הסכסוך הישראלי-פלסטינאי – תמונת מצב
"רק שיתוף פעולה ישיר עם הערבים יכול ליצור קיום בעל ערך ובטוח... מעציב אותי פחות שהיהודים אינם חכמים מספיק כדי לתפוש את זה מאשר שאין בהם מידה מספקת של צדק כדי לרצות את זה" (אלברט איינשטיין במכתב מ-19 יוני 1930).
ראשית אומר כי איני חושב שבדברים הבאים אחדש הרבה, שהרי הסכסוך הישראלי-פלסטינאי כה ממושך שהכול כבר נאמר עליו ותמונת המצב ידועה. ובכל זאת.
בעיניי, אין פה בכלל שאלה. יש פה כמה מיליוני בני אדם שאין להם כל מעמד. אז צריך או לספח אותם ולתת להם אזרחות או לתת להם מדינה. מכיוון שאת האפשרות הראשונה גם הם וגם אנחנו לא רוצים (אנחנו - מטעמים דמוגרפיים), נשארה האפשרות השנייה. צריך רק לראות איך מיישמים אותה על הצד הטוב ביותר. אלא שבינתיים שלטון הליכוד לא מציע כלום. לטווח הקצר, לכן, המצב לא נראה טוב.
אני חושב שאפשר להגיע להסדר עם הכוחות המתונים אם רק יהיה מספיק רצון, משני הצדדים, ואם רק ננהג בתבונה ולא נפעל מהבטן. הטענה החוזרת היא שדווקא הם לא מסכימים למה שמציעים להם. זו חזרה על הטענה ההיסטורית הידועה ש"ברק הציע להם הכול והם לא רצו", שבזמנו התייחסתי אליה במאמר, שבינתיים אבד, ורק אחזור משם על הטענה כי ברק לא הציע "הכול" אלא רק 97%, ואולי זה לא היה מספיק. ואולי את גישתו המתנשאת אפשר לראות בתמונת דחיפתו הידועה את ערפאת בדלת בעת המפגש עם נשיא ארה"ב. ברק גרם נזק עצום וייאש את אזרחי מדינת ישראל מהשלום. גישתו הייתה חדה ואנליטית ולא התאימה למנטאליות הערבית העגלגלה יותר.
ומילה על שרון. שרון היה ראש הממשלה הנורא ביותר, בולדוזר דורסני. בתקופתו הייתה האינתיפאדה השנייה, הרצחנית כל-כך. לא יודע עד כמה אפשר להאשים אותו בה, אך יש להודות שההתמודדות עימה הייתה נוראית. מאבטחים פוזרו בכל רחבי הארץ והתנפלו על כל מי שנראה "חשוד". זה אמנם כביכול היה מוצדק, שכן היה צריך לעצור את הפיגועים הרצחניים, אבל זה יצר פה משטר של פחד, טוטליטארי ורודני. בין לבין, נעשו אין ספור עוולות ופשעים כנגד הערבים. אני זוכר היטב את כתבותיו המזעזעות של גדעון לוי בעיתון הארץ. אך תושבי המדינה בחרו להזדעזע מלוי האיש במקום מתוכן כתבותיו. אף אחד (בהכללה גסה) לא שאל את עצמו, איך הגענו למצב כזה בו יחס שונה על רקע גזעי הוא דבר שבשגרה. גם בארה"ב התחזקו מגמות הביטחון הקודם לכל, קודם לזכויות האדם, בשם המלחמה בטרור, וזאת לאחר אסון התאומים, ה-9/11. הרבה תיאוריות קונספירציה צצו מסביב לכך, ובעקבות התוצאות אינך יכול שלא לחשוב אולי יש בהן משהו.
