עוד כמה ספרים על אהבה

עוד כמה ספרים על אהבה

גברים ממאדים ונשים מנוגה/ ביקורת מאת חגי הופר

הספר "גברים ממאדים ונשים מנוגה" מאת ד"ר ג'ון גריי (אור עם, 1994) היה לרב מכר היסטרי ויצאו לו המשכים רבים מאת המחבר, כך שהוא לא זקוק להמלצה שלי. אבל אפרט את תוכנו (הציטוטים הם בעיקר מתוך קטעים מודגשים):

בפרק הראשון מוצגת התזה המרכזית: גברים הם ממאדים ונשים מנוגה, הם באים, לצורך המשל, מכוכבי לכת נפרדים ולכן רצונותיהם והתנהגויותיהם שונות בתכלית. לדעתי, כנראה זה גם מה שיוצר את המשיכה בין המינים; ידועה השאלה האם אנו נמשכים לדומה או לשונה. פרופ' איילה מלאך ענתה על כך – אנו נמשכים לדומה (נושאי עניין משותפים, מצב סוציו-אקונומי דומה וכיוב'), אך עם תכונה אחת בולטת אשר בה אנו שונים. וכך גם המצב פיזיולוגית – מתאר גופינו דומה, כולנו בני אדם (עם ידיים, רגליים וכו'), אך יש גם שוני יסודי ידוע. אם כך, אנו נמשכים לדומה אשר הוא גם שונה. לכן בהמשך אנסה לתאר גם את הדמיון שבתוך השוני.

בפרק השני מדובר על "התיקונצ'יק" ו"השיפוצניקית". הגברים מציעים פתרונות, בעוד האישה רוצה הקשבה ואמפתיה. ואילו הנשים מנסות לתקן את הגבר, בעוד הוא רוצה שהאישה תקבלו כמות-שהוא. ומדוע זה כך? משום ש"גבר מגדיר את "האני" שלו דרך יכולתו להגיע להישגים" (עמ' 22) ומאוד חשובה לו האוטונומיה שלו, הנפגעת על-ידי ניסיונות התיקון. לכן גם הגברים מתעניינים יותר ב"חפצים" ובטכנולוגיה. ואילו "האישה מגדירה את האני שלה דרך רגשותיה ודרך איכות מערכות היחסים שלה" (עמ' 24), לכן חשובה לה ההקשבה האמפתית. בשני המקרים, אני חושב, הנכון הוא להימנע ממתן עצות כאשר אינך מתבקש לכך.

בפרק השלישי נאמר כי "הגברים הולכים ל"מערותיהם" והנשים מדברות" (עמ' 35). כלומר, במצבי לחץ, "לשיפור הרגשתם הולכים אנשי מאדים אל "מערותיהם" על מנת לפתור שם את בעיותיהם בבדידות מוחלטת" (עמ' 36), שהרי הם ממוקדי-פתרון ורוצים להצליח בכוחות עצמם. לעומת זאת, "לשיפור הרגשתן מתכנסות נשות נוגה יחדיו ובפתיחות מוחלטת משוחחות על בעיותיהן", שהרי הן ממוקדות-הקשבה.האישה שנתקלת בתגובה הזו של הגבר עשויה לחשוב שלא אכפת לו ממנה, כי הוא אינו משתף אותה, אך אין זה נכון. מנגד, הגבר שנתקל בתגובת האישה המדוברת עשוי לחשוב שהוא המואשם בבעיות, אך אין זה נכון. הוא אף עשוי להיפגע שעצותיו לא מתקבלות, או להיות מתוסכל אם אין לו מה לעשות בנידון. וכן, בדומה לגבר המסיח דעתו לפעמים מבעייתו ופונה לעיסוקים אחרים, "כדי לשכוח רגשות שמכאיבים לה, עשויה האישה לפתח מעורבות רגשית בבעיותיהם של אחרים" (עמ' 42).

בפרק הרביעי מדובר על הנעת השני לפעולה, ובו נאמר – "ניתן להניע גברים ולאפשר להם לפעול, כאשר נותנים להם את ההרגשה שזקוקים להם. ניתן להניע נשים ולאפשר להן לפעול, כאשר נותנים להן את ההרגשה שמוקירים אותן" (עמ' 48). הגברים ממאדים מחזיקים במקור בהשקפה של "אני מנצח – אתה מפסיד", אך זו השתנתה ליחסי מנצח-מנצח עם המפגש בנשות נוגה. כך, "כשניתנת לגבר ההזדמנות להוכיח את יכולתו, הוא נותן ביטוי ל"אני" הטוב שבו. רק כשהוא חש שהוא אינו מצליח, שב הוא ונסוג אל מנהגיו האנוכיים הישנים" (עמ' 50). לעומת זאת, האישה מטבעה נוטה להעניק, אך עם מפגשה בגבר היא למדה כי היא ראוי לאהבה גם בלי התאמצות-יתר מצידה. כלומר, "בדיוק באותו האופן שנשים פוחדות לקבל, פוחדים הגברים לתת" (עמ' 60). אולם בשני המקרים, כפי שניתן להבחין, אנו מקבלים הנעה מבחוץ.

בפרק החמישי נאמר "הם מדברים בשתי שפות שונות" (עמ' 63). אף כי אלו אותן מילים – וזה המכנה המשותף – הרי השימוש שונה. "לצורך מתן ביטוי מלא לרגשותיהן, מתיימרות הנשים להיות משוררות, והן עושות שימוש במגוון של סופרלטיבים, גוזמאות, מטפורות והכללות" (עמ' 64). למשל, נשים אומרות דברים כגון: "אנחנו לא יוצאים בכלל", וגברים משיבים בדברים כגון: "זה לא נכון. יצאנו בשבוע שעבר" (שם), אך כוונתה היא שנורא מתחשק לה לצאת. הגברים לעומת זאת שותקים, או ממעטים במילים. ו"כאשר הגבר שותק, האישה מסוגלת לדמיין לעצמה את הגרוע ביותר" (עמ' 72), אך עליה להבין, כי כשם שהיא 'חושבת בקול', כל חושב בשקט בינו ובין עצמו. ואף אזהרה מנוסחת יפה: "לעולם אל תלכנה ל"מערתו" של הגבר, פן תיכווינה מאש הדרקון!" (עמ' 75), אלא יש להמתין ליציאתו ובינתיים לעשות משהו מהנה. כשהוא מדבר, הגבר אומר, למשל: "אני בסדר", והאישה נוטה להגיב ב: "אני יודעת שמשהו לא בסדר. מה זה?" (עמ' 76), אך עליה להבין שכוונתו היא בסך-הכול, שהוא מסוגל להתמודד עם הבעיה בעצמו, ולא שאינו מכיר בבעיה או בה.

