נכון שישנה מדרגה רוחנית גבוהה מאוד, שם הפנימיות כל כך חזקה וכל כך תקיפה, עד שאין לחיצוניות שום השפעה עליה; אבל האדם הממוצע כן נמצא במקום בו החיצוניות משפיעה עליו מאד, קובעת הרבה מהלך הרוח שלו, מהמחשבות שלו, ממי שהוא.
ואנשים שם בחוץ משקיעים המון כוחות והמון מאמץ במראה החיצוני שלהם, כדי לרתק אליהם מבטים. הן בשביל מעט אגו, והן בשביל המניע הקיומי שזיהה פרויד.
ולפני שנמשיך הלאה בקו הרעיון הזה, יש להבהיר נקודת הבדל מסוימת, בין האופי של הגברים לבין אופיין של הנשים. נשים הן הרבה יותר 'מקבילות', וזה בדיוק הפירוש של "נשים דעתן קלה" - הדעת שלהן יכולה לנוע בקלות, ובהבזק, מנקודה אחת לשניה. רגע אחד בשיחה תינוקית עם הילד, רגע אחר בנושא רציני ובוגר, ובין רגע כבר במשהו אחר לחלוטין.
אנשים, לעומת זאת, הם בעלי ישוב דעת, והרבה יותר קשה להם לקפוץ מנושא לנושא, ובטח לא להתפרש על כמה נושאים במקביל - כמו הנשים. הם מצטיינים בריכוז גבוה בנושא אחד, וכך הם מעמיקים בו עוד ועוד, עד כדי יכולת ממש להתנתק מהעולם, מרוב שהרחיקו לכת בתוכו.
אז אם ברצוני להתנתק מצייד המבטים הבלתי פוסק שם בחוץ; מהמראה החיצוני של זאת שחצי שעה עמדה מול המראה בתשומת לב לאיך שהיא תראה הכי מושכת; איני עושה אלא את המובן מאליו? אני לא רוצה שהיא תצוד את המבט שלי, והיות שהמדרגה הרוחנית שלי נמצאת בכזו נקודה, שכן בכוח המראה החיצוני שלה - לצוד אותי, אז כאקט של 'הגנה עצמית', לא עדיף לשמור את המראה החיצוני שלה מחוץ לשדה הראיה שלי?
אבל מדוע את, והרבה נשים, לא מרגישות קִרבה לאמירה המאוד הוגנת הזו? (כי בסה"כ, זה לא שבאתי וצעקתי עליה משהו לא יפה. זה לא שבאתי וניסיתי לשנות אותה, כדי שאני אוכל ללכת במבט מורם - בלי חשש שינסו לצוד אותו. פשוט הורדתי את המבט לעצמי, ודי).
היכולת להשקיע המון בחיצוניות, ובן רגע לשכוח אותה ולהתמקד בפנימיות (וחוזר חלילה) - היא יכולת נשית. מה שכל כך מובן מאליו בעינייך, שאפשר לעשות סוויץ' וזהו, ממש לא מובן מנקודת המבט של אלה שלא ניחנו ביכולת הזו.
כדאי לנסות להתחשב ולמנוע פגיעה. מדובר בפגיעה מול פגיעה - והאם אפשר לומר שהפגיעה הפאסיבית של זו שעומדת זמן רב מול המראה בהשקעה ובמחשבה להיות מצודדת ומרשימה - חשובה יותר מהפגיעה של מי שלא רוצה שיצודדו וירשימו אותו עשרות פעמים כל יום, ולכן בלא מילים פשוט מוריד מבט?
