כמה שוקל האושר

פעמים רבות אנחנו יוצרים את הסיטואציות לאכילה, לכאורה בהיסח הדעת, אבל בעצם הן אליבי לצרכים הנסתרים שלנו לאכילה. ויתכן  שלו היינו מודעים יותר, היינו מצליחים להימנע ממצבים מסוימים, שברור לנו שימלכדו אותנו בזלילה.
למשל, אנחנו ממלאים את מקומות האחסון בבית במיני מאפים, חטיפים, סוגי גלידות חדשות ומצפים מעצמנו לדעת שהם קיימים ובכל זאת להימנע מלאכול אותם. זה קשה ועיתים בלתי אפשרי.

או שאנחנו יוצרים מצבים מזמני אכילה, הגוררים אותנו לתוך זלילות בלתי נשלטות.
ואת תמר, כל פעם מחדש, אני שומעת על ארוחה חברתית שארגנת, ועל כמויות אדירות של אוכל, שהעמסת על הצלחת. לא מסוגלת לוותר על כלום. מנסה ובודקת, מתרגשת מכל גילוי של מטעם חדש. לעיתים שבה וממלאת את הצלחת בשנית, בעוד תוספת, קינוח, סלט.
ואז הכמויות כבר ממש לא נשלטות, ואת כבר ממילא לא מחוברת לאכילה של עצמך, כי לכאורה מה זה משנה 2000 קלוריות או שלושת אלפים?

פעמים רבות אירוע האכילה יכול היה להימנע לו היינו מצליחים לחשוב לפניו, לנסות להרגיש מה באמת אנחנו רוצים, צריכים וחשים באותו רגע מסוים. האם זה באמת רעב? ואם זה אכן רעב, האם זה רעב פיסי אמיתי או רעב רגשי?
לעיתים נדמה שאנחנו חשים רעב, אבל התחושות הללו הן בעצם איתות לצרכים אחרים שלנו, שאנחנו מתקשים לחוש אותם, לגעת בהם, כמו אהבה, ליטוף, חום. ואז אוכל במובן הכי גשמי שלו אין בו כדי להועיל, כי הרעב האמיתי אינו רעב לאוכל.
ואצלך תמר, זה קורה הרבה.
ואת תמר?
מידי לילה, כשכל בני הבית, ישנים, את רובצת על הספה בחדר הטלוויזיה, בוהה בתמונות המרצדות, לא תמיד קשובה, ומנשנשת. מה שיש. זו שעת התרפיה שלך.
את לבד עם האוכל. אף אחד לא רואה, לא שואל.
גם את לא.
ואת אוכלת, לא חושבת, פרוסות לחם קל מרוחות, שרידי חטיפים מלוחים, לעיתים אינך מתעצלת ומחממת את שרידי ארוחת הערב.
רובצת.
את והאוכל.

פעמים רבות אני שומעת אותך אומרת, שמה שמפעיל אותך זה ריחות האוכל, או עצם הידיעה, שבחדר הסמוך מבשלים ארוחת צהרים או אופים רוגלך ובורקסים. ואז בכלל לא משנה אם את רעבה, אם זה טעים, ומה את בכלל רוצה. את אוכלת כי זה נמצא שם, וזה מעורר בך את כל החושים והחשקים, ואז את כמו מסוממת, לא חושבת, לא יודעת ואוכלת.

בחנתי אותך היטב תמר. בגודל, באסתטיות.
אני מוצאת עצמי עסוקה בכך. אילו היית מצליחה להשיל מעלייך, נגיד 20% ממשקלך.
מה היה משתנה? איך היית נראית? מה היה מתגלה מתחת למאגרי השומן הענקיים הללו?
זה אינו סתם שומן. אלו הן שכבות. של מיניות עצורה, איד פראי, שרוחש בך, תאב לפרוץ.
תוקפנות מעודנת בהומור ציני ואולי צביעות מתחסדת, של אישה המנהלת חיים רגילים עם בית חם, עבודה מסודרת, חברים. ומתחת בוחשים יצרים  שאת בוחרת להצניע.
התנהגות זו מאפשרת  לך לחיות בתחומי הסופר אגו המפותחים שבנית במהלך  חייך.
ואיפה אלו מבצבצים?
בבדיחות שאת משלחת לכל עבר, באופן הדיבור שלך, שנותן תחושה שלעיתים את נותנת הופעת "סטנד- אפ" מתמשכת. את השחקן הראשי וגם שחקני המשנה, את מעצבת התפאורה ומכוונת התאורה. והכל בצבעוניות, עסיסיות ומידה מסוימת של פתיינות.

