בארצות נוספות מחוץ לארה"ב ואף זכתה בישראל לרייטיניג של 12.9%. אולם באסיה היה קשה מאוד להכניסה לשידור כך למשל היא הוחרמה בתחילה בשאנגחיי ולבסוף היא עלתה לשידור בגרסתה האמריקאית.

 כמו כן היא זוכה לשידורים נוספים ומכירות הDVD שלה מכניסות יותר מ300 מיליון דולרים. בנוסף השנה (2008) יצא למסכי הקולנוע הסרט "סקס והעיר הגדולה", בו נפגשו שוב אותן הדמויות זו עם זו מספר שנים אחרי שפגשנו אותן בפעם האחרונה. מי שהפיק את הסרט היה גם כן דארן סטאר.    

 עמוק באדמה- Six Feet Under

רקע כללי: סדרת דרמה אשר שודרה בארצות הברית בין הש2001נים - 2005, במשך 5 עונות ו-63 פרקים. מדובר, בסדרת דרמה המעניקה מבט קומי ושחור על החיים והמוות - מזווית הראייה של משפחה אחת, לא ממש מתפקדת, שהיא הבעלים של בית לוויות פרטי בפסדינה. הסדרה עוסקת במה שבין המוות לבית הקברות ומהלכת על חבל  דק שבין קומדיה לטרגדיה.

היוצרים: הסדרה החלה במוחה הקודח של קרולין סטראוס מ-HBO שפנתה לאלן בול, שנח באותם הימים על זרי הדפנה של סרטו "אמריקן ביוטי" וגייסה אותו למשימה. אלן בול הוא היוצר, התסריטאי, הבמאי והמפיק בפועל וזו הייתה הפעם הראשונה שהוא יצר סדרה טלוויזיונית. הוא כתב את התסריט האינטליגנטי של הסדרה כשתחתיו צוות של 7 כותבים ראשיים. הוא ביים את העלילה של הפיילוט ובהמשך העביר את המושכות לבמאים אחרים שהגיעו, חלק מהטלוויזיה וחלק מהקולנוע .

קהל הצופים : קהל הצופים בוגר ומתוחכם

 דמויות ומבנה הסדרה :הסדרה עוקבת אחר החיים והמתים של משפחת פישר, המנהלת בית לוויות בפסדינה שבקליפורניה. מפרק הפתיחה בו נהרג אבי המשפחה בתאונת דרכים ועד פרק הסיום המופתי, עבר כל אחד מבני המשפחה - האם רות פישר, האח נייט, האח הנוסף דיוויד  והאחות קלייר - מסע רגשי שכלל צלילות למעמקי הייאוש, משברים, קבלה עצמית, שנאה עצמית וגם לא מעט אהבה. מצד אחד, הסדרה היא דרמת משפחה לכל דבר, שעוסקת ביחסים בינאישיים, התבגרות ודת, אך מצד שני הנושא המרכזי בסדרה הוא המוות והחשיבות של העובדה שאנו חיים רק פעם אחת. נושאים נוספים הם: הומוסקסואליות, זקנה ומחלות. נוסף על כך, כאשר האב מת בתחילת הסדרה, הופכת משפחת פישר לסמל לחברה בה היא חייה: חברה פוסט פטריארכאלית בה יש לשנות ולתקן את החוקים הקיימים. פרקים רבים הוקדשו בסדרה לניסיון לענות על השאלה: "כיצד חברה צריכה להתפתח בלי הדרכה פטריארכאלית?". הסדרה מציגה משפחה לא שגרתית וזוגות לא שגרתיים כמו דיויד וקית' צ'רלס. דווקא הזוג ההומוסקסואל שמתגבר על קשיים רבים מחזיק מעמד בניגוד לזוג ההטרוסקסואלי- ברנדה וניית' שיחסיהם מלאים בסודות, תסכולים ובגידות. הנישואים של השניים כמו גם הרצון לילד רק מעצימים את בעיותיהם. כל פרק מתחיל במוות של אדם כלשהו (בין אם זה על ידי טביעה, רצח או כל סוג של תאונה), אשר בהמשך הפרק נערך לו טקס אשכבה בבית ההלוויות של משפחת פישר.

 יוצא דופן מהבחינה הזאת הוא הפרק  "All Alone" (בעונה החמישית)  שהיה הראשון שלא נפתח במוות, אלא התמקד במוות (של אחת הדמויות הראשיות) שהתרחש בסוף הפרק הקודם לו.

 פרק נוסף שחרג מתבנית זו, הוא הפרק האחרון של הסדרה, שהתחיל דווקא בלידה אך הסתיים במוות. בפרק, הסדרה מסתיימת בארוחת פרידה לקלייר, שעוזבת לניו יורק ובה כל המשפחה מעלה את זכרו של נייט. בזמן שרואים את קלייר נוסעת באוטו, מוצגים כל האירועים שיקרו בעתיד לכל הדמויות הראשיות עד למותם.

הסדרה הגיחה בתקופה שלאחר ה11 בספטמבר, תקופה בה עלו שאלות על החיים, היותם שבריריים וכמה טוב אנו חיים אותם. ביטוי לכך ניתן למצוא בספרות, בסרטים ובסדרות כדוגמת פרובידנס של  NBC (1999-2003),  Dead like me של showtime (2003-2004) ועקרות בית נואשות של ABC, שם המתים אף פעם לא מתים...( - 2004). מוטיב מרכזי בעלילה של הסדרה הוא השיחות הדמיוניות שניהלו הדמויות עם האנשים שמתו בתחילת כל פרק. לעתים קרובות נערכו גם שיחות עם מתים הקרובים לדמויות הפעילות כגון נתניאל פישר האב  ועם ליסה, אשתו המנוחה של נייט. שיחות אלו (יחד עם שיחות דמיוניות אחרות או חלומות) שיקפו למעשה את הקונפליקטים הפנימיים של הדמויות השונות בסדרה.

ריאליזם ואסתטיקה: שום סדרת טלוויזיה שהייתה, לא נגעה בנושא של המוות (הסוף שבמוות ומשמעותו לאלו שחיים) בצורה מוחשית וייחודית כפי שעשתה עמוק באדמה, בהציגה את התרבות המצערת הזו בצורה הטובה ביותר. אפשר לומר שהשיחות של הדמויות עם המתים, כלומר, עם רוחות הרפאים אינן ריאליסטיות אך עם זאת הן חשובות להבנת מה שמתרחש בנפשה של כל דמות. על מנת להכניס את הצופה לתוך עולמה של משפחת פישר, השקיעו יוצרי הסדרה בכל פרט, מהגדולים ( מידע על ניהול בית לוויות) ועד לפרטים הקטנים של עבודת ארט על כל גופה, שארכה מספר שעות. אפילו בפתיח של הסדרה הושקעו המון זמן ומחשבה. העבודה הרבה על כל פרט בפתיח, ממחישה לדעת אלן בול (היוצר) עד כמה היא "כל כך לא טלוויזיונית". המסע ליצירת הפתיח הרצוי החל דווקא במוזיקה.  אלן בול ביקש מהמלחין, ת'ומס ניומן (איתו עבד גם בסרט "אמריקן ביוטי") , ליצור קודם כל  את המוזיקה, פשוט לחבר יצירה של 90 שניות. בדרך כלל מייצרים קודם כל את התמונה ולאחר מכן מוסיפים את המוזיקה. אולם בעמוק באדמה הדבר נעשה הפוך. התוצר היה מנגינת שני אקרודים בעלי מגע שמיימי, כפי שמגדיר זאת המלחין. המנגינה מתפתחת לנעימה מקסימה אבל מאיימת, מנגינה שלא נמאסת ושומרת על מתח ואלגנטיות. אח"כ הרעיון של היוצרים היה לספר סיפור של מה שקורה אחרי שנפטר מונח בארון הקבורה ומובל אל חלקת הקבר. הפתיח שנוצר היה כל כך אלגנטי, כל כך קולנועי, כל כך לא טלוויזיוני. רווי בדימויים כמו הידיים שנפרדות והתחושה של המוות ברקע, והרגע שבו רגליי האלונקה מסתובבות בדיוק כשהמוזיקה משתנה. אחד הדברים היותר בולטים בפתיח הוא העורב. הוא נראה כאילו לא קשור באופן ישיר לסדרה ולא יותר מדי מקברי, אבל כל כך מעורר את תחושת החרדה שהסדרה מעלה .בארצות הברית מבחינה חוקית, אי אפשר לצלם עורבים אמיתיים למטרות מסחריות. לכן היוצרים עלו על פיתרון מקורי- העורב הזה הוא למעשה עורב מנומר, יש לו חזה לבן, אז הם צבעו לו אותו בשחור. הוא לא היה מאוד מאולף והיה חייב להיות קשור ברצועה. גם מאחורי העץ שהפך למעיין לוגו של הסדרה, ישנו סיפור מעניין. הרעיון מאחורי זה היה עץ בודד שעומד על גבעה שחונה בקו האופק עם רקע גדול של עשב.

