מה רוצה הבורא מהאדם?
מאת דניאל בלס
- פרופסור איינשטיין הצהיר שיש אלוקים!
אנו יכולים להכיר במציאות האלוקים על ידי התבוננות בכל מה שהאל ברא, שהרי הבריאה מעידה על יוצרה. חכמה לא יכולה להתקיים בלא חכם. גם אם נוצרו אבני יסוד, מי הוא שתכנן וסידר אותם כפאזל מתואם בנתונים מתמטיים מדוייקים?
ההרמוניה השוררת בעולם, התנאים השונים כמחזור הגשם או ככח הכבידה, מעידים יותר מכאלף עדים על בורא מחוקק ליקום.
איינשטיין. הוא הבין שזה לא קורה מעצמו!
פרופסור אלברט איינשטיין, גאון יהודי שהפך ל"שם דבר" ואחד מהמוחות הגדולים ביותר שעולם המדע הכיר, הסיק את המסקנות הברורות מאליהן הנובעות מהתבוננות בעולם מורכב כל כך כעולמנו. הוא הכיר היטב את חוקי הפיסיקה ביקומנו המופלא, ולאור זאת טען פעם אחר פעם בפני כלי התקשורת והמדיה הכלל-עולמית, כי יש בורא לעולם המחזיק את הקוסמוס ומאפשר את קיומנו המתוכנן והבלתי אקראי. הוא האמין באלו-הים, בכח עליון, בורא היקום, המחוקק והשומר הבלעדי של ההרמוניה הקוסמית.
"אני מאמין באל של שפינוזה, המגלה את עצמו בהרמוניה של כל הקיים, אבל לא באל המעסיק את עצמו בגורלם ובמעשיהם של בני האדם" (שם, עמ' 134).
"אינני יכול להבין את הרעיון של אל פרסונאלי, המשפיע במישרין על מעשיהם של בני-אדם..." (שם, עמ' 133).
(שפינוזה היה פילוסוף יהודי שטען כי האלוקים הוא הטבע, דהיינו כל הטבע כולו הוא הבורא, המקיים במעשיו את הבריאה בתכנון וחוקיות. הוא טען שהאל איננו מתעניין באדם ובמעשיו, על אף שהוא מקיים ומחייה אותו. משנתו של שפינוזה מופרכת הן מבחינה מדעית והן מבחינה הגיונית. המדע הוכיח שהמציאות שלנו לא היתה מאז ומעולם, אלא נוצרה מאז המפץ הגדול. כלומר הטבע כולו נברא מהאין ולא היה תמיד, מה שמוכיח שהאלוקים לא יכול להיות הטבע, אלא רק בורא הטבע ומחייה הטבע. בטענה שהאלוקים איננו מתעניין במעשיהם של בני אדם נעסוק בהמשך המאמר. מעניין לציין שבמקומות אחרים איינשטיין דווקא התייחס לאלוקים בתור ישות רוחנית מופשטת).
כפי שהתכנון בשעון מעיד על שען, כפי שבגד מעיד על האורג, כך ההרמוניה של היקום מעידה על בוראה. תכנון מעיד על מתכנן. זוהי המסקנה המדעית ביותר.
- מה אתה חושב שהאלוקים רוצה ממך?
פעם אחת קיבלתי מכתב מבחורה מסורתית עם ספיקות באמונה. לאחר מספר חילופי מכתבים על מציאות האלוקים, היא כתבה שהיא זקוקה לעיצה, מכיוון אנחנו עומדים לפני הימים הנוראים והיא מרגישה שלא תוכל ללכת לבית הכנסת ולהתפלל בכוונה, אך היא חייבת ללכת, שכן היא לא רוצה לבייש את אביה, כלשונה.
ייעצתי לה לבקש מחילה על מה שהיא כפרה. וכך כתבתי לה:
"אם את מאמינה באלוקים, אז התפללי ובקשי מחילה מהאלוקים על מעשייך הרעים, על כל הימים שבהם לא חיפשת את האמת ולא ביקשת לדעת את תכליתך בעולם. בקשי ממנו מחילה על כל הימים שהעדפת לחשוב שאת לא יותר מבעל חיים מתוכנת, שאינך אחראית למעשייך, ושהאלוקים לא רוצה ממך דבר. בקשי ממנו סליחה על כל הימים בהם כפרת במציאותו על אף שנתן לך לחזות בעולם כל כך יפה מורכב. בקשי מהאלוקים שידריך אותך למצוא את רצונו בעולם!"
הנערה ענתה בתגובה שהיא אינה מרגישה בטוחה לגבי 'רצון השם', והבעיה נותרה בעינה.
