פעמים רבות אדם מבטל את דעתו של אדם אחר ע"י הצהרה קולנית, ונדמה לו שבכך הוא פועל באופן חיובי, שהרי הוא אומר את האמת ובכך מוכיח שאינו טיפוס צבוע ככולם, וכן מפגין את ביטחונו העצמי - לומר את דעותיו ולעמוד עליהן, ובנוסף נהנה מיכולת השפעה על אחרים, באמצעות יכולתו לבטל דעה בהינף יד.
אך האם זו הדרך להוכיח את היותו אמיתי, להפגין ביטחון, ולהשפיע על אחרים? יתרה מזאת, האם זה מעיד שהוא אכן ניחן בכל הנ"ל? נציג מס' היבטים שיעניקו לנו חומר למחשבה:
1. לימדו חז"ל: גדול השלום, שאף הקב"ה שינה בו. מכאן שמותר לשנות למען השלום, כדי להימנע מלפגוע בחברו. ואם כן, כיצד מעז האדם לפגוע בחברו מלכתחילה, למרות שהוא יכול פשוט לשתוק, ואפילו לא נדרש ממנו לשנות?! איך הוא יכול להטיח את האמת בפרצוף מבלי שבכלל שאלו לדעתו, כשיש היתר מהקב"ה לא לאומרה כפי שהיא?
2. אדם שמבטל דעה של אחר, למעשה אומר: "אני לא מסוגל לסבול את הדעה שלך, דעתי חשובה יותר", או במילים אחרות: "הדעה המנוגדת שלך מאיימת על היציבות שלי. אני לא מוכן לסבול את זה". למעשה, האדם הזה הוא חסר ביטחון לחלוטין. אם היה בעל ביטחון, היה יודע וחש שדעתו במקומה מונחת ואיש לא מנסה להזיזה משם, וכתוצאה מכך לא מנסה להתנגד.
3. "נפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו" (פרקי אבות). ישנן שתי דרכים לתת לאדם ייסורים: "מדעתו" (כשהוא מודע לכך) ו"שלא מדעתו" (כשאינו מודע). נתמקד בראשונה: מה זאת אומרת "מדעתו"? גילה לנו ר' נחמן מברסלב בשם הבעל שם טוב, שלפני שמגיעים לאדם ייסורים מכנסים את כל הבריות בעולם ושואלים אותן אם הדין ראוי.
כשכולן מסכימות, הייסורים באים על האדם. בין כל הבריות, גם אותו אדם נמצא, אבל - האם מישהו מכם זוכר ששאלו אותו אי פעם לפני שהוא קיבל ייסורים? כמובן שלא. אם היו שואלים אותנו ישירות היינו ממציאים את כל התירוצים בעולם כדי לא להיענש, והדין לא היה אמיתי וראוי. לכן מציבים לנגד עינינו אדם אחר שעושה מעשה דומה לשלנו, ובאותה צורה שאנו "שופטים" אותו – כך שופטים אותנו! לכן נאמר "במידה שאדם מודד, מודדין לו".
אם אנו חושבים באותו רגע "איזה מן אדם זה! איך הוא יכול לעשות דבר כזה?", כך בשמיים שואלים "איך אתה העזת לעשות מעשה כזה?!", והדין כמובן מתקבל. לעומת זאת, אם אנו דנים לכף זכות: "אולי הוא לא ידע, אולי קרה משהו, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת, כנראה יש סיבה" וכו' – כך בדיוק דנים אותנו.
אם כן, עלינו לראות לנגד עינינו את האחר כמראה, כמאמר חז"ל: "הפוסל, במומו פוסל" – כשאתה פוסל אדם (במקרה שלנו, מבטל את דעתו), אתה למעשה פוסל את עצמך, כי האדם הזה מהווה מראה עבורך, שתתבונן ותשפוט את המעשים הרעים שלך.
עלינו לקבל את עצמנו תחילה, על מנת שנוכל לקבל אחרים. כשיהיה לנו בסיס משלנו, נצליח לסבול "התנגדויות" מבלי לחשוש. לא נצטרך להפעיל מנגנון הגנה ולבטל דעות (קראו בהרחבה במאמר לאהוב את עצמך).
כך, נתחיל להיות קשובים, להתייחס להערות, במיוחד כשהן נוגעות לאופיינו. הרי המילה עצמה מרמזת על מטרתה; הוא העיר, הם יעירו, אנחנו מעירים. הערה, משמע, התעוררות. אם אנשים לא יעירו את הערותיהם, איך נתעורר? איך נדע מה עלינו לשנות בעצמנו, כדי להיות טובים יותר?
עלינו לדעת שהחוסן הנפשי אינו להראות עד כמה אנו מסוגלים להתעלם מביקורת או לבטלה בהינף יד, זה לא מוכיח שאנו חזקים כי אם חלשים – שהרי איננו מסוגלים להתייצב מול האמת, להתמודד עם הטעויות, להודות בהן ולהשתנות.
ה' יסייע בעדנו שנזכה לממש את הכתוב, ובכך לקרב את הגאולה הפרטית והכללית, אכי"ר.