 במשך חודשים חיפשו אנשי הסטודיו גבעה מתאימה עם עץ בודד עליה. בכל פעם שלמישהו מהם היה זמן פנוי הם היו נוסעים לחפש גבעה כזו. אחרי שהתייאשו מלמצוא, דווקא בבוקר הצילומים הגיעה הישועה: אישה שביקשה לכרות את העץ שבחצר שלה. הם כמובן ראו בזה סימן מאלוהים, מיהרו לאותה חצר והעבירו את העץ לגבעה סמוכה. כך נוצר העץ על הגבעה. גם הצילום של הפרחים הנבולים גרם לא מעט תסכולים. הצילום נעשה במשך 10 שעות. הפרחים אכן נבלו, אבל לא הפכו לחומים. אז בעריכה שונה הצבע לחום יותר,  והודגש הריקבון, ועל ידי הרצה של הקטע בפאסט-פורוורד ניתן לו האפקט של נבילה איכותית. סיקוונס הפתיחה מעביר את הצופה לתוך עולמה של הסדרה. מרגע שהידיים נפרדות הצופה יוצא  למסע, ובחדר ההכנה לקבורה יש כבר נוכחות מורגשת של מוות. אתה עובר במנהרה ארוכה לעבר האור, מתרחק מהגוף שלך, וחוזה באלמנטים של לוויה - הארון, הידיים, הרכב - ובסוף הכל מתנקז למקום אחד. והחיים ממשיכים הלאה.

הצלחה: נתוני הצפייה ב"עמוק באדמה" שלא כמו בארה"ב, נמצאו בישראל בירידה עקבית משבוע לשבוע, הם עמדו בממוצע על 5.9%. סך הכל תוגמלה הסדרה ב-53 מועמדויות לפרס האמי מתוכן זכתה 9 פעמים (בין הזכיות היה פרס על הבימוי הטוב ביותר ופרס על התסריט הטוב ביותר) וב-8 מועמדויות לגלובוס הזהב מהן זכתה 3 פעמים.מארז ה DVD של הסדרה כולל מלבד חמשת העונות גם בונוסים מיוחדים כדוגמת סרטון על יצירת פתיח הסדרה, ראיונות עם מנהלי בתי הלוויות שמספרים כיצד הסדרה השפיעה על חייהם ועוד.

 אוז- Oz

רקע כללי : דרמה (פשע )  אשר שודרה במשך שש עונות , בין השנים 1997-2003 . לסדרה 56 פרקים אורך כל פרק הינו  בן 60 דקות . הסדרה מתארת את שגרת החיים בתוך אגף ניסיוני במתקן כליאה שמור ביותר בשם אוזוולד - "אוז ". תחת הנהלת טים מקמנוס והסוהר ליאו גלין, האסירים בכלא נלחמים על מילוי הצרכים שלהם. חלק מחפשים כוח, חלק מחפשים סמים אך כולם בסה"כ רוצים לשרוד על לוועדת החנינה או עד לבוא המחר. הסדרה מראה לנו את החיים בכלא בצורה ללא מחסומים תוך הסברים של "מנחה" הסיפור - אוגוסטוס היל - שהוא עצמו אסיר בכלא על כסא גלגלים. ב-12 ביולי 1997 עלתה "אוז" לאוויר בבום גדול. הפרק הראשון פרץ גבולות כאשר הסתיים ברצח הדמות הכי בולטת בפרק, דינו אורטולני, סוחר סמים קשוח תחת חסות המאפיה האיטלקית. דינו לא היה דמות חיובית, מן הסתם. בפרק הוא הוצג בתור הדוגמא הקיצונית האולטימטיבית לניסיון שיקום מצד טים מקמנוס, המנהל. ובכך, "אוז" הוכיחה לעולם שלא חייבים לאהוב דמות או אפילו להבין אותה בשביל להתחבר אליה ולהזדהות איתה.

היוצרים: טום פונטה עבור רשת HBO.

קהל היעד :קהל בוגר . אוז מציגה באופן חופשי מאוד, נושאים שנויים במחלוקת כגון שימוש בסמים, עירום מלא, הומוסקסואליות, אונס ועימותים דתיים, כמו גם  גילויי אלימות קשים.

דמויות ומבנה הסדרה: באוז קיימות קבוצות סטריאוטיפיות שונות. רובם המוחלט של האסירים הם אפרו-אמריקאים, דבר המביא למתחים ועימותים שמקורם בגזענות. עם זאת, לא קיים קשר ישיר בין גודלי הקבוצות השונות המרכיבות את אסירי הכלא לבין מידת השפעתן של הקבוצות. בתחילת העונה השנייה הציג טים מקמאנוס, מנהל ה"אמרלד סיטי", עשר קבוצות אותן זיהה בכלא:

המוסלמים - קבוצה אפרו-אמריקאית שהונהגה לאורך רוב הסדרה על ידי האימאם קארים סעיד הכריזמטי תחת הנהגתו של סעיד, שומרת קבוצה זו על עקרון טוהר הגוף והנפש. חבריה שומרים על בריאות הגוף ומתנזרים מסיגריות , סמים והומוסקסואליות. השחורים (Home Boys) - קבוצה אפרו־אמריקאית נוספת המורכבת בעיקר מגנגסטרים אשר פעלו בשכונות עוני לפני כליאתם. קבוצה זו נאבקת לאורך הסדרה עם הקבוצה האיטלקית־סיציליאנית והקבוצה הלטינית על השליטה בסחר בסמים. עימותים רבים עם הקבוצות האחרות בכלא הביאו לתחלופה מהירה של חברי הקבוצה ושל מנהיגיה. האחווה הארית - קבוצה של לבנים  הפועלת לפי עקרונות גזעניים ורואה לנגד עיניה את תורת הגזע הנאצית. קבוצה זו היא בין האכזריות ביותר באוז, ואחראית לרצח ולאונס אסירים רבים במהלך הסדרה (על אף התנגדותה המוצהרת להומוסקסואליות). אחד מקווי העלילה המרכזיים בסדרה עוסק במאבק בין מנהיג האחווה, ורנון שילינג , ואסיר בשם טוביאס ביצ'ר, בו התעלל בימיו הראשונים באוז. קבוצה זו מצויה בברית עם קבוצת האופנוענים במהלך הסדרה, ברית שמופנית בעיקר כנגד קבוצת השחורים.האופנוענים - קבוצה שולית יחסית באוז, אשר חבריה מתעניינים בעיקר בסמים ובקעקועים. למרות זאת, הם אינם מעורבים בסחר הסמים בבית הכלא ומשמשים רק כקונים., האופנוענים נמצאים בברית עם האחווה הארית, וזאת לצורך איחוד כוחות בעימותים התדירים נגד האסירים האפרו־אמריקאים. מנהיג הקבוצה במהלך רוב הסדרה הוא ג'אז הויט.