בפרק השישי נאמר כי "הגברים דומים לגומיות" (עמ' 94): "כאשר גבר אוהב אישה, הוא זקוק מידי פעם לפרק זמן של התרחקות – בטרם יוכל לשוב ולהתקרב מחדש" (שם), מכיוון ש – "גבר מחליף באופן אוטומטי את הצורך שלו באינטימיות בצורך שלו באוטונומיה" (עמ' 97), כי – "הגבר מאבד במידה מסוימת את הקשר עם עצמו דרך הקשר שלו עם בת זוגו" (עמ' 99). כלומר, הוא צריך 'ספייס', מרחב. על האישה להבין זאת ולא להילחץ, וכשהוא חוזר – זה הזמן לדיבורים, למרות שנשים רבות טועות ונמנעות מכך כדי לא להרחיקו שוב. אבל אין להעניש אותו על התרחקותו, שהיא דבר טבעי.

בפרק השביעי, לעומת זאת, נאמר כי "הנשים דומות לגלים" (עמ' 113): "הערכתה העצמית של האישה עולה ויורדת כדוגמת תנודות הגלים. כשהיא נוגעת התחתית מגיע זמנה לחשבון נפש" (עמ' 114). הגבר צריך להיות רגיש לתהליך זה, אך גם לזכור כי האישה צריכה להגיע לתחתית ה"באר" שלה, וכי "כאשר הגבר מצליח להעניק תמיכה לאישה, היא עלולה להיעשות נסערת אף יותר" (עמ' 116, האומנם?). האישה מצידה גם צריכה לאפשר לעצמה את התהליך, שהרי "דיכוי רגשות שליליים גורר בעקבותיו, אוטומטית, דיכוי רגשות חיוביים גם כן, והאהבה גוועת" (עמ' 121). עוד נכתב כי זמן ממוצע של הדבר אורך כ-28 ימים, כמו המחזור החודשי, אך לא בהכרח עם חפיפה אליו.

כלומר, בשני המקרים אין מצב סטטי, אלא תנודות של התרחקות-התקרבות, עלייה-ירידה.

בפרק השמיני מדובר על "גילוי צרכינו הרגשיים הנבדלים" (עמ' 132): משותף לשני המינים, שהם נותנים את האהבה אותה היו רוצים לקבל, אך בעצם הצרכים הם שונים. "הגברים זקוקים בראש ובראשונה לזכות ב: אמון, קבלה, הערכה, הערצה, אישור ועידוד. נשים זקוקות בראש וראשונה לאכפתיות, הבנה, כבוד, מסירות, הצדקה, והפחת אמון מחדש" (עמ' 133). זהו "צורך ראשוני", אף כי כמובן ששני המינים צריכים את כל ה-12. ויש להעמיד אותם בהתאמה דרישה מול דרישה. אוסיף, כי מבחינת המאחד, הצרכים די דומים והם מעין וריאנטים האחד של השני, למשל הבנה מולל קבלה.

בפרק התשיעי נידון הנושא "כיצד ניתן למנוע ויכוחים" (עמ' 150): שהרי "בדיוק כפי שהתקשורת היא היסוד החשוב ביותר בקיום מערכות יחסים, כן עלולים הוויכוחים להיות היסוד ההרסני ביותר שלהן" (שם). זה בסדר ובלתי נמנע שיהיו חילוקי דעות, אך ניתן להתדיין בפתיחות במקום להתווכח, שהרי "רוב הזוגות פותחים בוויכוח על עניין מסוים, ומקץ חמש דקות הם רבים על הדרך שבה מתנהל הוויכוח" (עמ' 152). זה המשותף, אך יש "ארבע דרכים של התחמקות מפגיעה ברגשותינו" (עמ' 153) המתחילים במ"ם בהם יש היבדלות: מלחמה ומנוסה למאדים, המעמיד פנים והמתקפל לנוגה. הביטוי "אני מצטער" – שפירושו שונה במאדים ובנוגה – יכול לחולל פלאים, וכמו כן יש לקבל את הלגיטימיות של רגשות האישה. הנשים, לעומת זאת, צריכות להביע את דעתן באופן ישרה ולא מתפתלת.

בפרק העשירי מדובר על "צבירת נקודות זכות אצל בן המין השני" (עמ' 177), ובו נאמר, כי בניגוד למה שהגבר חושב, "כאשר אישה "רושמת" נקודות, אצלה כל מתנת אהבה – קטנה כגדולה – שווה נקודת זכות אחת. כל מתנה שוות ערך לרעותה" (שם), לכן חשובים מאוד הדברים הקטנים, והמחבר מציע 101 דוגמאות לכאלה, כגון (מודגש): "חבק אותה ארבע פעמים ביום" (עמ' 182). לגבר קשה להבין זאת, מכיוון שהוא מכוון להצלחות גדולות. (וזה מזכיר לי את אמירתו של הרמב"ם, שעדיף לחלק 1000 ₪ ל-1000 עניים מאשר לתת הכול לעני אחד, כי כך אתה מתרגל לנתינה). עוד המחבר נותן 5 סיבות "מדוע הגברים מעניקים פחות" (עמ' 192): אנשי מאדים דוגלים בהגינות, נשות נוגה דוגלות באהבה שאיננה תלויה בדבר, אנשי המאדים נותנים רק כשמבקשים אותם לתת, נשות נוגה אומרות "כן" גם כשנוטה מאזן הנקודות, ואנשי מאדים "רושמים" נקודות עונשין. זה חלק שמוטה לטובת האישה, ובכלל יש להעמיד בשאלה את כל שיטת ה"נקודות" הזו, הלא-אידיאלית, אך הקיימת בכל-זאת, לדעתי. לעומת זאת, "אין הגבר דורש דבר פרט לאהבה... הגבר דורש, כמובן, שהאישה תהיה שותפה שווה בחלוקת התפקידים בחיי היום יום, אולם אם אין הוא זוכה להערכה, אזי תרומתה חסרת משמעות ונטולת חשיבות לחלוטין מבחינתו" (עמ' 198). אני חושב שהראינו שגם האישה רוצה בעיקר אהבה ומבחינה זו הרי הם שווים. בכל אופן, הגבר מנקד לפי מידת האהבה. המחבר נותן מספר דוגמאות כיצד יכולות נשים לזכות בנקודות, ורובן מנוסחות על דרך השלילה, כמצוות "לא תעשה", כגון: "הוא שוגה במשהו, והיא איננה אומרת לו, "אמרתי לך" וגם איננה נותנת לו עצות – 10-20 נק'" (עמ' 200). ואולם, הטוב ביותר הוא להיות תומכת, בעיקר ברגעי חולשתו.

