"כל כבודה בת מלך פנימה" - מבחינת היהדות, האישה היא נסיכה. לכן היא ראויה לכבוד מלכות - הן מצד עצמה והן מצד בן זוגה. כבוד זה בא לידי ביטוי במובנים שונים, בזמנים שונים ובמקומות שונים.
דוגמא לשמירה על כבוד האישה היא באיסור החל על אישה לשמש כעד (במשפט פלילי, לדוגמא). איסור זה חל גם על המלך! אסור למלך (או בלשון הכתוב - "פסול") לשמש כעד. המעניין בזה, הוא העובדה ששניהם פסולים מאותה סיבה: אין זה מכבודם! ולמה? פשוט משום הלחץ וההשפלות שעלולים לקרות תוך כדי החקירה. אין זה מכובד לתחקר מלך "תחת אזהרה". כנ"ל לגבי אישה - הרי היא בת מלך!
אחת הבעיות העומדות בפני המשימה על "שמירת כבוד הנסיכה", היא בעיית היצר. התורה מודעת לסכנות ולכן חכמים קבעו לנו "סייגים", גדרות, מחסומים - במטרה לשמור על כבוד האישה ביהדות ברמה הראויה והמתאימה - גם כשהיא בעצמה לא מעוניינת ב"כבוד מלכים" זה. דוגמא לכך היא איסור "יחוד". איסור זה מונע מזוג לא נשוי מלהתבודד במקום שאף אחד לא יעבור שם. איסור זה מטרתו למנוע מקרה שהיצרים (הקיימים!) יתגברו על השכל - וקדושת הקשר יחולל. עוד דוגמא ניתן לראות באיסור לשמוע נשים ששרות. שירת נשים זה יפה. ומטבע הדברים שאדם רוצה להתקרב לדבר היפה לו. קירבה זו עלולה לגרום חילול כבוד האישה, היות והקרבה היא בעצם למטרת עצמו.
דוגמא מאוד מוכרת הלא היא מצד הלבוש: "אין אהבה ממבט ראשון", אבל בהחלט יש "תאווה ממבט ראשון"! האישה היא לא פרסומת, היא לא כלי לניצול והיא לא נועדה להנאות זולות של המין השני! המגע הפיזי הוא מאוד חשוב ויקר, ולכן צריך לשמור עליו מכל חילול ופגיעה.
בעיה מאוד נפוצה היא המושג "נידה" (מצב שנגרם עקב יציאת דם מאזור הרחם). הטענה הנפוצה היא כי איסור הנגיעה באישה שלא טבלה במקווה הוא משום ש"האישה תטמא אותי". בימינו (ללא בית מקדש), טענות כאלו אינן שייכות, היות וכל דיני הטומאה והטהרה שונים. הכלל הוא: "ככל שדבר יותר קדוש כך הוא יותר רגיש לטומאה". לכן, יהודי שנפטר הוא יותר "טמא" מכלב או מחמור שמתו. וזאת משום שבחייהם - היהודי היה יותר קדוש! אז מה קרה ש"נשתנו המעמדות" לאחר הפטירה? חיים זה קדושה (קדושת החיים). אדם שחי - הנשמה שלו בתוכו, יש בו חיים, ולכן יש בו קדושה. בשעת הפטירה הנשמה יוצאת, החיים יוצאים, חלק הקדושה של החיים נעלם. וכשם שמוציאים את הנר מהחדר, מופיע היפוכו (=החושך), כך כשמוציאים את קדושת החיים מהאדם, תופסת את מקומה טומאת המוות...
אם כן, טומאה פירושה "חוסר קדושה" - ולא "פגם" חלילה. לכן גם יש מושג של "טומאת לידה" - 9 חודשים גדל בתוך גוף האימא עוד יצור חי - וחיים זה קדושה. בעת הלידה החיים האלו יוצאים ממנה - לאוויר העולם, אך מה תופס את מקום הקדושה עכשיו? טומאת לידה. כנ"ל במחזור החודשי של האישה. במשך החודש מתפתח וגדל בגוף האישה "פוטנציאל חיים" - ביצית אשר במידה והיא תפגוש בתא זרע ייווצרו חיים חדשים. אך מה קורה במחזור? פוטנציאל חיים לא התממש! פוטנציאל חיים זה קדושה, ובהעדר הקדושה - תופסת את מקומו טומאת הנידה. לא מתוך "פגם" אלא מתוך מעלתה הרוחנית העליונה של האישה על הגבר - היא יוצרת בתוכה חיים - ולכן היא רגישה יותר לטומאה (אמנם גם הגבר יוצר בתוכו פוטנציאל חיים - וביציאתו גם הוא "נטמא" אך מובן שכושר "קיום חיים" היא הרבה יותר חזקה אצל האישה מאשר אצל הגבר - שהרי היא המפתחת את החיים בתוך גופה). מאותה סיבה אישה היולדת בת, טמאה פי 2 מאשר היולדת בן - כי תינוקת בעוד X שנים תוכל גם היא לפתח חיים בקרבה.
הרי לנו הסבר ופירוש לעניין הרגיש של טומאה וטהרה - לא פגם כי אם שבח והכרה בדרגות עליונות וקדושות יותר, הנושאות בחיקן את הרגישות העליונה יותר - לחוסר חיים (=טומאה). תהליך הסרת הטומאה הנ"ל עורכת מספר ימים כאשר סיומם בטבילה במקווה "מים חיים". אלו הם מי גשמים, אשר לא עברו תהליך של "שאיבה" (ולא ניכנס לדקדוקי ההלכות כאן). מי ים, מי נהר, מי מעיין, ומי מקווה כולם כשרים כעקרון לתהליך הטהרה - מים "טבעיים" מכונים מים חיים, וחיים זה קדושה - וע"כ ע"י ההתכסות הטוטלית, לאחר ניקוי מוחלט של כל הגוף מכל דבר העלול לחצוץ בין הטובל למים, האדם זוכה להסיר את היפוך החיים (הטומאה) ולהיכנס שוב למצב הרוחני של הקדושה.
מאת דניאל קלוגהפט.