 האיטלקים־סיציליאנים - רוב חברי קבוצה זו הם חברי המאפיה האיטלקית לשעבר. לכן, לקבוצה זו קשרים רבים מחוץ לכלא, ואף בין סוהרי הכלא. מנהיג קבוצה זו נוהג להעביר הוראות לכפיפיו לשם אספקת סמים וביצוע רציחות לפי הזמנה. לאורך הסדרה כולה קבוצה זו היא אחת הקבוצות הבולטות במאבק על השליטה בסחר בסמים באוז, אך עימותים תדירים עם קבוצת האסירים השחורים גרמו לדילול שורותיה ולתחלופה רבה של מנהיגיה. מנהיגי הקבוצה היו נינו שיבטה, פיטר שיבטה, אנטוניו נאפה וצ'אקי פנקאמו.הלטינים - קבוצה היספאנית, אשר מרבית חבריה ממוצא פורטו ריקני. חברי הקבוצה מעורבים בעסקי הסחר בסמים בכלא, ומצטרפים לרוב לקבוצה החזקה באותה העת (כאשר ידם של האיטלקים על העליונה, תומכים הלטינים בהם, וכאשר משתלטים השחורים על עסקי הסמים, מצטרפים הלטינים אליהם). גם בקבוצה זו התחלפו מספר מנהיגים לאורך הסדרה, אך לא בשל מאבקים עם הקבוצות האחרות, אלא בשל בוגדנות פנימית של חברי הקבוצה. מנהיגי הקבוצה בסדרה הם: מיגל אלוורז, ראול (אל סיד) הרננדז ולבסוף אנריקה מוראלס. האירים - קבוצה לבנה קטנה, אשר מעורבת אף היא בעסקי הסחר בסמים באוז. חבר הקבוצה המרכזי בסדרה הוא הסוציופט המניפולטיבי ריאן אוריילי, אשר מתמרן בערמומיות לאורך הסדרה את האסירים האחרים לפי מטרותיו ללא ידיעתם. אוריילי אחראי למותם של אסירים רבים, אך הוא עושה זאת כך שאיש אינו יכול לקשר אותו לרציחות. אלו אשר עשויים להפליל אותו מוצאים לרוב את מותם לפני שיוכלו לפגוע בו. אחיו של ריאן, סיריל אוריילי, הסובל מפיגור שכלי עקב פגיעת ראש הצטרף אליו לאוז בעונה השנייה. שני האחים, חולקים את אותו תא לאורך רוב הסדרה. הנוצרים - קבוצת רקע שולית באוז, הנעשית בולטת יותר עם הגעתו של הכומר ג'רמייה קלוטייה לאוז.ההומוסקסואלים - קבוצת רקע באוז, המורכבת הן מהאסירים ההומוסקסואלים והן מהאסירים הטרנאסקסואלים בכלא. האחרים - לא כל אסיר באוז משויך לקבוצה כלשהי. בין אסירים אלה ניתן למנות את טוביאס ביצ'ר - גבר לבן ועורך דין מצליח אלכוהוליסט שהרג נערה בעת נהיגה בשכרות, אוגוסטוס היל- אפרו אמריקאי שנעצר על סחר בסמים ומרותק לכיסא גלגלים לאחר שנזרק מגג בניין על ידי שוטר בעת מעצרו, בוב ריבאדו ואגממנון בוסמאליס - שני אסירים זקנים שהעבירו את רוב חייהם בכלא.

קשה לעקוב אחרי אוז. כל פרק עמוס בהתרחשויות שהיו מספיקות לעונה שלמה בסדרות אחרות. לכל סצנה יש משמעות, כל 10 דקות קורה משהו שמשנה את כיוון העלילה ובכל פרק נכנסות דמויות חדשות ויוצאות דמויות ישנות. אין בושה להרוג דמות כמעט בכל פרק ולא משנה כמה פופולארית או סתם מקסימה היא הייתה.  במקום שהתפנה דמויות חדשות ייצרו קונפליקטים חדשים במרקם החברתי המורכב של אוזוולד.

ריאליזם ואסתטיקה:  הסדרה מתארת את המתרחש בין כתלי הכלא . על הסדרה לא מעיקים כללי צנזורה שונים. יש עירום גברי ונשי, יש אלימות, מין ודם, ויש שימוש בקללות ואלימות מילולית. הסדרה מציגה בזעיר אנפין את העולם מחוץ לבית הכלא, בו מאבקים גזעיים וכלכליים שכיחים ביותר. למרות שהיא עוסקת בפושעים, אוז אינה מספקת תשובות מוחלטות לגבי מקורות העבריינות והפשע. ה"טוב" וה"רע" בסדרה אינם מוחלטים, וכך גם העבריין הנורא ביותר זוכה לרגעי אנושיות וחמלה.
אוז היא בעצם סדרה שבאה להעביר מסרים. נגד אי הצדק והשוויון בארה"ב, נגד עונש מוות, נגד פוליטיקאים, נגד כולם. ומשתדלים לבנות הכל בפילוסופיה מודרנית כזאת שמופיע במיוחד בקטעי הקישור שמוצגים על ידי האסיר אוגוסטוס היל, אסיר אמיתי שיושב על רצח שוטר ועושה את זה בכיסא גלגלים, אחרי שעבר התעללות על ידי השוטרים שעצרו אותו. בעונה הראשונה (בעיקר) יושב היל ומקריא טקסטים בשילוב כל מני זוויות צילום ביזאריות, מה שעוזר ליוצרים להסביר לצופה מה בעצם קורה ולכוון אותו לכיוון המחשבה שלהם.

ההשפעה של עבודה בבית כלא משפיעה גם  על הסוהרים  כבני אדם ועל חייהם הפרטיים,  סוהרים ושוטרים סמויים נסחפים לעולם הפשע על ידי האווירה במקום, שמביאה אותם לאלימות, סחר בסמים ואפילו רצח.חלק מהסוהרים נוטים להתייחס לאסירים כאנשים נטולי זכויות, שמותר לעשות הכל כדי להרגיע אותם, בעוד חלק אחר מהצוות משתדל להבין את האדם שבפנים ולפתור בעיות בדרכים בלתי אלימות.

הצלחות : הסדרה לא זכתה לפרסים אך קנתה לה קהל צופים נלהב.

סופראנוס-The Sopranos

רקע כללי : "הסופרנוס" היא דרמה טלויזיונית אשר שודרה לראשונה בינואר 1999. סה"כ צולמו שש עונות ו־86 פרקים כאשר האחרון שודר ביוני 2007.

"הסופרנוס" עוסקת בחייו של גבר אמריקני בגיל העמידה, נשוי, ואב לשניים, שפרנסתו מקורה בתפקידו כבוס של המאפיה בצפון ניו ג'רזי, ארצות הברית. הסדרה הפכה לחלק מהתרבות האמריקאית הפוסט-מודרנית, וצברה פופולאריות ברחבי העולם, על-אף האלימות והשפה הגסה המוצגות בה.

 היוצרים : הסדרה נוצרה על ידי דייוויד צ'ייס ויועדה בתחילה, להיות משודרת ברשת פוקס הפיילוט לרשת כבר צולם. לבסוף החליטה רשת  FOX שלא לשדר את התוכנית, ובמקומה הזמינה אותה רשת HBO. דייוויד צ´ייס לא רצה לעשות את העונה השישית, אך לבקשת רשת HBO הוא ניאות להישאר ויצר את העונה השישית והאחרונה .

 קהל הצופים : הסדרה יועדה לקהל צופים , נשים וגברים בוגרים. "הסופרנוס" עוסקת במגוון נושאים פסיכולוגיים, פילוסופיים ופוליטיים שונים כגון: מוות, דיכאון, משפחה, דת, אלימות, מעמד, מיניות, פשע ומאבק בין הדורות.מגוון הנושאים, הכתיבה מרובת הרבדים ,סמלים ומשמעויות , משכו אליהם  קהל צופים מרמות שונות ואף אפשרו לקהל המגוון להפיק משמעויות ברמות שונות.

