איינשטיין/ ביקורת מאת חגי הופר
"איינשטיין – חייו והיקום שלו" מאת וולטר אייזקסון (ידיעות, 2011) הוא ביוגרפיה רחבה הסוקרת את חייו ועבודתו של גאון המדע בן המאה העשרים, אלברט איינשטיין, והוא עושה זאת בצורה רהוטה ומעניינת מאוד.
הנה מספר ידיעות מתוך הספר (בסופו של דבר כללתי את רוב החשובות):
מתהלכת בציבור סברה האומרת שאיינשטיין היה גרוע בלימודים. סברה זו נשענת על מאמר עיתונאי שפורסם עוד בימיו של איינשטיין. אבל אין לה יסוד. איינשטיין היה טוב מאוד בלימודיו, כך מעיד למשל מנהל בית ספרו. גם בשנותיו בפוליטכניון איינשטיין היה תלמיד טוב מאוד וקיבל ציונים טובים. מה שכן, בבחינת הסיום הוא היה די גרוע והגיע אחד לפני האחרון בכיתתו. האחרונה, אגב, הייתה מילבה מאריץ', מי שהייתה בעתיד אשתו הראשונה, והיא היחידה שלא עברה את בחינות הסיום, לא בשנה הזו ולא כשניסתה לעבור אותם שוב בשנה הבאה.
אבל יש נתון מעניין אחר בנוגע לאיינשטיין – הוא התחיל לדבר רק בגיל שנתיים ובתחילה חשבו שהוא על גבול הפיגור! בנוסף לזה, גם כאשר הוא דיבר, הוא היה ממלמל תחילה בינו ובין עצמו את המשפט שרצה לומר ורק אז אומר אותו. ללא ספק, הייתה לו בעיה ברובד המילולי, אך הדבר לא הפריע לגאונות שלו להתפרץ, בין היתר מכיוון שהחשיבה שלו הייתה תמונתית-ויזואלית. כך, ידוע שבגיל 16 הוא דמיין את עצמו רוכב על קרן אור, באופן שכמו-מנבא את תורת היחסות שלו, שבאה שנים מאוחר יותר.
והנה עוד צירוף מקרים מסתורי: החידוש הגדול שבתורת היחסות היא הידיעה, כי גם הזמן הוא יחסי ולא מוחלט, והאופן בו בחר איינשטיין להדגים זאת הוא על-ידי משל הרכבת הנוסעת בין שני ברקים המכים במסילה. והנה, ביתו נמצא בברן שבשוויץ ליד מגדל השעון שמעל תחנת הרכבת, ובזמנו היו הרכבות מתאמות את הזמנים שלהן באמצעותו. עד היום ניתן לראות את מגדל השעון ואת ביתו של איינשטיין.
ובנוגע לתורת היחסות – מופלא הדבר שהתיאוריה הפיזיקאלית החשובה ביותר מאז ניוטון לא זיכתה את ההוגה שלה בפרס נובל. את הנובל הוא קיבל על גילוי האפקט הפוטו-אלקטרי, שהוביל מאוחר יותר לפיתוח תורת הקוונטים. זה היה המאמר הראשון ב"שנת הפלאות" שלו, 1905, בה כתב, בגיל 26, 4 מאמרים מהפכניים ועוד אחד קטן (אך לא בלתי חשוב – בו הגה את המשוואה הידועה המשווה מסה לאנרגיה), כשהשני הוא הדיסרטאציה שהגיש לאוניברסיטה והשלישי הוא על אטומים ומולקולות.
וכדאי לדעת גם שאת כספי פרס הנובל הוא לא קיבל, אלא העבירם לגרושתו מילבה. היה ביניהם הסכם שהיא מסכימה לתת לו גט בתנאי שאם הוא יזכה בנובל הכסף יעבור אליה. זה היה רעיון של איינשטיין עצמו, ובכל אופן הוא עמד בהסכם. יש לזכור שכשכתב את מאמר הנובל שלו ואת תורת היחסות היה בסך-הכול עובד זוטר במשרד הפטנטים השוויצרי (אף כי ההסכם עם אשתו היה שנים מאוחר יותר, כשכבר התפרסם).
צחוק הגורל בחייו: אמנם תורת הקוונטים פותחה בהיסתמך על מאמר שלו, אך הוא נלחם בהשלכותיה במשך תקופה ארוכה, עד מותו. ביחס לכך הוא אמר את אמירתו הידועה – "אלוהים לא משחק בקובייה", שהרי תורת הקוונטים נסמכת על הסתברות ואין בה חוקיות קבועה. בנושא זה הוא ערך ויכוחים רבים עם עמיתו נילס בוהר.
