אצל שומרי תורה ומצוות יש הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות ונוהגים בצניעות גם בין בני המשפחה, עד לרגע בו נפגשים שניים למספר פעמים (בלי לגעת כלל אחד בשניה) ומחליטים על חתונה. למתבונן מהצד נראה הדבר תמוה: הם לא הכירו מעולם, הם אינם יודעים אך זה לחיות אחד עם השניה, הם לא התנסו במגע הפיזי. איך אפשר?!
בתפיסת עולם של מי שאינו שומר תורה ומצוות, ישנו עיקרון ההתנסות. השניים מתראים במשך זמן רב, מדברים המון, לא שומרים נגיעה, ואף עוברים לגור ביחד. הם בודקים אם יש התאמה ביניהם.
אומנם היהדות מדגישה שהזיווג נקבע משמיים, ושבזמן החופה (שנערכת כדת משה וישראל) שורה שכינה. בגלל שני אלו אנו מבינים מדוע שני אנשים יכולים להיפגש למס' פגישות ללא מגע פיזי ובלי התנסות קודמת - ולהתחבר זה לזו בקשר נצחי.
אם שניכם נהגתם עפ"י ההלכה לפני החתונה, שכינה תשרה ביניכם מתחת לחופה, וכשם שכשיושבים שלושה בבית דין על מנת לדון, שורה השכינה ביניהם ואין טעויות בדין, כך מתחת לחופה זו לא יהיו טעויות. ברגע שחתן קידש כלה כדת וכדין, הם הזוג המתאים. מאותו הרגע ואילך על שניהם לדעת כי לא יכלו למצוא בן/בת זוג טובים יותר לאורך כל חייהם. אותם אלו שדוגלים בעיקרון ההתנסות, ועושים את ההפך הגמור מהוראת ההלכה, שכינה לא שורה ביניהם - כך שדווקא אצלם עתידות להתרחש הטעויות, והסיכוי להצליח הרבה יותר קלוש.
לאחר שזוג שנהג עפ"י ההלכה מתחתן, הם יודעים שזה לכל החיים, שהשכינה שרתה ביניהם מתחת לחופה ותמשיך לשרות בביתם כל עוד הם נוהגים בצניעות, מקיימים מצוות ונוהגים בכבוד זה בזה. אין אצלם אופציית גירושים, הם יודעים שהם נועדו זה לזו, שכל אחד הוא החצי של השני - וביחד הם נשמה אחת. לכן אין צורך לפזול לצדדים, וכל הכוחות מושקעים בבניין הבית.
הלוואי וכל אחד ואחת מישראל יזכו להפנים סוד גדול זה, כך שכולם יעסקו בהעצמת הזוגיות והשכינה תשרה בכל בית, אכי"ר.