 דמויות ומבנה הסדרה:  הסדרה מתחילה עם התעלפותו של טוני סופרנו לאחר התקף חרדה שעבר, אשר גורם לו להתחיל טיפול פסיכיאטרי תחת פיקוחה של דוקטור ג'ניפר מלפי. בהדרגתיות מתגלה שאמו של טוני היא מניפולטיבית ואולי אף פסיכוטית, מישהו בארגון שלו מלשין ל־FBI ושבעלי דרגות גבוהות יותר ממנו בארגון מתכננים את מותו. טוני מנהל עם אשתו קשר מתוח למדי, והוא בוגד בה עם נשים רבות אחרות. כאמור, טוני הוא אב לשני ילדים: מדו, אשר היחסים איתה נעו מיחסי קרבה בהם הם דיברו על עבודתו כמאפיונר לבין יחסי ריחוק על רקע התנגדותו של טוני לקשריה של מדו עם בעלי רקע אתני שונה; ו,איי.ג'יי., אשר טוני מפחד שיגדל להיות כמוהו בשל אי הצטיינותו בלימודים.

טוני סופרנו מצטייר במהלך הסדרה כאדם אינטליגנטי שיודע לזהות הזדמנויות עסקיות, אך גם כטיפוס חמום מוח אשר נותן לרגשות שלו להשתלט עליו. טוני ניחן בחוש הומור ובתשוקה רבה לבנות המין הנשי. טוני הוא הבוס של משפחת הפשע החזקה ביותר בניו ג'רזי. בנוסף לניהול המשפחה, עליו לדאוג לסיכול תוכניותיהם של אחרים להדיחו, ולפתור בעיות אשר מתעוררות בין חברי המאפיה. באמצע הסדרה טוני הופך למעשה לבוס-בפועל של משפחת סופרנו, שכן הבוס המקורי של משפחה זו יושב בכלא, ואילו הבוס שהחליף אותו (דודו של טוני, ג'וניור סופרנו) מצוי תחת חקירת ה־FBI. בהמשך הסדרה, הופך טוני לבוס של ניו ג'רזי, וצובר כוח גדול אף מזה בו מחזיקות משפחות המאפיה בניו יורק; זאת, הודות לכך שהבוס של משפחות ניו יורק מת, ומחליפו ממתין בכלא למשפטו. מעמדו של טוני כבוס מתחזק אפוא; אולם, הבעיות בתוך חבורתו ובביתו מקשות עליו ליהנות ממצב זה.

טוני סובל מהתקפי פאניקה, בדומה לאביו ולבנו. כדי לטפל בהתקפים אלו הוא נוטל תרופות, ונפגש עם רופאה פסיכיאטרית בשם דוקטור ג'ניפר מלפי. יחסיו עם דוקטור מלפי מאופיינים בעליות ובמורדות, אולם כך או כך הוא חש עמה בנוח יותר מאשר עם כל אדם אחר, והוא מספר לה דברים שגם אשתו אינה יודעת. לאורך הסדרה ניכר כי טוני נמשך מינית לרופאה שלו, ולא ברור אם מדובר בהעברה של רגש אשר 'יועד' במקור לאדם אחר, או במשיכה מינית לאישה זו עצמה, על אף היותה מנוגדת באופייה הסולידי ובהתנהגותה המיושבת לרוב חברותיו של טוני (או דווקא משום כך). סיפור הטיפול, שהיה מרכזי בתחילת הסדרה, הולך ונדחק לשוליים בהמשך, אולם הוא שומר על כוחו להעניק מבט מהצד על מניעי טוני, ועל אישיותו המורכבת כאיש מאפייה קשוח מחד וכאדם רגיש ופגיע מאידך. כרמלה סופרנו, אשתו של טוני סופרנו, מנסה לנהל את ביתם בזמן שטוני עובד. כרמלה נראית כרעיה טיפוסית של איש מאפיה: תומכת, חברותית, חזקה, ומקפידה שלא לשאול שאלות בנוגע לעבודתו של בעלה. אך מתחת לחזות זו מתברר כי היחסים בין בני הזוג שרויים במשבר, וזאת על רקע התמסרות טוני לעבודתו לאורך השנים, ובגידותיו הרבות באשתו. בהיותה של כרמלה קתולית אדוקה, היא ניצבת מול דיסוננס בבואה להצדיק בפני עצמה את עבודתו של בעלה.

דוקטור ג'ניפר מלפי היא כנראה האדם הקרוב ביותר להבין את טוני סופרנו. טוני מספר לה דברים שלא סיפר לאיש זולתה, ובכלל זאת חבריו המאפיונרים ואשתו כרמלה. פרשייה מעניינת ביחסי הדוקטור עם טוני קשורה לאונס אכזרי שעברה הרופאה בחניון במקום עבודתה. לאחר שהאנס משוחרר מסיבה טכנית, נאלצת מלפי להתמודד עם רצונה העז לבקש מטוני "למחוץ אותו כמו חרק" (כפי שהיא מתארת זאת). על מנת לטפל בטראומת האונס ובבעיות אחרות בחייה, מלפי נפגשת בעצמה עם פסיכיאטר ששמו דוקטור אליוט קופרברג.

 ריאליזם ואסתטיקה :  הסדרה מתאפיינת בכתיבה וביצוע מרובי רבדים, סמלים ומשמעויות, וכן במשחק, צילום והפקה ברמה הקולנועית הגבוהה ביותר, ונודעה לה השפעה עצומה על המדיום הטלוויזיוני כולו.על קטע הקטע הפתיחה בלבד, נכתבו מאמרים רבים.הקטע הידוע, מציג את טוני סופרנו נוהג במכוניתו לאורך הכביש המוביל מניו יורק לביתו בניו ג'רזי, למנגינת השיר "Woke Up This Morning" של להקת Alabama 3 ועל רקע כותרות הפתיחה המינימליסטיות. לאורך הנסיעה חולף טוני על פני מקומות ואתרים רבים בסביבות העיר ניו- יורק, ניו ג'רזי המופיעים בסדרה, עד שלבסוף הוא מגיע לחניית ביתו ויוצא מהרכב. האווירה הריאליסטית והאותנטית המאפיינת את הסדרה כולה מועברת לצופים החל מקטע הפתיחה, כתוצאה מהשילוב המתוחכם בין שיר הרקע לצילום. מעניין לציין כי מלבד טוני, לא מוצגת בקטע הפתיחה כל דמות אחרת המופיעה בסדרה. יוצר הסדרה דיוויד צ'ייס סיפר כי אחת ממטרותיו של קטע הפתיחה הייתה להדגיש כי הסדרה מתרחשת בניו ג'רזי ולא בניו יורק, שבה בדרך כלל התרחשו סדרות טלוויזיה דומות."הסופרנוס" נחשבת  לסדרת הדרמה הטובה בעולם. בין היתר משום ההבנייה הדרמטית המופתית של התסריט. למשל הפרק שגיבור הסדרה,טוני, נורה.  הירייה באה ללא אזהרה מוקדמת (דודו הסנילי שלף לפתע אקדח וירה בו) אך יחד עם ההפתעה קיננה התחושה כי הירייה הייתה צפויה, אפילו מתבקשת. המאורע הדרמטי התקבל כהתפתחות כמעט טבעית, היה אמין לחלוטין אך בו בזמן לא אירוע שאפשר לחזות את פרטיו מראש. זה לא מקרי, כמובן. דבר אינו מקרי ב"סופרנוס".בכל עונה  דמות מרכזית בסדרה הוצאה להורג,. דייוויד צ´ייס, גילה את היתרונות שבחיסול דמויות מפתח וחזר על המהלך בכל עונה. בכל פעם, המהלך העלילתי אולי דומה (דמות קרובה סוטה מהקודים המקובלים ונאלצת לשלם את המחיר), אבל זה רק הולך ונעשה קשה. לא רק לטוני סופרנו, שנושא במצפונו את האחריות המוסרית לרציחות הללו, גם לצוות השחקנים בסדרה.