בפרק ה-11 מדובר על "כיצד לתקשר כאשר יש לנו רגשות בעייתיים" (עמ' 207), ובו המלצה לכתוב מכתב, שהרי "בין אם תכתבו את המכתב במטרה לשתף את בן/בת הזוג ברגשותיכם, ובין אם במטרה לשפר את הרגשתכם בלבד, עצם העלאת הרגשות על הכתב מהווה מכשיר חיוני לשיפור המצב במצבים קשים" (עמ' 208). במיוחד מומלץ לכתוב מכתב אהבה, שיתחיל ברגשות השליליים (המחבר מזכיר כעס, עצב, פחד/חשש וחרטה), אך יסתיים באהבה. בנוסף, מומלץ לכתוב מכתב תגובה, כך ילמד הצד השני מהם צרכי בן/בת הזוג. לשם כך, כמובן, יש לקרוא בפניו/בפניה את המכתב, שלכך תועלות רבות. יש לבטא את כל האמת, ובנוסף לפרט את כל מנעד הרגשות שהוזכר, שהרי לעיתים תכופות אנו מכסים ברגש אחד על השני ומסתירים אותו. המנגנון פועל בבני שני המינים, אף כי אצל כל אחד בצורה שונה. צורה אחרת להתחמקות מהתמודדות עם רגשותינו השליליים היא ההתמכרות, אך זו ברגיל רק מחזקת אותם.

בפרק ה-12 הנושא הוא "כיצד לבקש תמיכה ולקבלה" (עמ' 243) והוא מופנה בעיקר, אך לא רק, לנשים, מכיוון שהן מתקשות בכך, לטענת המחבר, היות ו"הססמה שלהן בנוגה היא, "האוהב לעולם אינו ממתין שיבקשוהו"" (שם). ואולם יש להקפיד על חמישה כללים: עיתוי מתאים, גישה לא תובענית, קיצור נמרץ, דיבור ישר ולעניין, ובחירה נכונה של מילים, למשל – לומר "מוכן" ולא "יכול", כי ודאי שאני יכול להוריד את הפח, למשל, השאלה היא האם אני מוכן. השלב השני: "למדי והתאמני לבקש לקבל יותר מהרגיל (אפילו כאשר ידוע לך שהוא יסרב)" (עמ' 259), כי "נכונותם של הגברים להיענות לבקשות גדולה הרבה יותר, כאשר יש להם החופש, שלא להיענות להן" (שם). השלב השלישי: "דרכי בקשה דעתניות (אסרטיביות)" (עמ' 264), למשל על-ידי שתיקה. ויש לדעת כי "כאשר גבר רוטן, זהו סימן טוב. זהו סימן, שהוא שוקל בדעתו, אם להיענות לבקשה או להעדיף את צרכיו הוא" (עמ' 264).

בפרק ה-13 מדובר על "שמירה על הקסם שבאהבה" (עמ' 271). לעיתים יש תנודות במצב הרוח, או רגשות מהעבר, שעולים דווקא בגלל האהבה, ואז פורצים ריבים, אשר רק 10% מהם מקורם באמת בהווה. הבנת הדבר היא כבר דרך לפתרון. לפי "תגובת ההיענות המושהית" (עמ' 278), דווקא כאשר אנו מקבלים את מה שרצינו בו ונמנע מאיתנו, אז מתפרצים רגשות הכעס והתסכול שלנו. לכן גם אנשים בריאים עשויים להזדקק לייעוץ. לבסוף משווה המחבר את האהבה לעונות השנה, מפריחת האביב להתפכחות הקיץ, לסיפוק הסתיו, למנוחה, הרהורים והתחדשות החורף, וחזרה לאביב.

לבסוף, רוב התובנות האלה נראות לעיתים מובנות מאליהן ואף טריוויאליות, אך בכל אופן ניסוחן הבהיר הוא מעיר עיניים. שנית, יש לזכור, שלא בכל המקרים המצב בין המינים הוא כפי המתואר וכי – כפי שהראה יונג – בכל גבר ישנה אישה ובכל אישה ישנו גבר, השאלה היא באיזה מינון. שלישית, תואר המצב, אך לא הובאה התייחסות לסיבה הגורמת שלו, האם ההבדל הוא מהותי (ואז – מדוע זה כך?) או נסיבתי. גם השאלה עד כמה המצב תלוי-תרבות לא טופלה.

ובהקבלה ליהדות: גם חז"ל סברו כי "נשים עם בפני עצמן הן" (שבת סב, א), ואף החלוקה למאדים ונוגה מצויה: רמב"ם, מורה נבוכים ג, לז: "והוא גם הטעם באומרו לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה⁵⁰, תמצאהו בספר "טומטום": מצווה שילבש האיש בגד אשה צבוע בשעה שעומד לכוכב נוגה, ותלבש האשה שריון וכלי נשק ⁵¹בעת שעומדת למאדים." לחז"ל מאמרים רבים על האישה, חלקם בעייתיים מאוד, אך נראה שבין הידועים ביותר ואחד שרלוונטי לעניינינו הוא המאמר: "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (קידושין מט, ב). גם ספרנו סובר כך, אלא שהוא ממשיך ומפרט הרבה יותר.

עם זאת, באותו עניין מצוי גם המאמר הבעייתי: "אל תרבה שיחה עם האשה" (משנה אבות א, ה), שאף ממשיך בדיוק והבהרה:  "באשתו אמרו, קל וחמר באשת חברו. מכאן אמרו חכמים, כל זמןיב שאדם מרבה שיחה עם האשה, גורם רעה לעצמו, ובוטל מדברי תורה, וסופו יורש גיהנם". ספרנו זה סובר בדיוק להיפך.

התאהבות/ ביקורת מאת חגי הופר

"התאהבות – איך אנו בוחרים במי להתאהב" מאת פרופ' איילה מלאך-פיינס (מודן, סדרת פסיכה, 2002) מוקדש להוכחת טענתו העיקרית, כי ההתאהבות אינה מקרית, אלא כפופה לכמה וכמה קריטריונים ניתנים לצפייה.

מבוא:

"דגם נוסף שזכה לפרסום רב הוא "הגדם המשולש של האהבה" שהציע רוברט סטרנברג. סטרנברג מאמין כי הצליח לזהות את שלושת המרכיבים הבסיסיים של האהבה, בעזרתם הוא יכול להסביר את כל אופני הביטוי השונים שלה. המרכיבים הם: אינטימיות, תשוקה ומחויבות. מערכת-יחסים שבה ישנה אינטימיות בלבד היא "חיבה". תשוקה בלבד היא "התאהבות". מחויבות בלבד היא "אהבה ריקה". לדעתו של סטרנברג, "אהבה רומנטית" מאופיינת בנוכחותם של תשוקה ואינטימיות ובחסרונה של מחויבות. לעומת זאת, ב"אהבה מושלמת" נמצאים כל שלושת המרכיבים הללו.

