חז"ל אומרים: כל הנמשך אחר הצער, הצער נמשך אחריו!
אם אתה עסוק בצרות שלך, לבסוף יגיעו אליך צרות נוספות, כי טבע הצרות להימשך למקום בו נמצאות צרות.
ר' נתן אומר: אם יש לך קילוגרם של צרות, דע והאמן שיש לך פי חמש מאות קילוגרמים של קנה סוכר - של ישועות! ישנו כלל בתורה: אם יש לך מכסה של צרות, תמיד תמצא כפל כפליים של טובות.
עוד מלמד ר' נתן: "כל הנמשך אחר החסד, החסדים נמשכים עליו".
במקום לחשוב יומם ולילה על הרע, תתחיל לחשוב על החסדים שה' עושה עמך, להתעסק בדברים הטובים להם זכית, שהרי אם יש לך צרות, יש לך פי כמה טובות. דבר על הטובות עם עצמך, עם הסובבים אותך, ועם ה' - וכך, לאחר ש'תימשך אחר החסד', אזי 'החסד ימשך עליך', והצרות יחלו לסגת לאחור.
רבנו נחמן זיע"א לימד אותנו: כששואלים יהודי "מה שלומך?", והוא משיב שרע לו, ה' פותח את ספריו של אותו האדם (מאחר והוא נוקט במידת הצדק) כדי לברר אם מגיע לו עוד טוב. כמובן מתברר שהאדם חייב, מסיבת עוונותיו הרבים. כעת השטן מקטרג לפני ה' ואומר "תראה איזה כפוי טובה האדם הזה! אתה מחיה אותו בכל רגע ורגע, מעניק לו את כל צרכיו, עושה הכל לטובתו ומלווה אותו בכל צעד ושעל, והוא מתלונן ומקטר!". זה כמובן מביא דינים על האדם, ומצבו מחמיר.
לעומת זאת, כששואלים יהודי "מה שלומך", והוא משיב "טוב מאד, ברוך ה'!", קורה תהליך הפוך: ה' אומר "זה טוב בעיניך? בוא ואראה לך מהו טוב באמת!", שהרי אין גבול לטוב שה' יכול להשפיע על האדם. כך האדם ממתיק את הדינים, השטן סותם את פיו, והאדם בעצמו גורם שיושפע עליו שפע רב, ומצבו ילך וישתפר.
הבסיס לזה הוא אמונה. על כל אדם להאמין שהכל קורה בהשגחה פרטית, ה' מכוון כל דבר לטובה, כדי לרמוז רמז מסוים לאדם.
כדי שנבין את העניין טוב יותר ונקבל פרופורציות, בואו ניזכר לרגע בפח הזבל שנמצא אצלנו במטבח. הפח חיוני בכל בית, כי תמיד יש פסולת, קליפות, עצמות וכו', אבל האם ישנו בית שבו ישימו את פח הזבל באמצע השולחן על המפה בסלון, וכל המשפחה תבכה סביבו יומם ולילה "יש לנו כאן פח זבל בבית", האם יש דבר כזה?!
איפה מונח הפח? באיזשהי פינה במטבח. בכל פעם שיש פסולת, משליכים אותה לשם. איש לא מעניק תשומת לב יתרה לעניין. מפעם לפעם שמים לב, כשהפח כבר מלא ואז קושרים את השקית ומוציאים מחוץ לבית.
בדיוק כך צריכים להתעסק עם הצרות.
ה' יעזור לנו להתמקד בישועות והחסדים שהוא עושה עימנו, וישפיע עלינו שפע וברכה, אמן כן יהי רצון.
מתוך דברי הרב אליהו גודלבסקי.