 הצלחה : הסדרה זכתה להצלחה מסחרית ואמנותית רבה ביותר בארצות הברית ובמדינות רבות נוספות ונהנית מסטאטוס של קאלט וממאגר מעריצים עצום.

יוצרי הסדרה ומשתתפיה זכו במספר רב של פרסים ותארים, ביניהם 21 פרסי אמי (מתוכם שני פרסים בקטגורית סדרת הדרמה הטובה ביותר, 3 פרסים לג'יימס גנדולפיני בקטגורית שחקן הדרמה הטוב ביותר, 3 פרסים לאדי פאלקו בקטגורית שחקנית הדרמה הטובה ביותר ו-3 פרסים בקטגורית שחקני המשנה הטובים ביותר) ו-5 פרסי גלובוס הזהב. בנוסף זכתה הסדרה לכמות נכבדה של ניתוחים, מאמרים, ביקורת ופרודיה. סצינת הסיום המפורסמת והמדוברת של הסדרה, שהותירה רבות לדמיונו של הצופה, זכתה לאינספור פרשנויות שונות.

  - תרגיע      Curb Your Enthusia

 רקע כללי : תרגיע היא קומדיית מצבים טלוויזיונית אמריקאית בכיכובו של לארי דייוויד,. הסדרה שודרה מאז שנת   2000ועד 2007 .שבע עונות וכ- 60 פרקים .אורך כל פרק 30 דקות .

היא משלבת בין "ריאליטי "TV לבין עשייה קומית המבוססת על אלתורים.

 יוצרים : לארי  דיווד  יצר את הסדרה ולארי צ'ארלס ביים. כאשר לארי דיווד משחק בתפקיד עצמו. הסדרה הושפעה מתוכנית ספיישל יחידה בת שעה מ-1999 שנשאה את אותו השם.

 קהל הצופים : פונה לקהל בוגר חובבי הקומדיות .

 דמויות ומבנה: "תרגיע" מופקת בסגנון של תוכנית מציאות וחושפת את חייו המטורפים של לארי דיוויד , שיש לו הכל: אישה אוהבת, קריירה מצליחה, חברים טובים, בית יפה, אך בכל זאת לא הולך לו .המצלמה עוקבת אחר דיוויד לכל מקום: בבית, בעבודה, עם חברים ועוד. הסדרה מפתחת מפרק לפרק קווי עלילה ובדיחות פנימיות שמתארים את היחסים שבינן הדמויות:

לארי דייוויד (מגלם את עצמו): כוכב הסדרה. לארי הוא איש עשיר, ליברלי מבחינה פוליטית אך מגושם מבחינה חברתית .לארי מפסיד כמעט תמיד בעימותיו הלוהטים הקבועים עם אנשים ממעמד נמוך יותר ממנו . הוא רגיש מאוד לרגשותיהם של אחרים אך שלא בכוונה מצליח להעליב אותם קשות פעם אחרי פעם. הוא קורבן תמידי של הנוירוזות הטיפשיות ועקשנותו שלו עצמו, וכן בשל רגישויות-יתר של אנשים אחרים ושל נסיבות וגורל שכמעט תמיד מפלים אותו לרעה. שריל דייוויד אשתו של לארי. מהווה לעתים קרובות מכשול לתכניותיו ומתרגזת בקביעות מהשיגעונות שלו.  ג'ף גרין מנהלו וחברו הנאמן של לארי. תומך בו לחלוטין בכל דבר ועניין. הוא אובססיבי לסקס ולפורנוגרפיה ובגד באשתו פעמים רבות.  סוזי אשתו של ג'ף. כמעט תמיד מתייחסת לעלילותיהם של לארי וג'ף בחוסר אמונה מוחלט.

להופעות אורח של שחקנים ידועים יש לעתים קרובות תפקיד מרכזי בעלילה והם הופיעו בסדרה בתפקיד עצמם.

 ריאליזם ואסתטיקה: מוקומנטריה היא זן חדש של עשייה קומית, המשלב בין ריאליטי TV בצד הדוקומנטרי לבין עשייה קומית ומבוסס ברובו על אלתורים. למרות שהסדרה עונה על מאפיינים ברורים של סדרה קומית, אין לה, למעשה, תסריט כתוב מראש. השחקנים מקבלים קווי עלילה מפורטים של כל סצנה ונדרשים לאלתר את הדיאלוגים שלהם בהתאם ורובם הגדול משחקים את עצמם. מאפיין נוסף המשווה מראה ריאליסטי הוא הצילום באמצעות מצלמת יד.

עם זאת , הסדרה עדיין מתוזמנת לפי כל כללי הז'אנר: הבדיחות מופיעות בקצב של אחת לחצי דקה, אך בשונה מסדרות קומיות אחרות, המצולמות בד"כ באולפן וממעטות להציג את הדמויות בחוץ, המצלמה ב"תרגיע" עוקבת אחרי דייוויד בכל מקום: בשיחת טלפון, בעבודה, בקולנוע, בקניות וגם בביתו - במקום צלם - הונחו כמה וכמה מצלמות, שמנציחות סיטואציות כל כך טריוויאליות ויומיומיות, שבדיוק בגלל זה הן כל כך מצחיקות. סגנונה הדוקומנטארי למחצה של הסדרה והעובדה שדיוויד ושחקנים רבים אחרים מגלמים את עצמם, תורמים לטשטוש בהבחנה בין דמיון למציאות. דייוויד הודה באחד הראיונות שאף על פי שהתרחשויות רבות בסדרה הן השתקפויות של ניסיונו האישי, לארי דייוויד שמוצג בסדרה הוא הלארי דייוויד שהוא-עצמו אינו מסוגל להיות במציאות, בגלל רגישותו לכבודם של אחרים ולמוסכמות חברתיות. לדוגמה, דייוויד אוסר על דמויות הסדרה להשתמש בעלבונות מפורשים כנגד דמויות אחרות, אלא אם כן סופג העלבון אישר זאת מראש, מחשש לכבודם של השחקנים.

 הצלחה:  הסדרה  נחשבת לאחת הסדרות המוערכות ביותר על ידי המבקרים. עד ל-2004 הסדרה זכתה בפרס אמי אחד מתוך עשרים מועמדויות, וכן בפרס גלובוס הזהב לקומדיית הטלוויזיה הטובה ביותר לשנת 2003.

דדווד- Deadwood

רקע כללי : סדרת דרמה אמריקאית ,מערבון , הסידרה שודרה  שלוש עונות בין השנים 2004-2007 . לסדרה 36 פרקים . כל פרק אורך 44 דקות .

הסדרה מתארת את קורותיו של המחנה "דדווד" באזור הגבעות השחורות שבדקוטה, מערב ארצות הברית, בסביבות 1876. המחנה הוקם לאחר גילוי זהב באזור, והווה אבן שואבת למגוון רב של טיפוסים: מחפשי זהב, הרפתקנים וכו'. הדמויות בהן מתמקדת הסדרה הן של זונות, בעלי הבארים, פושעים, חיילים משוחררים, סוחרים מפוקפקים וכו'.  כאשר המשותף לכולם - הרצון להתעשר ולהצליח בסביבה חסרת רחמים והחזק הוא השולט.

היוצרים : דיווד מילץ' שהיה בין היוצרים של NYPD.

קהל הצופים : מיועד לחובבי המערבונים , וכאלו שאוהבים סיפורים על דמויות היסטוריות.