בפנטזיה הכי פראית שלי, הייתי אומרת שלו היית מורידה במשקל, וחוזרת למימדים מזמינים, כלומר נאה, אטרקטיבית, סוערת, היית טובעת במימי הזימה, היית טועמת מכל פלאי גן העדן, שבחומות השתיקה שהקמת על גופך מנעת את כניסתך לתוכו.
היית יוצאת עם אינספור גברים, מתנסה במין פרוע ולעיתים פרוורטי, חותרת אחר חוויות שמביאות אותך עד הקצה, שמעלות את סף הריגוש שלך למקומות סוערים במיוחד.
וראיתי את כל הגודל הזה מתכווץ ומתעדן. את הבטן המשתפלת נעלמת, את הטוסיק הקטן
קורץ בערמומיות ואת הרגליים הרזות בתוך גרבי ניילון. את הסנטר הכפול מתעדן ואת פנייך מחייכות בהקלה. ראיתי את חצאיות המיני עם נעלי הפלטפורמה המצועצעות, את החולצות הצמודות ואת המכנסיים בלי הגומי.
ובעיקר- דמיינתי אותך, אחרת.
ורציתי.
בשבילך.

כמו בצל, כל שכבה שתקולף תגרום לדמעות.
מילא להתקלף, אבל להיוותר עירומה?
בלי הגנות?
זה כבר מסובך יותר.
עירום מזמן קירבה ואינטימיות עמוקים יותר, חודרים, מאיימים.
עירום מסמל שחרור מכבלים, שאולי העטת על עצמך עם השנים.
ואני שואלת את  עצמי, מה נכון לך, והאם יתכן, שלא נכון לך לרדת במשקל?
אני  לא יודעת תמר, עד כמה את יכולה ליצור את השינוי המשמעותי הזה בשלב הנוכחי של חייך. עבור אנשים רבים הרזון מפחיד,  וקשה להם לחוות עצמם רזים, למרות שבפנטזיה, זהו מקום כל כך נכסף.
סביב הרזון יש הרבה מיתוסים, שקשה להתמודד איתם ויש בהם כדי לעורר אימה.
1.נשים רזות נתפסות כקרות, לא מעניקות,עסוקות בעצמן.
2.מצפים מהן להיות מצליחות, מושלמות, ואז לכאורה נלקח האליבי לכישלונות. "זה בסדר
לא להצליח אם את שמנה, אבל אם את רזה, מה התירוץ שלך?"
3.נשים רזות נחשבות מושכות יותר וסקסיות יותר. אבל לא כל אישה מסוגלת להכיל את  
תחושות היותה אובייקט מיני, ועשויים להתעורר אצלה פחדים וחשש מניצול. יש נשים,
שקשה להן להתמודד עם התשוקות המיניות של עצמן, לשים להן גבולות, והיות ורזון  
נתפס כמשדר יותר מיניות, יש ברזון כדי לאיים.
4.הרזון נתפס כמייצר אשליה של כוח ויותר תחושה של חוסר גבולות, המעוררת אימה    
מ"פלישה חיצונית", בלתי נשלטת.
5.הרזון עלול ליצור פחדים מנשים אחרות הרואות בהן מתחרות.
6.מהרזון משתמע וויתור על חולשה, כאב ועצב אשר איש לא יבחין בהזדקקות של נשים
כשהן רזות.

מתוך הספר "כמה שוקל האושר", בהוצאת ידיעות אחרונות