תשובה לימנים 2.10.15
זה עתה (אתמול) נודע לנו על מותם המצער של הזוג הנקין בפיגוע ירי, כאשר הם משאירים אחריהם ארבעה יתומים. כל לב דואב לנוכח ידיעות אלה. אך אי-אפשר להתעלם מתגובותיהם של ימנים רבים לאירוע. בצד הכאב, באה גם האשמה. אני מצאתי שני סוגים עיקריים שלה:
- כלפי אנשי השמאל, בטענה שלגבי רציחתבני משפחת דוואבשה הערבית הם הזדעזעו יותר.
- כלפי התקשורת "השמאלנית",שכינתה את בני הזוג הנקין "הרוגים" ולא "נרצחים"
ובכן, כדאי קודם כל לענות על הטענות האלה בקצרה:
- לגבי עצמי אוכל להעיד, כי כל רצחמזעזע אותי. אך נכון שבפיגוע נגד משפחת דוואבשה נוסף אלמנט והוא שהפעםהמפגעים היו מבני עמי. לגבי בני עמי יש לי אחריות גדולה יותר מאשר לגבי"חינוכם" של בני עם אחר, ולכן האירוע מצדיק התעסקות יוצאת-דופן. אךגם היות האירוע יוצא-דופן כשלעצמו – וטוב שכך! – גרם להתגברות העיסוק בו, וזהמובן ומוצדק.
- אותו רעיון תקף לגבי הידיעההתקשורתית. וכי מישהו מעלה על דעתו שבצד הישראלי לא מזדהים עם ההרוגים, אוהנרצחים, הישראלים? הרי זו איוולת! במקרה של דוואבשה, שאינו דבר שבשגרה היהצריך לציין זאת מפורשות (ואיני זוכר במדויק כיצד כינו את האירוע אז), אבללגבי אירוע שלצערנו אינו דבר חד פעמי אפשר להסתפק בביטוי המרוכך. איני חלקממערכת החדשות ולא בקי בשיטות הניסוח שלהם, אך כצופה מהצד הדבר לא מפריע ליולא הייתי שם אליו לב אלמלא הפנו את תשומת ליבי אליו.
אך הנקודה היותר חשובה שמשותפת לשני הסעיפים האלה היא לאן מופנית האנרגיה הנפשית, לאן מכוון הכעס? הוא מופנה כלפי "השמאל" על כל היבטיו. ההסתה וההשתלחות המתרחשות כל השנה לא פוסחות גם על רגעי המשבר. האם יש תוקף להאשמות? כפי שראינו לגמרי לא. לגבי המקרה הראשון אפשר להוסיף, כי אנשי הימין המסוימים האלה דורשים שוויוניות באופני הביטוי, אך השוויונית – באופני והביטוי ולמעשה – בדרך-כלל מהם והלאה, אז על סמך מה הם מציגים את טענותיהם? זו צביעות! ולגבי המקרה השני אפשר להוסיף, כי הם מחפשים מתחת לאדמה מה הם יוכלו לטעון כנגד, וזו ממש קטנוניות! אך מעבר להכול, צריך לראות מי בינתיים התחמק מלהיות נושא-ההאשמות – השלטון בראשות ביבי, והרי הוא זה האחראי על הביטחון והטענות צריכות להיות מופנות אליו! השמאל כבר לא בשלטון שנים רבות, אם כך כיצד זה הוא עדיין מוקד הדיון? אנשי שמאל חוזרים על כך ללא הרף, אך נראה שהדבר לא נקלט בצד השני.
מדוע זה לא נקלט? בעיניי – וזו הצעה פרשנית בלבד – אנשי ימין רבים חיים בתחושת פרנויה עמוקה. "כל העולם נגדנו" – לא רק הערבים (עם תומכיהם "האנטישמים" מאירופה וארה"ב), אלא גם השמאלנים. והאצבע לעולם לא תופנה אלינו-עצמנו, אלא רק אל האחר, אל "האויב". "ההגנה הכי טובה היא התקפה" – זה הקו המוביל שלהם. מה הפלא, אם כך, שביבי נבחר פעם אחר פעם, כמו במנגנון אוטומטי, בלי קשר להישגיו, אם הם קיימים או לא? ובלי קשר האם הוא מציג תוכנית לפתרון המצב ותקווה?
זה המצב העגום של הימין בימינו, לפי דעתי. ושני פסוקים עולים במוחי שאני חושב עליו: "וימינם ימין שקר" ו-"זה דרכם, כסל למו".
ובינתיים, הלב ממשיך לדאוב על הזוג הנקין. במקום לחוות את הכאב ובנוסף גם לחשוב כיצד למנוע מקרים כאלה בעתיד, האנרגיה שלנו התבזבזה על דברים בטלים. האם נדע להכיל את הכאב בצורה בוגרת?