דמויות ומבנה הסדרה: בעונה הראשונה בולטים סיפוריהם של סת' בולוק וסול סטאר, שמגיעים לדדווד מעיר אחרת בכדי להקים בה חנות כלבו. אל דדווד מגיעים באותה תקופה, ובאותה שיירה, ביל היקוק הפראי, קלמיטי ג'יין וצ'ארלי אטר, בדומה להתרחשויות ההיסטוריות. בעונה השלישית מתמקדת הסדרה במאבק של המחנה דדווד נגד השלטונות שמנסים להפוך אותה לעיר משלמת מסים.

סת בולוק מגיע לעיירה במטרה להקים חנות כלבו, אולם במהרה ממונה לאיש החוק של דדווד ומאוחר יותר לשריף. הוא מנהל רומן עם אלמה גארט, למרות שבעונה השנייה מתגלה שהוא נשוי לאלמנת אחיו. אל סוורינג'ן -סוורינג'ן הוא הבעלים של הבר המרכזי בעיר ולמעשה מנהל את העיירה. סול סטאר- ה"יהודי" של דדווד. מגיע עם בולוק לדדווד כדי להקים חנות כלבו, ובהמשך מקים גם בנק. אלמה גארט- מגיעה למחנה עם בעלה, שרכש שטחי כריית זהב. אחרי רציחתו, נשארת במחנה. טריקסי - זונה במסבאה של אל סוורינג'ן, שהופכת למאהבת של סול סטאר.

בסדרה בולט במיוחד הפער בין הנאמר למשתמע: חלק מהדמויות החיות בעיירת כורי הזהב, כמו השריף בולוק, מתעטפות בשתיקה או מסתפקות במילים ספורות, אך למימיקה שלהן או למבט יש משמעויות עמוקות. בזמן שדמויות אחרות, כמו ראש העיר אי. בי. פארנום, מפטפט ללא הרף דברים חסרי תוכן. נדיר להיתקל ב"דדווד" בדמות שפיה וליבה שווים.

הדיאלוג המתוחכם עם אינטרסים סמויים ומאזני הכוחות המורכבים, הופכים את "דדווד" למעט בלתי-נגישה. ככל שהפרקים מתקדמים והעלילה נרקמת, אפשר ממש לחוש כי העונה הראשונה, הייתה בסך הכול אקספוזיציה, וכי העונה השנייה, היא רק מערכה אחת נוספת בסיפור הגדול של הסדרה.

 ריאליזם ואסתטיקה: הסדרה אומנם לא מתארת מציאות בת ימינו אולם, היא מבוססת בחלקה על דמויות היסטוריות ואירועים אמיתיים. ניתן לראות את "דדווד" כסאטירה פוליטית, גרסה גועלית ובוצית. הציביליזציה פלשה למערב  הפרוע והביאה עימה את ה"קידמה". מתוארת התמודדותם של מובילי חברה עם השינויים הנכפים עליהם מתוקף חילופי הזמנים. הסדרה מתארת את הרגעים בהם האלימות עוד לא נאכפת על ידי המשטרה וזרעי הדקדנס רק נטמנים. ההון הגדול, עושה את ביקורו הראשון בדדווד, ומאיים אגב כך לערער את מעמדו של הבוס המקומי. בג'רזי החבר'ה הטובים נאבקים כבר שנים על הפירורים שהוא מותיר מאחור.

הצלחה: "דדווד" הייתה מועמדת לשבעה פרסי אמי וזכתה בשניים.

הסמויה - The wire

רקע כללי : הסמויה היא דרמה טלוויזיונית. הסדרה עלתה לשידור בארצות הברית בחודש יוני 2002 וירדה בחודש מרץ 2000.   סה"כ הופקו 60 פרקים ששודרו לאורך 5 עונות.

הסמויה" היא דרמת פשע שנותנת תמונת על מנקודות מבט שונות ומשונות על חייה של העיר בולטימור. הסמויה  עוקבת אחרי מספר מחלקות של שוטרים : המחלקה לפשעים חמורים, מחלק הרצח, מחלק הסמים ומחוזות המשטרה השונים בעיר בולטימור, מספר כנופיות של פושעים ובעונות המתקדמות יותר יש הצצה גם לעבר מסדרונות הפוליטיקה וכיתות הלימוד.

יוצרים: כותבי הסדרה העיקריים, דייוויד סימון, שהיה כתב לענייני משטרה בעיתון בולטימור סאן, ואד ברנס, בלש לשעבר ומורה במערכת החינוך הציבורית בבולטימור. . הסדרה הופקה ושודרה באמריקה ברשת הכבלים HBO.

קהל הצופים: קהל בוגר חובב דרמות פשע.

דמויות ומבנה הסידרה : הסמויה" היא דרמת פשע שנותנת תמונת-על המורכבת מנקודות מבט שונות ומשונות על חייה של העיר בולטימור. עלילת הסדרה עוסקת סביב מספר מערכות המצטלבות בדרכן, המשטרה, ארגוני הפשיעה, הפוליטיקה המקומית, מערכת החינוך והעיתונות הכתובה, בכל עונה היה הדגש על מערכת אחרת, כשמספר גיבורים מרכזיים מהווים חוט מקשר. העונה הראשונה מתארת את הקמתה ושיטות פעילותה של יחידת מודיעין במשטרת בולטימור, היחידה אוספת מודיעין ומנהלת מעקב סמוי בעיקר על ידי האזנת סתר לטלפונים סלולאריים של סוחרי סמים. בעונה השנייה, תוארה בהרחבה תופעת השחיתות באיגודי העובדים בנמל בולטימור ותופעת הברחת סמים ומהגרים בלתי חוקיים לארצות הברית. העונה השלישית התמקדה הסדרה בארגוני הפשע, הלבנת ההון וניסיון רשויות החוק לאפשר דה-פקטו לגליזציה של סמים. בעונה הרביעית, הדגש היה על הביורוקרטיה והסיאוב במערכת בתי הספר והפוליטיקה המקומית, ובעונה החמישית על העיתונות הכתובה ותופעת חסרי הבית.

הסמויה בנויה כך שהסיפור מתמשך לאורך עונה שלמה ולמעשה מתפרס אפילו על מספר עונות, אין סיפורים קטנים של כל פרק בנפרד. מאפיין מעניין בסמויה הוא העובדה כי קיימות בה המון דמויות ( אולי מעל 50 דמויות, לפחות 20 מהן ראשיות ביותר) , כל אחת מהן עמוקה ומורכבת ויכולה להיות ראשית בעונה מסוימת ומשנית בעונה שאחריה.

ריאליזם ואסתטיקה: כותבי הסדרה העיקריים, דייוויד סימון, שהיה כתב לענייני משטרה בעיתון בולטימור סאן, ואד ברנס, בלש לשעבר ומורה במערכת החינוך הציבורית בבולטימור., שאפו ליצור מציאות טלוויזיונית של חיים עירוניים, אמיתית ככל שניתן, ולשם כך השתמשו בניסיון החיים שלהם. סימון, אמר שחלק מהדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים מבולטימור. כך למשל שם דמותו של סטרינגר בל (Stringer bell) מבוססת על שמות שני פושעים אמיתיים מבולטימור, סטרינגר ריד ורולנד בל. הסדרה מציגה תיאור מציאותי של עבודת המשטרה ועולמם של הפושעים. קיימים דיווחים על כך שפשעים אמיתיים נעשו בהתבסס על טכניקות פשיעה שנלמדו תוך כדי צפייה בסדרה וכן נעשה שימוש בטכניקות לעמידה בחקירה שנלמדו מהסדרה.

יש הרבה דמויות בסדרה, לכל דמות יש מעלות ומגרעות, והצופה מוצא את עצמו מזדהה בו זמנית עם השוטר הרודף והפושע הנרדף, וזאת, תוך כדי ההבנה שאין טוב מוחלט ואין רע מוחלט. כולם אנשים שנקלעו (מבחירה או שלא מבחירה) לסיטואציות מסוימות ומנסים לשרוד.