בספר זה נבחנים הקשרים בין "התאהבות", "אהבה רומנטית" ו"אהבה מושלמת" – על פי השמות שהעניק להן סטרנברג – מתוך הנחה שקיים ביניהן קשר נוסף שאינו קיים בהנחתו, וכן שקיימים בהן דברים נוספים מלבד שלושת המרכיבים אותם ציין" (עמ' 23).

כמו כן, ישנם סוגים שונים של אהבות ומכולם ספר זה מתמקד ב"אהבה ארוטית" (עמ' 24).

חלק 1 – בחירות מודעות – העלאת ההסתברות להתאהבות

פרק א' – קירבה גיאוגרפית – השדכן הסמוי:

"עצות האהבה הטובה: אל תאהב את

הרחוקות, קח לך מן הקרובות,

כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום.

(יהודה עמיחי, "עצות האהבה הטובה")" (עמ' 31).

"כמה מחקרים  "קלאסיים" מלמדים כי ככל שהמרחק הגיאוגרפי המפריד בין בני-זוג פוטנציאליים קטן, כך גדלה ההסתברות שהקשר ייגמר בנישואים" (עמ' 33).

"הקירבה הפיזית נמצאה כמנבא טוב יותר של ידידות מאשר דמיון בגיל, דת, מצב משפחתי, רקע אתני, רמת חינוך, שייכות לארגונים שונים ואפילו פעילות מועדפת בשעות הפנאי" (עמ' 35).

בנוסף לזה, "רוברט זאיונס הראה שחשיפה חוזרת לכל דבר כמעט, החל מאותיות סיניות וכלה בפניהם של אנשים זרים, מגביר את משיכתנו אליו" (עמ' 36).

לכן, "השפעתה של חשיפה חוזרת יכולה להסביר גם [בנוסף על קרבה גיאוגרפית – ח. ה.] את שכיחותם הגבוהה של רומנים במסגרת העבודה" (עמ' 38).

אני זוכר פרק של "סיינפלד" בו ג'ורג' שוכח בכוונה משהו בבית של הדייט שלו, כדי שלאחר שהיא תדחה אותו תהיה לו סיבה לבקר אותה בביתה, ואחרי שתראה אותו שוב ותתרגל אליו היא גם תחבב אותו יותר ותסכים לצאת איתו שוב... זה עבד לו!

בנוסף, "פרידה רומנטית... מחזקת את הניצוץ הרומנטי בקשר. על פי משוואה חברתית אחרת: "רחוק מן העין רחוק מהלב"... ריחוק פיזי מחזק ריחוק נפשי" (עמ' 40). אלא שהראשונה היא פרידה קצרה והשני הוא ריחוק ממושך, והכול שאלה של הרגל.

פרק ב' – אדרנלין הוא שיקוי האהבה:

"ניתוח הראיונות, שבהם דיברו גברים ונשים צעירים על הקשרים הרומנטיים המשמעותיים ביותר שלהם, מגלה כי בערך ברבע ממערכות היחסים החל הקשר בתקופה של עוררות רגשית. בחלק מהמקרים הרגישות המוגברת היתה כתוצאה מאובדן כואב, כמו מות ההורה או סיום קשר משמעותי. במקרים אחרים התרחשה עוררות כתוצאה מחוויה חיובית מרגשת, כמו תחילת פרק חדש בחיים או נסיעה לחו"ל. לפעמים היא היתה תוצאה של אירוע טראומטי, תאונה למשל" (עמ' 45).

בעבר טענתי שאפשר שהתאהבות דוד באביגיל בתנ"ך הייתה מאותו הסוג, התאהבות מתוך עוררות רגשית.[1] כמו כן, הניסוי הידוע ביותר כאן הוא נסיינית שנתנה שאלון על גשר רעוע וביקשה שיתקשרו אליה להמשך מילויו, כאשר ההיענות הייתה גבוהה בהרבה מקבוצת הביקורת, מסיבות רומנטיות.

בנוסף, "מכשולים מחזקים את האהבה" (עמ' 55): "ממצא אחרון זה תומך חלקית בחוכמה העממית על פיה כדאי לנשים, אך לא לגברים, להיות "קשות להשגה"" (עמ' 58).

פרק ג' – אופי ויופי:

"מה מושך יותר, אופי או יופי? ניתוח הראיונות הרומנטיים מראה כי למעלה מ-90% מהמרואיינים הזכירו תכונות אופי כשניסו להסביר מדוע נמשכו אל בני-זוגם. כ-70%, הפעם יותר גברים מנשים, ציינו משיכה להיבט כלשהו בהופעתו החיצונית של בני-הזוג כהסבר. כלומר – אופי מושך יותר מיופי (לכל הפחות אם אנחנו סומכים על דיווחיהם של אנשים)" (עמ' 63).

ההערה האחרונה שבסוגריים חשובה, כי כשחוברו למכונת אמת יותר נשים הודו בחשיבות ההופעה החיצונית.

בנוסף, "ככלל, אנחנו תופסים אנשים יפים כנחשקים יותר בתור בני-זוג למין, רומנטיקה ונישואים" (עמ' 67) ויש לנו יותר ציפיות מהם.

מה יפה בעינינו? – "היופי אינו בעיני המתבונן: כולנו אוהבים נשים שפניהן עדינות, עיניהן גדולות ופיהן אינו מרוחק מדי מסנטרן... אטקוף מצטטת מחקרים רבים המלמדים על כך שאנחנו אוהבים את הממוצע; לא יופי ממוצע, אלא צורה ממוצעת" (עמ' 69).

מדוע אנחנו אוהבים אנשים יפים? ניתנים מספר הסברים, למן הנאה אסתטית פשוטה ועד ההסבר האבולוציוני. אך בין לבין מוזכרות גם הציפיות הנוספות ועל כך נכתב: "האם אנשים יפים אכן מוכשרים, מוצלחים וטובים יותר מהשאר? בקווים כלליים התשובה היא: לא!" (עמ' 73). אלא שמיד מסופקים נתונים המורים על ההפך מזה: אנשים יפים נוטים להיות פופולריים יותר ובעלי כישורים חברתיים רבים יותר... אנשים יפים נוטים לעבוד בעבודות טובות יותר, להרוויח יותר כסף, ובאופן כללי לדווח על סיפוק רב יותר בחייהם בהשוואה לאנשים לא-מושכים" (שם). ועדיין יש "מחיר" ליופי, למשל אי הידיעה האם מתחברים אליך בגלל יופייך או אופייך.

בנוסף, "יש עדויות רבות לכך שאנחנו בוחרים בני-זוג הדומים לנו ברמת המשיכה שלהם", כלומר מתפשרים.