אבל יש נקודה אחת שמעיבה במקצת על הביוגרפיה שלו: כאמור, את מילבה, אשתו הראשונה, ממוצא סרבי, הוא פגש בפוליטכניון. עוד לפני שנישאו נולדה להם בת בשם ליזרט. איינשטיין ואשתו מעולם לא דיברו עליה וקיומה נודע לעולם רק שנים רבות אחרי מותו, אחרי שנפתחו ארכיוני מכתביו. ייתכן שמעולם לא ראה אותה. היא גודלה בתחילה אצל ידידתה של מילבה ומשלב מסוים אבדו עקבותיה. לא ידוע מה עלה בגורלה. אולי מתה ממחלה. מלבדה היו לו ממילבה שני בנים – הנס אלברט ואדוארד – שמאוחר יותר לקה במחלת נפש (אם להסתכן בהערכה גסה, אני משער שאם יש בסיס גנטי למחלת הנפש של הבן הרי שמקורה הוא באם ולא באב, במקרה הזה, שכן מילבה הייתה אישה עגמומית, שנחשדה אף כלוקה בסכיזופרניה, וכן אחותה אושפזה במוסד לחולי רוח. גם איינשטיין עצמו חשב כך). הנס אלברט הפך לפרופסור להנדסה.
מה עוד כדאי לדעת?
הוא בא ממשפחה יהודית שאינה דתית. בילדותו פנה לדת, אך בהמשך פנה לה עורף לחלוטין, וזאת בעקבות המדע שנגלה לפניו. חלק מהיכרותו עם המדע יש לזקוף לזכות חוברות מדעיות שנתן לו במתנה ידיד המשפחה שהתארח אצלם פעם בשבוע, סטודנט לרפואה. כדאי לדעת שמתנות קטנות ומדויקות יכולות להתברר לימים כיעילות מאוד.
על דרכונו הגרמני הוא ויתר עוד לפני שקיבל את דרכונו השוויצרי. הוא ויתר עליו, בין היתר, מכיוון שסלד מהסגנון הגרמני (הוא היה שוואבי במקור) הסמכותי. בכלל סלד מסמכותיות, גם כזו שחווה בבית הספר. הוא תמך בחירות אישית, עם דגש על חירות המחשבה וההתפתחות האישית. לימים, כידוע (אחרי שחזר לגרמניה בתחילה), קיבל אף דרכון אמריקאי.
גם לאחר פרסום מאמריו ב"שנת הפלאות" לא זכה להכרה מיידית. כשניסה להתקבל כפרופסור באוניברסיטה וצירף את מאמריו סירבו לקבלו וביקשו מאמר נוסף, אותו סירב לכתוב. רק בהמשך כתב מאמר נוסף והתקבל כפרופסור.
איינשטיין התחתן בשנית עם דודניתו אלזה ב-1919, שלה היו שתי בנות מנישואים קודמים. תהליך קבלת הגט מאשתו הראשונה היה קשה, בהתאם לרוח התקופה. אך נתון מעניין הוא זה: במכתב אחד של אילזה, בתה של אלזה, היא אומרת כי איינשטיין התלבט, בזמן מסוים לפחות, בינה ובין אימה. אי-אפשר לדעת עד כמה ניתן לסמוך על המכתב הזה, שהנתון הזה מופיע בו בלבד, ובכל אופן זו אפשרות. אילזה ביקשה מהנמען להשמיד את המכתב אחרי קריאתו, אך הוא לא עשה זאת מעולם.
בשנת 1919 גם בוצע הניסוי – בדיקת מצב הכוכבים בעת ליקוי חמה – שאישש את תורת היחסות. משעה זו זכה איינשטיין למלוא התהילה, וכותרות העיתונים חגגו. בין היתר היו גם ברווזים עיתונאיים חסרי שחר, כמו הדעה שהגה את תורת היחסות הכללית בעת שראה אדם נופל מהגג (ויוצא ללא פגע), מעין וריאציה על ניוטון והתפוח.
למרות היותו פציפיסט ומתנגד ללאומיות, איינשטיין נרתם למאבק הציוני ואף הצטרף לסיור התרמה בארה"ב עם ויצמן. במקביל, באותו הזמן גאתה האנטישמיות בגרמניה. ידוע כי אף הוצע לו בהמשך להיות נשיא מדינת ישראל, אך לזאת הוא סירב. ובכל זאת, עם עליית הנאצים לשלטון הוא ויתר על הפציפיזם שלו, לא היה כל-כך נאיבי אחרי הכול.
זו עוד אירוניה בחייו: כאמור, הוא היה פעיל פציפיסטי רדיקלי, אבל על סמך התיאוריות הפיזיקאליות שלו פותחה פצצת האטום. הוא גם קידם את פיתוחה, אף כי לא היה חבר בפרויקט מנהטן (פרויקט פיתוח האטום). לימים חש אשמה על כך ודרש פיקוח על האטום. הוא גם קידם – עוד לפני הפצצה, אך עתה ביתר-שאת - פדרציה עולמית, מעין ממשלת-על. במקביל – ויש הרואים קשר בין הדברים - גם בפיזיקה ניסה בשנותיו האחרונות למצוא תיאוריית שדה מאוחדת. הוא גם התנגד למקרתיזם רודף-הקומוניסטים, אף שכלל לא היה קומוניסט, והוא זכה לנאצות על כך – ממש כשם שקורה לאנשי שמאל בימינו.