"הסמויה" נותנת גם מבט אמין בכך שהיא מכירה ביכולות השונות של בני האדם- לא כל השוטרים  הם באותה רמה. יש שוטרים מעולים שרואים את התמונה הכוללת ,יש שוטרי שטח שעושים את העבודה שצריך ,יש שוטרים פחות טובים ,ויש כאלה שנעים מחוסר כשירות לגאוניות. גם שרשרת הפיקוד במשטרה (כמו גם במערכת הפשע) מציגה גישות שונות, דאגה לאינטרסים אישיים של חלק מהמפקדים, נקיטת גישות פרקטיות ויצירתיות ואף שחיתות.

דבר נוסף הבולט בסמויה הוא סוגיית האקשן. אין בסמויה אקשן מאולץ. האקשן בא רק שהדברים הגיעו לנקודת הרתיחה, רק כאשר הוא באמת צריך להגיע. ושהוא מגיע,. סצנות האקשן בסמויה הן מופתיות, אתה ממש יכול להרגיש את האווירה אצלך בסלון, אם מדובר בקולות היריות, בריצות האמוק של השוטרים, בקולות המסוקים באוויר או לחלופין, במבטי הפחד המפתיעים של הפושעים הקשוחים ביותר כאשר מגיע קולגה לחסל אותם.

דבר נוסף המעניין בסמויה הוא ההקבלה בין מבנה המשטרה לבין ארגונו של בארקסדייל. בשני הגופים יש שרשרת פיקוד, בוסים, סגנים וחיילים אך באחד מהם היא יעילה ומשוכללת ובשני היא מסואבת ומושחתת. לעומת זאת, בעוד ראשי הארגון של בארקסדייל, כשבראשם בארקסדייל ובל הם נערצים, הרי שראשי המשטרה לא פעם נחשבים ע"י השוטרים בשטח כאינטרסנטים עלובים ורקובים.

גם קבלת ההחלטות של הדמויות בסדרה היא מופתית ומרתקת. בכל עונה, מגיעות מספר דמויות למצב בו הן צריכות לקבל החלטה וזאת תחת מכבשי לחצים שסגרו עליהם לאורך כל העונה. בעונה הראשונה זה דיאנג'לו בארקסדייל, אחיינו של איבון, שצריך להחליט האם להסגיר את דודו, להפנות עורף למשפחתו (כולל אימו שלוחצת עליו לא לשתף פעולה עם השוטרים) ולהתחיל חיים חדשים או לרצות 20 שנה בכלא. גם בעונות שלאחר מכן, מספר דמויות יצטרכו לקבל החלטה שתשפיע באופן ישיר על חייהם וקרוביהם. לעתים קרובות, ההחלטות שמתקבלות מסתיימות באופן טראגי.

 הצלחה:  הסדרה לא זכתה להצלחה מסחרית רחבה ולא זכתה בפרסים משמעותיים, אך נחשבת ע"י מבקרים לאחת מסדרות הטלוויזיה הטובות בכל הזמנים בשל התיאורים המציאותיים והמורכבים שבה, שאיפותיה האמנותיות והתעסקותה הענפה בתחומים סוציולוגים.

 הפמליה- Entourage

רקע כללי. הסדרה עלתה לשידור ב-2004 ועד כה כללה 4 עונות. מדובר בקומדיה דרמתית המבוססת באופן כללי, על חייו של השחקן מארק וולברג וחוויותיו כאשר הגיע לראשונה להוליווד. וולברג משמש גם הוא כמפיק בפועל של הסדרה ואפילו מופיע בעצמו בפרק הפתיחה לכמה שניות.

יוצרים : הסדרה נוצרה על ידי דאג אלן, שמשמש כמפיק בפועל וכותב את רוב הפרקים של הסדרה.

דמויות ומבנה הסדרה: הסדרה פותחת בהפיכתו ללהיט של סרטו הראשון (Head On) של שחקן קולנוע צעיר מקווינס בשם וינסנט צ'ייס, ועוקבת אחר עלייתו לגדולה בעולם הבידור, תוך התייחסות בולטת לסמים ולסקס. כל עונה נפתחת בסיומו של פרויקט גדול אחד ומסתיימת בסגירת חוזה על אחר. חלק מהסרטים הם שוברי קופות אדירים וחלקם סרטי אינדי אמנותיים, שמוקרנים בפסטיבלי קולנוע. פרט לעסקי הסרטים, הסדרה מתעמקת ביחסים בין החברים לבין עצמם, כמו גם בינם לבין עשרות המנהלים, יחצ"נים, אנשי מכירות ועוזריהם העטים עליהם ללא הרף. וינסנט "וינס" צ'ייס: שחקן קולנוע צעיר מהשורה הראשונה של הוליווד, נאמן לחבריו ואחיו גם כשהוא תחת אור הזרקורים, ומחזיק בעקרונותיו למרות הפרסום. בגלל מראהו ופרסומו נשים רבות מפתות אותו, ללא כל מאמץ מצידו. אריק "אי" מרפי:  הוא מנהלו האישי וחברו הטוב ביותר של וינס (מגיל 6). הוא האחרון שעבר מניו יורק לבקשתו של וינס, נוטש מאחוריו קריירה כמנהל סניף של סבארו במסגרת תפקידו, אריק מסנן את התסריטים השונים המגיעים לוינס, ומנסה למצוא לו פרויקטים מתאימים. פעמים רבות הוא נכנס לוויכוחים עם ארי על רקע "מהו תפקיד טוב" לוינס. ג'וני "דרמה" צ'ייס: אחיו למחצה של וינס. הוא מבוגר יותר מהאחרים ובצעירותם שימש להם כאב רוחני. ג'וני הוא שחקן כושל שנוטה להתרפק על זיכרונות והצלחות העבר. הוא בעל מזג חם ונוטה לתת עצות ואנקדוטות משחק מוזרות. "טרטל": חבר ילדות של וינס ואריק. הוא משמש כנהג של הפמליה וידוע באהבתו לבגדים יקרים, ובעיקר נעלי ספורט לאספנים. הוא אוהב להאזין למוזיקת היפ הופ ומעשן מריחואנה באופן קבוע. טרטל מנסה לנצל את הפרסום של וינס כדי להרשים נשים ולהתחיל איתן, ומודע לחלוטין לכך שהוא חי משאריות של אחרים.אריאל "ארי" גולד: סוכנו של וינס. הוא שגילה את וינס בעקבות פרסומת. הוא מתואר כאחד האנשים החזקים בהוליווד, אם כי לפרקים מוצגים סוכנים חזקים ממנו. ארי מנסה לדחוף את וינס לכיוון פרויקטים יותר פופולריים, המבטיחים יותר כסף בפחות סיכון, ובעקבות כך נכנס למריבות עם אריק. הוא ידוע בלשונו החדה ובמשפטי המחץ שלו (Let's hug it out, bitch). מרבית הרגעים הדרמטיים ביותר (כמו גם האתנחתאות הקומיות) נובעים מכך שכל אחד מחברי הפמליה תלוי נואשות באחרים.

ריאליזם: . שיר הפתיחה הוא גרסה מקוצרת של השיר "Superhero" של להקת "ג'יינס אדיקשן". חלקים מהסדרה מצולמים ברחובות לוס אנג'לס ומקומות מוכרים כגון הסטיפלס סנטר ואחוזת פלייבוי בפרקים רבים מתארחים שחקנים,במאים, זמרים ולהקות בתפקיד עצמם, לתוספת גוון מציאותי לסדרה. בין האורחים ניתן למצוא: הבמאים זוכי האוסקר ג'יימס קמרון ופול האגיס; שחקנים כגון לוק וילסון וג'סיקה אלבה; זמרים כמו סנופ דוג וקניה וסט ולהקות כמו  יו2. בנוסף, הסדרה לא מפחדת להיכנס בכמה שיותר כוכבים אמיתיים ולהעליב את כל העולם ואשתו, רק בשביל עוד קצת צחוקים.