על אף האמור קודם, נאמר עתה על "הסובייקטיביות של היופי": "למרות שקיימים גברים ונשים שיופיים הוא מהסוג שאין עליו עוררין, אפילו כאלה יפים יותר בעיני אנשים מסוימים מאשר בעיני אחרים... "היופי הוא בעיני המתבונן": לא רק שאדם מושך בעינינו יכול להיות מאוד לא-מושך בעיניו של אחר, אלא שהמשיכה שלנו עצמה עשויה להשתנות בהשפעת גורמים שאינם קשורים להופעה חיצונית" (עמ' 76). זו כבר סתירה שנייה שאני מוצא בספר, אף שכאן ניתן אולי לסנגר ולומר שהמחברת פשוט מציגה תמונה מורכבת, בלי להדגיש את הניגוד.

והנקודה היהודית: "למרות העדויות שאינן תומכות במסקנה על פיה "שקר החן והבל היופי", כדאי מאוד שאנשים המתייאשים לנוכח הדעות הקדומות בעניין היופי יתעודדו מן העובדה שיופי וחן אינם מבטיחים הצלחה במציאת בני-זוג או בנישואין" (שם). כאן ראוי להדגיש, כי הפסוק המובא אינו מתאר מציאות קיימת, אלא כזו שהוא רוצה שישאפו אליה, מגמת התנהגות. שאלה בפני עצמה היא עד כמה יש הפרש ביחס ליופי בין החברה הדתית ובין זו החילונית.

עניין נוסף הוא מציאותה של "נבואה המגשימה את עצמה" (עמ' 83). בניסוי לא אתי במיוחד חיזרו אחרי נערה לא מושכת עד שבטחונה גבר והיא הפכה למחוזרת באמת.

ומהם תכונותיו של האוהב? "הפסיכולג ההתפתחותי הנודע, אריק אריקסון, טען כי עלינו לפתח זהות עצמית חזקה לפני שנוכל לפתח מערכות-יחסים אינטימיות באמת" (עמ' 87), וכן – "אברם מסלאו תיאר את הצורך במימוש עצמי כפסגת צורכי האדם. הוא האמין כי השגת הגשמה עצמית היא הבסיס ליכולת לתת ולקבל אהבה" (עמ' 88), אף כי – "אנשים המגשימים את עצמם נהנים יותר מקשרים רומנטיים, אך זקוקים להם פחות מאנשים שלא הגשימו את עצמם" (שם). לסיכום, "כפי שכתב אובדיוס, המשורר הרומי בן המאה הראשונה לספירה, ב"אמנות האהבה": "אם ברצונך להיות נאהב, היה ראוי לאהבה" (עמ' 90).

פרק ד' – משיכה כלפי הדומה (וכלפי השונה) – אנו אוהבים את ההשתקפות של עצמנו:

המוטו: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו – מסכת בבא קמא, דף צ"ב" (עמ' 91).

"כמו נרקיס, רבים מאיתנו נמשכים להשתקפות עצמנו, כלומר לאנשים הדומים לנו... ניתוח ראיונות המשיכה הרומנטית מלמד כי בחמישית מהמקרים בקירוב שיחק הדמיון תפקיד במשיכה הראשונית" (עמ' 92-93).

מדוע קיים דמיון בהופעה החיצונית של בני-זוג? שלושה הסברים מוצעים: הוגנות, אנו מקבלים את מי ש"מגיע לנו"; חשיפה לבני משפחה הדומים לנו וחיבובם; או ש"בני-זוג נוטים להפוך דומים יותר בהופעתם החיצונית לאורך השנים" (עמ' 99), בעקבות מנהגי חיים דומים. (אבי נוהג לומר כך).

מדוע אנו נמשכים לאנשים הדומים לנו בעמדותיהם? כאן מוצעים מספר הסברים, החל מסיפוק תחושה נעימה שאנו צודקים, דרך – "אם אנחנו אוהבים את עצמנו, סביר להניח שנאהב את האנשים הדומים לנו", וכלה בסבירות של אנשים אלה, המסתובבים באותם חוגים, להימצא בסביבתנו.

ודמיון באישיות? "עם זאת, העדויות המחקריות על אודות הקשר בין דמיון באישיות ובין משיכה רומנטית מועטות וחלשות יותר בהשוואה לעדויות על הקשר בין דמיון בעמדות ובין משיכה.

נראה כי בעוד הדמיון בעמדות משמש כמסננת חשובה בשלב ההיכרות ובראשית התפתחותו של קשר רומנטי, דמיון באישיות הופך לחשוב יותר בהמשך התפתחות הקשר. ואכן, מחקרים מלמדים כי זוגות בעלי אישיות דומה מדווחים על רמות גבוהות יותר של אושר וסיפוק מחיי הנישואים בהשוואה לזוגות בעלי אישיות שונה" (עמ' 103-104). הסיבות למשיכה כאן דומות בעיקרן לסעיף הקודם.

בנוסף, קיים "דמיון בבגרות הנפשית" (עמ' 105), כלומר ברמת הדיפרנציאציה, מובחנות מבית ההורים, לפי מינוחו של מארי בוון. ולדעת הרוויל הנדריקס ההתחברות באה מדמיון בפציעה הפסיכולוגית שאנו "תקועים" בה.

דמיון גנטי: ישנה טענה אבולוציונית הגורסת כי "אנחנו נמשכים מינית לאנשים שדמיונם הגנטי אליו אופטימלי" (עמ' 106), כלומר לא לשונים מאוד (גזע שונה) ולא לדומים לנו מאוד (בני משפחתנו). דבר זה אף נבדק בניסוי.

ומה בדבר המשיכה אל השונה? "קיימות עדויות קליניות רבות, כמו גם עדויות אנקדוטיות, לכך שניגודים נמשכים זה לזה. גברים חלשים נמשכים לנשים חזקות, נשים רגשניות נמשכות לגברים שכלתנים, וגברים תוקפנים נמשכים לנשים רכות ועדינות" (עמ' 108). הסברים: אם מישהו אוהב אותי למרות שאינו מסכים עימי סימן שהוא באמת אוהב אותי, ולחלופין – כך לומדים משהו חדש. ועדיין, המשיכה אל הדומה דומיננטית יותר. ויש יועצי נישואים הרואים באמונה ב"ניגודים משלימים" מיתוס מסוכן (ואכן, להערכתי, הדוגמאות שהובאו לעיל כולן בעייתיות יותר או פחות). אך עדיין הניגוד נתפש כמשלים ועל כך נכתב: "ואכן, נראה כי אנחנו נמשכים לבני-זוג הדומים לנו באופן כללי (ברקע, עמדות, בתחומי עניין), אך משלימים אותנו בהיבט משמעותי שבו הם מנוגדים לנו" (עמ' 109-110). שמעתי את ד"ר יורם יובל בתכנית טלוויזיה אחת אומר ומדגיש נקודה זו. לי זה מזכיר, לפחות כאילוסטרציה, גם את הרמה הגופנית (לפחות בקשר ההטרוסקסואלי הנפוץ) – דמיון כללי אנושי עם שוני מהותי מיני.