איינשטיין גם ניהל כמה רומנים מחוץ לנישואים, בין היתר עם המזכירה שלו.
כמו כן, הוא ניגן בכינור, והמלחין האהוב עליו היה מוצרט, שבמוסיקה שלו ראה פשטות גאונית – אותה ניתן לראות גם בתיאוריות של איינשטיין עצמו.
האם האמין באלוהים? כפי שאמרנו, הוא זנח אותו כבר בילדות, אך יש הנתלים באמרה שהוזכרה כבר – "אלוהים לא משחק בקוביות" ובדומותיה ומנסים לומר שכן. אלא שכשהוא נשאל על כך איינשטיין אמר את משפטו הידוע, כי הוא מאמין באלוהים של שפינוזה, כלומר, בגדול, בחוקי הטבע ובסדר הבריאה. כך חשבתי לפני הקריאה בספר והקריאה בו רק חיזקה את עמדתי והוסיפה עליה. אמנם הוא סירב שיגדירו אותו כאתיאיסט, אך הסכים להיקרא אגנוסטיקן. ואפשר להגדיר אותו גם כדאיסט, כמו הרבה אנשי מדע אחרים לפניו. לצד ההתפעלות מהסדר בטבע, הוא שלל התערבות אלוהית בבריאה ובמעשי אדם והיה דטרמיניסט. כך גם בפיזיקה שלו ובהתנגדותו הנחרצת למשתמע מתורת הקוונטים הבלתי-דטרמיניסטית בעליל. אלא שהיא, בינתיים לפחות, נחשבת נכונה.
איינשטיין גם ידוע בזכות אמרות-הכנף הרבות שלו.
הוא נפטר בגיל 76 וגופו נשרף, פרט למוחו, ששימש בהמשך מושא למחקרים, אשר רק שלושה מביניהם הם בעלי ערך כלשהו.
ומשהו על המדע עצמו:
כאמור, בשנת 1905 פרסם איינשטיין את תורת היחסות הפרטית, בה קבע כי הזמן הוא יחסי, בעוד רק מהירות האור היא קבועה. לביסוס התיאוריה הוא נעזר ב"קבוע פלנק", כאשר פלנק חי בזמנו. עשור מאוחר יותר, בשנת 1915, הוא פרסם את תורת היחסות הכללית, המשלימה את הראשונה ומראה, כי המחרב-זמן כולו מתעקם בעקבות הכבידה. כאן הוא השתמש במתמטיקה הלא-אוקלידית, שפותחה במאה ה-19, ואשר מתארת מרחבים עקומים ביעילות גבוהה, ובמיוחד הוא השתמש במתמטיקה של רימן. על ההתאמה המופלאה בין ממצאי המתמטיקה המופשטים ובין יישומם אח"כ בפיזיקה קראתי בספר אחר – "האם אלוהים הוא מתמטיקאי?".
ואגב, איינשטיין סיפר לעמיתו הילברט על תורת היחסות הכללית לפני השלמתה, כשעוד ניסה לפתור אי-אילו קשיים שבה, והילברט השלים אותה בעצמו בדרך מסוימת, עד כי חסידיו טוענים כי לזכותו יש לזקוף את הניסוח המלא הראשון של תורת היחסות הכללית. גם "תחרות" כזו בין מדענים היא לא דבר חדש בהיסטוריה של המדע.
ראוי עוד לציין, כי בעקבות התצפיות של האבל (שעל שמו הטלסקופ), שהראה שיש עוד גלקסיות וכי היקום מתרחב – הוא נאלץ לוותר על "הקבוע הקוסמולוגי" שלו. ועוד, בשנת 1935 הוא פרסם מאמר ידוע (עם רוזן ופודולסקי) המערער על תורת הקוונטים, והשפיע גם על יצירת הבעיה המכונה "החתול של שרדינגר" (ראו ערך). ובכל-זאת, מדעני הקוונטים יכלו לאתגר ותורתם נשארה מבוססת.
נקודות אלה הן רק לקט קטן (אם כי, כאמור, די מייצג) מתוך שלל הידיעות שבספר ולהשלמת התמונה יש לקרוא את כולו, על 775 עמודיו (מתוכם רק כ-700 עמודי טקסט, והשאר מקורות ורשימות). זוהי עבודה רצינית מאוד, המסתמכת על מספר מקורות רב, הן ספרים והן תעודות ארכיון, כולל זה שנפתח רק בשנת 2006 (אגב, ארכיון איינשטיין נמצא באוניברסיטה העברית בירושלים, שלה השאיר איינשטיין את עזבונו. הוא גם נחשב בין מייסדיה). מלבד קורות החיים, גם התיאוריות הפיזיקאליות של איינשטיין מוסברות בפשטות יחסית, אם כי כדי להבינן באמת רצוי להשתמש בספרי-עזר נוספים. לכן, לכל מי שרוצה להכיר את הדמות המופתית הזו – זו הזדמנות מצוינת.
שורה תחתונה: מומלץ ביותר.