דבר שני שעשה שרון הוא ההתנתקות מעזה ועקירת גוש קטיף. אני תמכתי בכך, אף שחשבתי שזו פעולה לא טובה, מכיוון שהיא חלקית ומכיוון שהיא חד-צדדית. שרון עשה זאת לדעתי משום שהוא ראה שעם שליטה בעזה הוא לא יוכל לעמוד בלחץ הבינלאומי. או כפי שהוא אמר – "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", כלומר לראש הממשלה יש ראייה קצת רחבה יותר. אלא שעזה הפכה לבעיה של טילים הנורים משם, באופן הגורר מבצעים ואבדות, כפי שידוע לכולם. בהתאם למה שאמרתי קודם זה מובן לחלוטין. אלא שבעיני תושבי ישראל, ובעיקר הימנים שבהם, זו ההוכחה לכך שויתורים אינם גוררים שקט. גם בתחום הזה, אם כך, שרון גרם נזק.
ומה היה אח"כ? אולמרט, שבינתיים הורשע בפלילים. כמו כן, יש אישום נגד רב ראשי, ניצבים במשטרה, פרקליטה מחוזית, נשיא אנס ועוד היד נטויה. השחיתות פשטה בכל, כיצד זה קרה? זוכרים את הביטוי הישן והטוב "הכיבוש משחית"? במקור הכוונה, כמדומני, אחרת, אך יתכן שהוא משחית אף את אמות המידה המוסריות שאינן קשורות אליו ישירות. אפשרות אחרת היא הקפיטליזציה הגוברת, הגוררת את אובדן הסולידריות החברתית, וכן את אובדן הבושה (ועל מחאת האוהלים דיברתי במאמר אחר [1] – בסקירה על ספרו של יוסי יונה). ואפשרות אחרונה מתחום אחר היא שאלה סימני משיח, שבא בדור ש"כולו חייב".
ואז הגענו לביבי – שגם לו הקדשתי מאמר נפרד בעקבות הבחירות האחרונות [2]. עיקר הדברים הוא שהוא מציע דברים מן השפה ולחוץ. לפני הבחירות אומר לישראלים שאינו מוכן לפשרות ושנאום בר אילן לא תקף, ולאחריהן אומר לאמריקאים שדווקא כן. אחרי כל אלה רק אומר – געגועי לרבין!
אך מה נאמר מבחינה פרקטית – ופרגמטיזם בונה הוא אכן מה שנצרך פה? כי באמת לערבים יש דרישות מוגזמות, כמו החלת זכות השיבה למיליוני פליטים (האומנם אי אפשר לפתור זאת?). לחלוקת ירושלים דווקא ניתן להסכים, היא מחולקת גם כך. אז ראשית, אני מאמין שעם רצון טוב, מול הזרמים המתונים, ניתן להתגבר על קשיים אלה. וכן על כל הקשיים המעשיים של הקמת מדינה בפועל. אך שנית, צריך לזכור את הרמה העקרונית – לפי החוק הבינלאומי אין לנו כל זכות על השטחים הכבושים. על כן אנו צריכים להתפנות משם בהקדם האפשרי, גם אם ההסכם שמושג תוך כדי אינו מושלם. כמובן, לדעתי, לא צריך לעקור את גושי ההתנחלויות הגדולים וניתן להחליף שטחים.
אני מאמין שמהלך כזה יוביל לשקט, או לפחות לשקט יחסי. ומה אם לא? ומה עם המצב יהיה כמו עם עזה? אז לפחות נוכל להצדיק את עצמנו מול העולם, לרחוץ בניקיון כפינו באמת. העולם לא ימשיך להיות "נגדנו", כי – כפי ששמעתי בשבת – הוא לא היה כזה ב-48 ולא עד 67, אז אין סיבה לחשוב שיהיה כך בהמשך. ובכלל, צריך להפנים, היום העולם הנוצרי אינו נגד ישראל. אבל שוב, גם אם כן, נוכל להצדיק את עצמנו בפנינו, וזה מה שחשוב – "והייתם נקיים מה' ומישראל". "ובחרת בחיים".
[i] http://www.academics.co.il/Articles/Article85485.aspx
[ii] http://www.academics.co.il/Articles/Article84119.aspx