פרק ה' – סיפוק צרכים והדדיות – אנו נמשכים לאנשים שנמשכים אלינו:

מוטו: "אהבה יולדת אהבה – תיאודור רתקה, "התנועה"" (עמ' 113).

"מחקרים שבחנו מי מתאהב במי זיהו את חשיבותו של מילוי הצרכים ואת ההשפעה המשכרת בידיעה שמישהו נמשך אליכם" (עמ' 114).

"לאחרונה היו אפילו שטענו כי אידיאולוגיית השוק פלשה לתחום היחסים הרומנטיים ושינתה "מין" ו"אהבה" באמצעות הפיכת האינטימיות לסחורה עוברת לסוחר" (עמ' 116). בעיניי קשר כזה הוא בעייתי, אף שמשהו מזה קיים אולי בכל קשר באופן סמוי יותר. בכלל, אהבה היא רגש, לא הגיון. ובאותו אופן – "דייל קרנגי, בספרו רב המכר "איך לרכוש חברים ולהשפיע על אנשים?", הופך את הקשר בין סיפוק צרכים ובין אהבה להמלצה: "אם ברצונך שמישהו יאהב אותך, דאג לספק אצל אותו אדם צורך חשוב המשותף לכולנו, הצורך לחוש מוערך ואהוב. היה נעים..."" (עמ' 118).

באופן דומה, "אנו אוהבים לחוש נאהבים" (עמ' 122) ונוטים להשיב אהבה. אך צריך לומר כי קיימת גם אהבה חד-סטרית (ואולי יותר – לא רק - בגישושים של ימי הנעורים?). וכפי שהמחברת כותבת, יש גם לאהוב יותר מדי.

"מילוי צרכים לעומת משיכה הדדית: למי מהם תפקיד מרכזי יותר באהבה?" – בסיפורים ארוכים, "ניתוח סיפורי ההתאהבות שלהם חשף כי המשתנה שהוזכר בכמעט בכל אחד מהסיפורים היה ההדדיות באהבה... מילוי צרכים כגורם משיכה, לעומת זאת, הוזכר בפחות מרבע הסיפורים" (עמ' 125-126). בקצרים סיפוק הצרכים הוזכר בעשירית מהסיפורים. אחד ההסברים למיעוט הופעת מאפיין זה היא שלא נעים להכיר בו.

אוסיף הערה שמתאימה הן לסעיף זה והן לזה שלפניו: בשבועות האחרון שמעתי הרצאה מפי ד"ר יאיר כספי, העוסק בפסיכולוגיה יהודית, והוא טען כי בקשר חשוב שלכל אחד "יהיה אלוהים", לאו-דווקא הדתי, ושגם לא יהיה אליל. אלא שלאלוהים שמות רבים, לפי פניו השונים, וכל אחד מתחבר לפן אחר שלו, למשל זה לדין וזו לרחמים וכד'. החוכמה היא למצוא השלמה בתפישת האלוהים של בן-הזוג.

פרק ו' – תהליך ההתאהבות:

"ניתוח הראיונות הרומנטיים מגלה כי בשליש מהמקרים, ההתאהבות מתוארת כתהליך הדרגתי. רק ב-11% מהמקרים ההתאהבות מתוארת כהתאהבות ממבט ראשון" (עמ' 131).

שלבים בהתפתחות האהבה: לפי אחת מהתיאוריות הדו-שלביות, תחילה מתבצע "סינון ראשוני" של הלא מתאימים ורק לאחר מכן בחירה. לפי תיאוריה דו-שלבית אחרת – "בשלב הראשון, הדמיון בערכים הוא החשוב ביותר. בשלב השני, השלמה בצרכים היא החשובה" (עמ' 134). ועוד, "על פי תיאוריה מפורסמת המציגה שלושה שלבים של אהבה, הבחירה הרומנטית מתבצעת בשלבים: גירוי, ערך, תפקיד" (שם), כשהגירוי הוא הרושם הראשוני, הערך הוא דמיון בערכים והתפקיד הוא התפקוד של כל אחד, באופן שיכול להקביל למילוי הצרכים. ולפי תיאוריה ארבעה-שלבית השלבים הם: גישוש, משא ומתן, מחויבות ומיסוד. לפי אחרת: דמיון נוח המוביל להעמקה. ולפי אחרת, של אבנר זיו: משיכה, איבחון – בחינת מידת ההתאמה, גילוי עצמי – של תחושות עמוקות, ציפיות הדדיות וסיפוק צרכים.

"כל זה מביא אותי לטענה כי התאהבות היא תוצאה של תהליך סינון דמוי משפך. אין בתהליך זה שלבים מוגדרים, אלא מעין "מסננות אהבה" הממוקמות בנקודות שונות במשפך" (עמ' 138). ויש עוד תיאוריה של פרנצ'סקו אלברוני, המחלק את התהליך לשני שלבים: התאהבות ואהבה, כמו פרח ופרי. ולי נראה ששתי הטענות האחרונות הם חוכמות עממיות ידועות. והמחברת גם מזכירה כאן את הפן הסובייקטיבי שבאהבה, שהרי לכל אחד נראה שאהבתו היא אחת ויחידה ומיוחדת במינה (ואולי זה באמת כך במובן מסוים...).

ההבדל בין המינים בתהליך ההתאהבות: "אצל גברים רבים המשיכה הראשונית היתה למראה החיצוני המפתה של האישה, בעוד אצל נשים רבות לא נמצאה משיכה בתחילת ההתאהבות. ההתאהבות קרתה בתגובה להתפתחות קשר של ידידות ולתמיכתו של הגבר" (עמ' 140). גם זו חוכמה ידועה. וכן, "ניתן לסכם ולומר כי אצל גברים המשיכה גורמת לקשר, בעוד שאצל נשים הקשר גורם למשיכה" (עמ' 141). סיבת ההבדל היא אולי סטריאוטיפים מיניים (אולם מה הסיבה שלהם עצמם?). ההסבר האבולוציוני יובא בפרק הבא, אך מצוין כי בכל מקרה אופני החיזור אינם אוניברסאליים. וכן, "המסקנה (שראוי לקבלה בזהירות הראויה) היא שנשים עשויות יותר להשתמש במין כדי להשיג אהבה, בעוד גברים עשויים יותר להשתמש באהבה כדי להשיג מין" (עמ' 142).