התפלאתי לקריאת המכתב, ועניתי לה בזאת הלשון:
"אז מה את חושבת שהאלוקים רוצה ממך?
חישבי על כך - למה האלוקים נתן לך יצר טוב ויצר רע אם הוא לא מצפה שתתמודדי עימם לפי חוקי מוסר אבסולוטיים לאדם? למה האלוקים לא ברא אותך כחיה הפועלת על פי רצונותיה המולדים, ולא חושבת על המחר? למה האלוקים נתן לך בינה, הגיון, תודעה ומצפון אם הוא לא מצפה ממך לחפש בעזרתם את משמעות חייך בעולם?
כל החכמה הזאת, בשביל מה? בשביל לשחק קלפים?
האם אלוקים הפקיר את האדם בעולם ללא ספר הדרכה מה מותר ומה אסור? ולמה האדם פוחד מהמוות גם כאשר אין לו סיבה להמשיך לחיות? למה האלוקים טבע באדם את הפחד מן המוות אם הוא לא מצפה מהאדם לחפש את התורה שתוביל אותו לחיי העולם הבא?"
המכתב האחרון, תקוותי, סייע לה להבין את הנקודה.
- מאין לנו שיש תכלית ויש עולם הבא?
אדם, גדול ככל שיהיה ובעל ידע רב ככל שיהיה, חייב להיות ישר עם עצמו כדי לגלות את האמת. אלברט איינשטיין לא לקח צעד אחד קדימה והעדיף להישאר בהכרה הפשוטה בישות קוסמית מודעת, אך לא פרסונאלית. הבה ניקח צעד אחד קדימה ונחשוב על ההגיון, הרגשות וההבנה שהאלוקים נתן בקרבנו כדי לגלותו ואת רצונו בעולם. ונסיים בשלוש שאלות מהותיות שרק אנו, כאנשי אמת, נוכל לענות לעצמנו:
מאין לנו שמיצוי התכלית תעזור לנו להשיג את חיי העולם הבא?
אלוקים טבע בנו את הפחד מהמוות, גם כאשר המוות טבעי והאדם מתקרב לאחריתו. ההגיון שלנו אומר לנו שיש חיים אחרי המוות ואנו לא מסיימים את חיינו בעת המיתה. אנו יודעים מתוך פנים נפשנו שתמיד יהיה לנו המשך. כאשר אדם נפטר אנחנו לא מתייחסים אליו כאל פחית שהתרוקנה וסיימה את יעודה בחיים האלה, אלא מבינים שיש המשך לו, וגם לנו. האלוקים הוא שטבע באדם את ההכרה הזאת. מסכנים הם ההולכים בחושך, שלא עושים חשבון נפש עם עצמם, ומגלים את סוד האושר של מקיימי רצון השם יתברך. או כמו שאומר הרב אמנון יצחק בדרשותיו: "אם אנחנו כאן בשביל לחיות, אז למה אנחנו מתים? ואם אנחנו כאן בשביל למות, אז בשביל מה אנחנו חיים?". ברור לכל בר-דעת שהאלוקים ברא אותנו לתכלית, והעולם הזה הוא רק אמצעי להשגת העולם הבא.
מאין לנו שיש שכר ועונש על מעשינו?
מכיוון שיש לנו מצפון להבדיל בין טוב לרע ואנו מרגישים רע אם עשינו דבר הנוגד את הערכים שהכרנו מעצמנו. אנו מבינים שיש תכלית למעשינו ולכן צריך להיות שכר ועונש על הפעולות הרעות והחיוביות שעשינו. אם לא היה שכר ועונש על מעשינו, אז האלוקים לא היה נותן לנו את כל הנסיונות לעמוד בחטא או במצווה.
מה ההגיון בטענה שבעולם הבא השכר הוא רוחני דוקא?
אנו למדים בעולם הזה שמשכר גשמי שובעים לבסוף. אדם אוכל והוא אינו רעב, אדם שותה והוא אינו צמא, אדם מתאווה כל עוד אין לו. אדם יכול לעבוד שנים רבות כדי להשיג חפץ שמאוד רצה ולאחר שקנה אותו והשתמש בו הוא כבר לא נהנה ממנו. אנו למדים מאלה שכל התענוגות הגשמיים הם יצרים נפשיים, בהמיים ושקריים. לעומת זאת, משכר רוחני אין שובע. אדם שמח המרגיש מאושר תמיד ירצה בשמחה זו, וגם כאשר ישמח זמן רב תמיד ירצה לשמוח עוד ולא ישבע מכך, כנ"ל אהבה. באלו אין שובע ולכן לאלו אנו מצפים.
בברכה,
דניאל בלס.
המאמר הוגש בחסות קורסים לחיים טובים