מלבד הפס' המפורשים בתורה (ניתן לעיין בויקרא י"א, דברים י"ד), ישנו הסבר לנושא גם בקבלה; האר"י הקדוש מסביר שכשאדם אוכל מאכל מסוים, הוא ניזון ממנו פיזית ורוחנית. הגוף מקבל את החלק החומרי, והנשמה את החלק הרוחני. זו הסיבה כשכאדם לא אוכל, נשמתו פורחת. חסר לה החלק הרוחני שבאוכל.
מערכת חוקי הכשרות טומנת בחובה את סודות הבריאה. למשל, החזיר הינו בעל חיים ירוד, וניתן לראות זאת עפ"י דפוסי התנהגותו; צורת האכילה וכו'. לא לחינם כשרוצים לתאר אדם שאינו מנומס, משווים אותו לחזיר (לכולנו מוכר הביטוי "תפסיק לאכול כמו חזיר!"). מאחר והנשמה לוקחת את חלקה הרוחני מן המאכל, נאסר עלינו לאכול בעל חיים ירוד שכזה.
כשאדם מזלזל בהלכות כשרות הוא נאטם ע"י מעטפת רוחנית הקרויה בלשון הקבלה "קליפה", וכך הוא הופך חסר-רגישות לתחומים רבים מבחינה רוחנית, ומיותר לציין את ההפסד בחלקו לעולם הבא.
גוש קטיף, למה?
כידוע, מדובר בירקות הגדלים בחממה, כך שהסיכוי שימצאו בהם שרצים שואף ל-0. עלינו לדעת שבדיוק כשם שאנו אוהבים לאכול ירקות, כך החרקים אוהבים אותם, והם נוחתים עליהם בהמוניהם. הבעיה מתעצמת כאשר מדובר בירק בצבע ירוק, כדוגמת חסה, שנוחתים עליו חרקים שבנוסף להיותם מזעריים מאד, צבעם ירוק, כך שאין שום סיכוי להבחין בהם בכלל.
מלבד הגועל וחוסר האסתטיקה, אדם שאוכל חרק, עובר על חמישה לאוים מן התורה, ואם מדובר בשרץ העוף (חרק בעל כנפיים), עובר על שישה לאוים. נתאר לעצמנו מה קורה לאדם שאוכל עלה חסה אחד מבלי לתת דעתו על עניין החרקים...
מה העניין בבשר חלק?
באופן כללי, כל בעל חיים שנמצא נקב בריאתו, הינו טרף ואסור באכילה. בד"כ יש בזה גם בעיה בריאותית. ישנם מצבים שמתגלה סירכה בָּרֵיאה. למעשה זה מעין פצע שהגליד. כשבודקים את הריאה מרגישים רירים שיוצאים, ולכן ריאה זו מוגדרת כלא חלקה.
ישנה מחלוקת בין ר' יוסף קארו, גדול פוסקי ספרד, בעל השולחן ערוך, לבין הרמ"א (ר' משה איסרליש), גדול פוסקי אשכנז - האם ניתן להקל במקרה כזה או לא. הרמ"א מקל, ויש לציין שעל אף זאת, יש פרטי דינים והלכות בעניין ההכשרה כשנמצאת הסירכה. ר' יוסף קארו אינו מתיר.
בשר חלק הינו למעשה בשר בעל-חיים שלא נמצאו סירכות ברֵיאה שלו, הבשר הכשר לדעת ר' יוסף קארו.
חלב/אבקת חלב נוכרי
מבחינה הלכתית אסור ליהודי לשתות חלב שהוא לא ראה כיצד הוא נחלב. חלב שנחלב ע"י גוי אסור לשתיה, גם אם הגוי מבטיח שהוא כשר. החשש הוא מפני שלגוי אין בעיה לשתות חלב אתון למשל, לכן איננו נוטים לסמוך עליו. זהו איסור דרבנן, ומאחר והצטווינו על דברי חכמים "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז, י"א), אין אנו רשאים לוותר על מה שקבעו חז"ל, וזה כפשוטו חלק מן התורה.
ידוע שבעבר הערבים היו מגיעים אל שכונות ירושלים עם העדר וחולבים ליד היהודי, כי הם ידעו שכך צריך. לכן יש בעיה עם חלב או אבקת חלב שמגיעה מחו"ל, מאחר ולא ראינו את החליבה. בהכשרים המהודרים יש אבקת חלב מהדרין, שולחים את המשגיח לאותו מפעל שיראה את החליבה ואת שאר התהליך.
הכשר הרבנות, הכשר הבד"צ
הרבנויות עצמן מודיעות שהן מקלות בעניינים רבים, כגון: חלב נוכרי, ג'לטין המופק מעצמות בע"ח וכו'. כיום בתעשיה ישנן בעיות רבות שמתעוררות. הכשר הרבנות נוטה להקל, ההכשרים המהודרים נוהגים שלא להיכנס מראש לכל הבעיות.
נק' נוספת היא שלא תמיד יש מספיק כוח אדם למפעלים גדולים שדרושים שם משגיחים, וגם לא תמיד ניתן לעמוד על טיב המשגיח ולראות עד כמה הוא ירא שמיים. לא פעם אנו שומעים על משגיחים שעושים הסכמים מסוימים תמורת כסף וכו'. הדבר קיים גם בבדצ"ים, כי נוכלים תמיד יש והלוואי ויכולנו לומר שלא, אך לפחות אנו מפחיתים משמעותית את הסיכון.
אנשים רבים טוענים שהם סומכים על הכשר הרבנות, ואף אם יש הקלות, רמאויות וכו', זה לא נוגע אליהם - אך זה לא נכון. אדם צריך לעשות את המקסימום מבחינתו, ורק אז יוכל לומר (במידה ויש רמאות) שזו לא אשמתו. כל עוד הוא מזלזל, הוא עצמו גם צריך לתת את הדין על כך. הבחירה בידו, ולכן עדיף לא להתפשר, בפרט בענייני הכשרות, שמכילים פרטים רבים וחמורים.
הרב זמיר כהן.