פרק ז' – המצליח והיפה – על ההבדלים בין המינים בבחירת בני-זוג:

האם יש הבדלים בין גורמי ההתאהבות אצל גברים ונשים? – "המשתנה היחידי שבו נמצא הבדל משמעותי היה בהשפעת ההופעה החיצונית. רוב הגברים, לעומת פחות ממחצית הנשים, הזכירו יופי כאחד הגורמים המכריעים ביותר במשיכה שחשו" (עמ' 148). לעומת זאת, במחקר של אלן פיינגולד – "ממצא מעניין הוא שההבדל בדיווח בשאלונים היה גדול מאשר ההבדל בהתנהגות עצמה. במילים אחרות, גברים מושפעים פחות מיופיין של נשים מכפי שהם מצהירים, ונשים מושפעות יותר מהופעתם החיצונית של גברים מכפי שהן מוכנות להודות" (עמ' 149). אך מחקרו מצא גם שנשים נמשכות למעמד ושאפתנות. בראש רשימת התכונות הרצויות היו גם, ללא הבדל בין המינים, חוש הומור טוב, רגישות ואישיות נעימה.

כמו כן, נמצא כי לגברים חשובה הופעה סקסית ולנשים תקשורת, וכי "הסתבר כי בהשוואה לגברים, נשים העדיפו או התעקשו לקיים יחסי מין במסגרת של יחסים בהם קיימת מעורבות רגשית ואפשרות לנישואים" (עמ' 151), (לא הומצא פה הגלגל). כך גם גברים מבוגרים מעדיפים צעירות ונשים מעדיפות גברים מבוגרים מהם מעט. נשים מעדיפות גבוהים מהן וגברים נמוכות מהם. ובהתאמה, נשים נוטות להתחתן "כלפי מעלה" וגברים "כלפי מטה". נשים אוהבות דומיננטיים (אבל לא אנוכיים) וגברים לא.

הסיבות להבדל: "על פי התיאוריה האבולוציונית... אצל גברים מכתיבה האבולוציה העדפה לסימנים המעידים על יכולת הפריון של האישה (צעירה ויפה); אצל נשים מכתיבה האבולוציה העדפה לסימנים המעידים על יכולת השגת משאבים (משכורת ומעמד)" (עמ' 153). כמו כן, לאישה "השקעה הורית" גדולה יותר, היא זו הנושאת את ההיריון ומספר צאצאיה האפשריים מוגבל, שלא כמו אצל הגבר, לכן היא נוטה לבדוק בקפידה את בן הזוג. ואכן נשים תופשות נאמנות כתכונה מושכת. את הבגידה שבכל זאת קיימת מסבירה התיאוריה בדבר שתי "אסטרטגיות רבייה" – הזאב (cad) והאב (dad). כמו כן, מחקר הראה, כי סטוצים גברים יעשו עם מעט מאוד מסננים, ולא כך בנישואים, (כמובן). בהצעת מין מיידי, 75% מהגברים הביעו הסכמה לעומת 0% מהנשים. אך ישנה גם ביקורת לגישה האבולוציונית, למשל כנגד תפישת "הנקבה הביישנית", כשהמחקר מורה אחרת, מה גם שהדבר סותר עובדת "אבולוציונית" אחרת – שהאישה מנופפת במיניותה, ועוד.

תיאוריית התפקיד החברתי: טוען כי ההבדלים אינם אמיתיים, אלא תוצאה של נורמה חברתית ותהליך סוציאליזציה, חיברות, בהתאם. הסטריאוטיפים נוצרים כדי לארגן מידע. הבעיה שבכך אנו נוטים גם לטעות, למשל לחטוא בכללות גסות. אלא ש"מעצם טבעם, הסטריאוטיפים מנציחים את עצמם" (עמ' 161). והפרדוקס הוא שאחר-כך מתלוננים על זה. אך האם לסטריאוטיפים מיניים יש אחיזה במציאות? "נראה שהתשובה לשאלה זו היא "לא!" קרול מרטין הראתה כי כאשר סטודנטים נשאלים על התכונות המאפיינות גברים ונשים, הם מתארים סטריאוטיפים מיניים. אך כשהם מתבקשים לתאר את עצמם, ההבדלים נעלמים כמעט לחלוטין" (עמ' 163). למעשה, גברים ונשים מעדיפים בני זוג בעלי תכונות מעורבות, אנדרוגיניים.

התיאוריה הפסיכואנליטית: היא מקבלת את ההבדלים כקיימים, "תיאורטיקניות אלה סוברות שההבדלים בין המינים באהבה הרומנטית הם תוצאה של חוויות ילדות שונות שילדים וילדות עוברים ושל תפקידים התפתחותיים שונים שעימם עליהם להתמודד" (עמ' 167). כולם מחוברים בתחילה לאם, אך הבן נפרד ממנה ומידמה לאב והבת מידמה לה. "כשגברים מתאהבים הם מוצאים מחדש את הקשר עם אישה" (עמ' 168). לגברים מתפתח קונפליקט בין כמיהה לפחד מהיבלעות, ולנשים תפקיד ההתקשרות קל, "אך תפקיד הגדרת העצמי קשה להן" (עמ' 169). אצל גברים הקשר הרגשי לאם מודחק ולכן בקשר הרומנטי מודגש היחס המיני.

תיאוריית ההבניה החברתי: לפיה "הבדלים אינדיבידואליים חשובים יותר מהבדלים בין המינים" (עמ' 171). אדם שונה מאדם ותרבות שונה מתרבות. האהבה מובנית חברתית. "ואכן, כשבוחנים את התכונות המושכות ביותר אצל בני-זוג, לא נמצא הבדל בין המינים. גם חוקרי אבולוציה מדווחים במחקריהם שגברים ונשים כאחד מציינים בראש רשימת התכונות הרצויות בבני-זוג "טוב לב" ו"התחשבות"" (עמ' 172). כמו כן, "לנשים יש עניין רב במין" (שם) ובחברות מערביות הן אף מיישמות אותו. "מערכת-יחסים אינטר סובייקטיבית היא האנטיתזה, ההפך הגמור, של מערכת יחסים סטריאוטיפית" (עמ' 173). והבעיה היא כי "דרך החשיבה המערבית מדגישה דואליות וניגודים... עודף הפישוט מסתיר את העובדה שהדומה עולה על השונה" (עמ' 174).

האם אפשרי שילוב בין התיאוריות השונות? המחברת מציינת "צורך בתיאוריה אינטגרטיבית של משיכה רומנטית" (עמ' 175), אך יש הסבורים שזו אינה אפשרית. אלא שלדעת המחברת היא אפשרית והכרחית, אלא שהסבר כזה לא מוצע.

החלק השני עוסק ב"בחירות לא מודעות" (עמ' 179), ומתמקד בפן הסובייקטיבי של הקשר, על סמך טיפולים אישיים. אך מכיוון שהארכתי עד כאן הרבה אקצר כאן. אציין רק את הכותרות: מוכנות לאהבה, הבת המתאהבת ב"אביה" והבן המתאהב ב"אמו" – משנתו של פרויד, המודל הרומנטי המופנם וארבעה סיפורים.