הצלחה: הסדרה הייתה מועמדת ל-8 פרסי אמי ו-6 פרסי גלובוס הזהב. בספטמבר 2007 הסדרה זכתה בשני פרסי אמי- שחקן המשנה בקומדיה ועבור מיקס מוזיקאלי בקומדיה ו/או דרמה.

בטיפול-In Treatment

רקע כללי: מדובר בדרמת פסיכולוגים שיוצרה הוא הישראלי חגי לוי ושודרה לראשונה בהוט. HBO רכשה תחילה 5 פרקים כפיילוט, כל פרק אורכו כחצי שעה וכעבור זמן לא רב היא רכשה מהרשת 40 פרקים נוספים (סה"כ נרכשו 45 פרקים כמספר הפרקים בעונה הראשונה הישראלית).הדמויות עברו אדפטציה קלה אך נשארו נאמנות למקור כמו גם קווי העלילה, והדיאלוגים. השידור של בטיפול היווה ניסוי טלוויזיוני ראשון מסוגו ב-HBO, משום שהייתה זו הסדרה הראשונה ששודרה מדי יום (שני עד שישי) שהיא לא אופרת סבון. העונה הראשונה עלתה לשידור ב 28 בינואר 2008 בHBO והעונה השנייה לסדרה, צפויה לעלות לשידור ב-2009.

יוצרים: מי שהפיק אותה בגרסה האמריקאית היו בין היתר רודריגו גרסיה ("קארניבל", "עמוק באדמה", "אהבה גדולה"), בנו של הסופר גבריאל גרסיה מארקס, שכתב וביים את הפיילוט, ועל ידי השחקן ודוגמן התחתונים לשעבר מארק וולברג (ממפיקי "הפמליה") והיוצר הישראלי שלה, חגי לוי.

קהל הצופים: קהל בוגר ומתוחכם. ביניהם אנשים שמנסים למצוא בסדרה את עצמם ואף משווים את הטיפול בהם לטיפול בסדרה.

דמויות ומבנה הסדרה: מרבית עלילת הסדרה מתנהלת בתוך אותו חדר קבוע, החדר שבו מטפל הפסיכולוג הקליני -פול. הסדרה עוקבת אחר הטיפולים הפסיכולוגיים השבועיים שהוא עורך למטופליו ובמקביל מציגה אירועים מחייו הפרטיים ומכירה לנו את אשתו קייט. ישנם גם פעמים בהם פול הוא המטופל וג'ינה, מורת הדרך שלו היא המטפלת. המטופלים של פול הם: לורה, רופאה, שמתאהבת בפול. אלכס, טייס קרב שחזר ממבצע של חיל האוויר האמריקאי בבגדאד  שגבה קורבנות חפים מפשע. סופי, היא מתעמלת צעירה, בדרכה לאולימפיאדה (דמות מקבילה לאיילה). איימי וג'ייק, הם זוג נשוי המגיע לייעוץ זוגי (דמויות מקבילות לאורנה ומיכאל).

  סיכום-

 מטרתנו בניתוח הסדרות, היה להראות את הדרך בה השיגה HBO את מטרתה לטשטש את גבולות המדיום הטלביזיוני. אלמנטים כמו בניית הדמויות הראשיות, שיטות הצילום והעריכה, יצירת עלילה מורכבת ומאתגרת בין הפרקים במטרה להעביר מסר עמוק בנושאים שנחשבו כטאבו בטלביזיה (סמים, מוות, סקס, זקנה ומחלות). כל זאת בניסיון לגעת במציאות באופן היעיל ביותר בדומה למדיום הקולנועי.

מתוך סך כל הסדרות מבית  היוצר של HBO, החלטנו להתמקד ב-9 סדרות אלו לעומקן, המבטאות כולן את חדשנותו, את חוצפתו ותעוזתו של הערוץ. האופי הייחודי הזה של HBO גרר, כאמור, ערוצים אחרים ללכת בדרכו ולנסות וליישם גישה זו.

את הסדרה "סקס והעיר הגדולה" בחרנו מאחר והיא היתה הראשונה שהציגה ארבעה דפוסי התנהגות של נשים בעיר הגדולה, כשכל אחת הינה דמות אשר מושפעת באופן שונה על ידי התנועה הפמיניסטית, בעוד שסדרות בערוצים אחרים הציגו דמות ראשית נשית אחת פמיניסטית.

ב"עמוק באדמה" בחרנו משום שאף סדרת טלוויזיה שקדמה לה, לא נגעה בנושא של המוות בצורה מוחשית וייחודית כפי שעשתה עמוק באדמה, בהציגה את התרבות המצערת הזו בצורה הטובה ביותר.

בסדרה "אוז" היתה המגמה "לחסל" דמויות ראשיות, ובכך היא הוכיחה לעולם שלא חייבים לאהוב דמות או אפילו להבין אותה בשביל להתחבר אליה ולהזדהות איתה.

מצאנו כי אי אפשר להתעלם מ"הסופרנוס" בניתוח פועלה של HBO, זאת לאור השבחים והפרסים הרבים בהם זכתה. כמו כן, מהסיבה שהיא סדרת הטלביזיה לכבלים היחידה שהצליחה להגיעה לאחוזי צפייה של רשת טלביזיה מסחרית.

החלטנו לעסוק ב"תרגיע" בשל היותה סדרה מז'אנר המוקיומנטרי. מה שמבליט אותה מהסדרות האחרות בז'אנר, היא העובדה שהשחקנים משחקים את עצמם בתוך עולם הבידור. התלבטנו בין סדרה זו לבין "המופע של לארי סנדרס", אך הגענו למסקנה כי "תרגיע" מתאימה יותר לימינו בשל יציאתה מהאולפנים, דבר שהקנה לה מימד ריאליסטי יותר.

"דדווד" הינה סדרה בעלת מאפיינים היסטוריים ונוסטלגיים בעיני הצופה האמריקאי, כשמטרתה להעביר מסר ביקורתי-סאטירי על המבנה הפוליטי בחברה הקפיטליסטית.

"הסמויה" מיוחדת במינה לאור כך שכל עונה בסדרה מתקיימת בפני עצמה, אך בו זמנית היא מקיימת קשר עם העונות האחרות. כמו כן, סדרה זו סיפקה מבט חודר וריאליסטי על מערכת החוק, יותר מאשר סדרות משטרה שקדמו לה.

"הפמליה" הינה סדרה קומית אשר מבוססת על חייו של כוכב קולנוע מוכר, ומעיקה את האפשרות "להציץ" לתוך חייו של כוכב  הוליוודי וסביבתו.

חשבנו ש"בטיפול" צריכה גם כן להיות חלק מרשימה זו שכן מדובר בסדרת הדרמה הישראלית הראשונה שנמכרה לגוף שידור אמריקאי. כמו כן, היא הייתה הסדרה הראשונה ששודרה ב-HBO  חמישה ימים בשבוע מבלי להיות אופרת סבון.

האלמנטים שאפשרו את קיומן של סדרות אלה נובעים מהאסטרטגיה של HBO, אלמנטים כמו צמצום מספר הפרקים לעונה, העלאת התקציב לפרק בסדרה וגיוס היוצרים המקצועיים ביותר בתחום, והם אלה שאפשרו להשיג את ערעור גבולותיו של המדיום הטלביזיוני. שילוב האלמנטים הם שאפשרו את התקציבים הגבוהים  לייצור הפקות מחוץ לאולפנים ובכך ליצור תמונה יותר ריאליסטית לעלילה. בנוסף, צמצום מספר הפרקים לעונה איפשר ליוצר הסדרה "לקחת" את הצופה בסדרה למסע אשר דומה יותר למסעו של הצופה בסרט קולנוע בן 90 דקות.