בסופו של דבר, כולנו ריאליסטים.
הימין מחזיק באידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה שהובטחה לאבות, והשמאל מחזיק באידיאולוגיה של הישמעות לחוק הבינלאומי המורה להשיב שטחים כבושים ולחובה המוסרית שלכל אדם יהיו זכויות בסיסיות, שכוללות גם זכות בחירה וייצוג, אבל אלה ואלה מכופפים את האידיאלים הנעלים שלהם בפני המציאות והריהם ריאליסטים-פרגמטיסטים.
הימין, כאמור, דוגל בארץ ישראל השלמה, אך הארץ שהובטחה לאברהם מגיעה עד נהר פרת שבעירק: בראשית טו18: "ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת". וזו אינה רק הבטחה שעל הנייר, שהרי בימי דוד ממלכתו שלטה גם על עמון/סוריה וגם על מואב/ירדן. מדוע לא מבקשים הימנים לממש את כל זכותנו על כל חבל הארץ הזה? כי זה לא יתכן פרקטית וכולנו ריאליסטים. וגם הריאליזם הזה התקבל רק עם הזמן, שהרי ז'בוטינסקי כידוע שורר: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".
והשמאל דוגל בהחזרת שטחים כחוק וכמוסר, אך הגבולות שהוא מדבר עליהם – וכן מדברים עליהם הפלסטינאים עצמם – הם גבולות 1967. מדוע לא גבולות 1948? מעולם לא הבנתי זאת מבחינה עקרונית. ונראה שגם כאן יש שיקול פרגמטיסטי – המציאות מ-1948 כל-כך השתנתה, שכבר אין טעם לדבר על חזרה אליה, כך שגם כאן כולנו ריאליסטים.
יואילו נא, אם כך, האידיאליסטים הגדולים להרכין ראש ולהיאזר בענווה ויודו, כי המצב האקטואלי בשטח משפיע על דעתם הרבה יותר ממה שהם מוכנים להודות. יודו נא, כי אחרי הכול, כולנו ריאליסטים.