החלק השלישי הקצר עוסק ב"אהבה כחוויה מתקנת" והפרק היחידי בו נקרא "כיצד להפוך בעיות בקשר להזדמנות לצמיחה".

אם לסכם בקצרה, זהו ספר יסודי ומעמיק, המומלץ מאוד לקריאה – למי שלא מסתפק בסיכום שלי. לעיתים התובנות אמנם מובנות מאיליהן, ובכמה מקומות ציינתי זאת, אך במקרים אחרים לא. אוסיף כי סכמטיזציה של הרגש האישי העמוק הזה עשויה אולי להרתיע, אולם תועלתה בצידה.

ומשהו קליל לסיום:

אהבה זה כל הספר/ ביקורת מאת חגי הופר

"אהבה זה כל הספר" (כנרת זמורה ביתן, 2014) הוא ספר חדש מאת חיים שפירא, שכתב בין היתר את "על הדברים החשובים באמת" ו"קהלת – הפילוסוף המקראי" (ושקראתי את כל ספריו). ספר זה דומה להם בכך שהוא מהווה הגות קלילה, המתבססת בעיקר על ציטוטים ומובאות. הפעם הגדיל המחבר לעשות והביא שלושה סיפורים שלמים, שניים מאת צ'כוב ואחד מאת טולסטוי. ובכל זאת, ואולי משום כך, מדובר בספר חביב וקריא מאוד, שקראתי כמעט ברצף אחד. גם אם אין בו רעיונות מקוריים, אלא הרוב המוחלט הוא משל אחרים, עדיין המחבר הוא בעל השכלה רחבה ומהנה לשאוב ממנו אתת הידע שרכש.

אציג כמה רעיונות מהספר שדיברו אליי במיוחד ואעיר עליהם:

בעמ' 32 נאמר: "אצל אפלטון האידאה (האהבה) היא המקור, והדברים החושניים והמוחשיים הם כמו הצל שהיא מטילה... ואילו לפי פרויד, אהבה היא העידון של תאוות הבשרים (או של התשוקה המינית)". זהו הבדל בסיסי. עוד אומר אפלטון מפי דיוטימה בדיאלוג "המשתה", כי באהבה אנו מחפשים את שחסר לנו. ואילו לפי אריסטופנס, שיוצג בהמשך הספר, היינו פעם מחוברים, כך שאנו מחפשים את "החצי השני" שלנו, גישה רומנטית-אידיאית קצת מוגזמת, אך בעלת קיום כלשהו בנפש.

בעמ' 108 הוא מצטט את שפינוזה שאמר: "אהבה היא שמחה בלוויית רעיון של סיבה חיצונית". נשמע פשוט, אך בעצם מתוארת כאן אהבה נשגבת של הדבר כשלעצמו, עצם קיומו, בעוד שאצל רוב האנשים מושג האהבה מתקשר גם למעשים, ליחס ולתועלת שהם מפיקים מהאהבה. אולי זה ההבדל בדברי חז"ל בין "אהבה התלויה בדבר" ובין זו שאינה תלויה בדבר.

אעיר כאן, שמתח זה בין שני קטבים הוא זה היוצר עניין בכתיבה, והוא נעדר מציטוטים חביבים אך נטולי הקשר הפזורים בספר. ונראה שהמחבר יודע זאת, שהרי בספר אחר הוא העיר יפה, כי אמת עמוקה היא קביעה שגם ההפך שלה הוא נכון.

בעמ' 117 הוא מציין כי אושו אמר, שבחברה המערבית כל אהבה היא lovehate, יחסי אהבה-שנאה. יש בזה אמת רבה. למשל, כמה אנו מכירים את הבעלים המתלוננים על נשותיהם. אז מה האופציה האחרת? אולי – אני אומר - לפתח אהבה כמו זו של שפינוזה או של אפלטון...

בעמ' 121 הוא מביא את הרעיון של סטנדל – החמישי בשורה של שבעה שלבים – בדבר ה"קריסטליזציה", כלומר, יצירת אידיאליזציה של האהובה. זה דבר ידוע, ובכל אופן נחמד להכיר אותו בהקשרו.

בעמ' 124 מופיע הציטוט הבא: "אישה חכמה לעולם אינה מתמסרת לגבר בפגישה שתוכננה מראש. זו חייבת להיות חוויה בלתי צפויה" – סטנדל. אם זה נכון, אתרי ההיכרויות באינטרנט בצרות, אך זו כנראה הסיבה שרבים אינם ששים לפנות למקור זה.

בעמ' 132 מתחיל הסיפור הבאמת-נהדר של צ'כוב "נשמה טובה", המתאר אישה המחליפה אהבות (בעל כורחה) ומזדהה לחלוטין עם כל אחד מאהוביה. שפירא משווה זאת לסיפור של אכו מהמיתולוגיה היוונית, שמכאן אכו במשמעות הד, ובכלל לתופעה הפסיכולוגית של הידמות. ואני תמה האם אינו שם לב שגם ספרו-הוא הוא רצף של הזדהויות כאלה? אני בטוח שכן, הוא שם לב. אגב, אפשר למצוא בזה גם מאפיין פוסטמודרני של ציטוט קדמונים, משום שהכול כבר נאמר ו"אין כל חדש תחת השמש".

עוד המחבר שואל מה הפמיניזם יאמר על הסיפור? לדעתי הוא יאמר שהוא מתאר אישה כנועה ונעדרת אישיות, בצורה שלא הולמת את הערכים החדשים. ואולם, אסתכן ואשאל, אולי הוא בכל זאת תופש משהו מהותי? קרוב לזה - אם להשתמש במונחים מתחום הקולנוע, יש האומרים, כי מבחינת האישה סיפור האהבה הוא הסיפור המרכזי, בעוד שמבחינת הגבר הוא רק סיפור-המשנה (כך קורה ברוב הסרטים). אך אולי בעולם הפמיניסטי גם דבר זה משתנה. זו רק נגיעה בנושא שהספר לא עוסק בו כלל.

בהמשך הספר שפירא מתאר ממושכות את ספרו הענקי של פרוסט "בעקבות הזמן האבוד". באופן מעניין הוא מציין, כי הגיבור, סוואן, משמש כאקו של אהובתו אודט, היפוך מגדרי של סיפורו של צ'כוב. הנה אם כן מדובר באפיון כללי של האהבה, השייך לשני המינים.

לסיכום, כאמור, ספר חביב מאוד, שאין כל סיבה מדוע שלא יהפך, כקודמיו, לרב-מכר (גם מבחינת המחיר הוא שווה לכל נפש – 59 ₪). כל-כך הרבה כתבו על אהבה, המחיזו אותה והסריטו אותה, אך תמיד כיף לשמוע עוד משהו אודותיה.

[1] כאן: http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t08a25_2.html