השבוע אני רוצה להביא אליכם חלק מספרי, "כמה שוקל האושר",ששופך אור על האופן שבו גם אני נחשפתי לתפיסת האוכל והקשר בינה לבין הזהות העצמית שלנו, הערך העצמי שלנו וההגדרה העצמית שלנו. בספר ניסיתי לחשוף את הקוראים למעט אשר נגלה לי במסעי, ומתוך כך אולי לגרום להם לחוש בקשיים העצומים בנערמים בדרך הסבוכה של הטיפול בעולם ההשמנה :
אחד האירועים, שהשפיעו עלי מאד בראשית דרכי המקצועית, היה סיפורם של שלושה אחים בני משפחה אחת, שהיו אצלי בטיפול.
היה זה בחג השבועות. כל אחד בתורו דיבר על האוכל שאימא הכינה ועל הכמויות. התקשיתי לדמיין ולחוש במה הדברים אמורים. ואז האח הצעיר סיפר, שאכל 20 קרפלך, האח האמצעי - 40 והבכור -60. שאלתי "כמה אימא הכינה?" וכשקיבלתי את התשובה, במספר עגול 200, הרגשתי איך עולם המושגים שלי משתבש באחת. בכוחות עזים הצלחתי להתאפק ולא לעוות את פניי בהבעת השתוממות, גועל ודחייה.
באופן זה, לאט לאט, התחלתי להבין, שאצל אנשים רבים ימים עמוסי קלוריות הם עניין שבשגרה, והם לא בהכרח נתפשים אצלם כהתקפי זלילה או אובדן שליטה.
למשל, דיווח יומי של מטופל:
"בוקר - שתי פרוסות לחם עם גבינה צהובה וכוס קפה
בין לבין - קרואסון עם קפה ברד
צהרים – ארוחה עסקית: סלט עם גבינת רוקפור ואגוזים
דג בתנור עם תפו"א אפויים
כוס יין
אחרי הצהרים – סתם בשביל הנשנוש "מגנום"
ערב – צלחת חומוס עם שתי פיתות.
לילה – ענבים, 2 אפרסקים, 2 שזיפים"
4000 קלוריות. אין כאן זלילות ואין איבוד שליטה – אבל יש הרבה אוכל.
אנשים אחרים, אכן חווים בולמוסי אכילה. התקף זלילה יכול לכלול שתי חבילות שוקולד, קופסת גלידה עם פצפוצי שוקולד, 200 גרם אגוזים וחבילת עוגיות נוטפת חמאה, והיד(או הפה) עדיין נטויה.
כך דרך מטופלי, עשיתי את צעדיי הראשונים בעולם המוזר והנסתר הזה של האכילה. למדתי שאין כאן צפוי. שלא כל זלילה היא התקף, ולא כל התקף נגמר באלפי קלוריות.
הבנתי שקשה מאד לאדם לדבר על מה שקורה בינו לבינו, ועוד יותר מזה, בינו לבין האוכל. הבנתי שמרגע שהאדם שבוי במעגל הקסמים של האכילה, הוא מנותק לעיתים לחלוטין מעצמו ומסביבתו, והוא טובע באובדן חושים משכר, שאת גודל נזקיו הוא יוכל, אולי, להעריך, רק מאוחר יותר.
רק מעט מהתקפי הזלילה נעשה במצב הכרתי מפוכח, מתוך רצון אובדני רגעי.
במרביתם, הם טומנים בחובם עייפות,רגשי אשמה, כעסים, גועל עצמי ותחושת אפסות.
הנורא מכל עבור האדם, הוא לשחזר התקף. הרי בעצם הדבר שהוא הכי רוצה, זה לשכוח הכל ומהר, להעלים את קיום האירוע, למחוק את כל הראיות מעיני עצמו ומעיני סביבתו. אך הראיות נותרות, כעדות אילמת, בדמות קילוגרמים מכבידים.
בסוף כל מפגש טיפולי הייתי נותרת עם הכאב של מטופליי, עם התסכול שלהם, בשל הקושי שבהתמודדות, ובעיקר עם התסכול שלי, בשל חוסר יכולתי להועיל באמת. הייתי מנסה לחשוב אתם, היכן המקומות בהם הם "נתקעים"? מה גורם לתקיעות הזו? מה הם חושבים יכול לעזור להם? הייתי מנסה "לייצר" תפריטים שונים, מגוונים ומעניינים, כדי להפיח רוח חיים בתהליך המקרטע של הורדת המשקל.
הייתי מנסה לעודד ולנחם, כאשר העלו את כל הקילוגרמים שהשילו. פעמים רבות מצאתי עצמי נכנסת ל"ריקוד טיפולי" הסובב סחור סחור ולא באמת מגיע למקומות טובים יותר: המטופל, מתקשה להוריד משקל ועוד יותר מזה, לשמר אותו. אני, תקועה מולו לא מצליחה לעזור ועוד יותר מזה, מתקשה להכיל את האכזבה שלו ושלי.
אז עוד לא העזתי לדבר על וויתור על "פנטזיית הרזון" הלא ממומשת. אז עוד האמנתי, שאפשר לעזור לאנשים להגיע למשקלי יעד מדומיינים, לרזות.
אז עדיין לא הבנתי, שעזרה למטופל, אינה בהכרח להביא לכך שיוריד את "כל הקילוגרמים" שבתפיסתו הם מיותרים. שהם הסיבה לחלק גדול מבעיותיו. שהם, הגיבנת של חייו.
לא הבנתי ולא העזתי להודות בפני עצמי, שיתכן ולא כולם נועדו להיות "רזים".
ושיש הרבה אנשים היכולים להיות מאושרים ולחיות חיים מלאים גם מבלי להיות דקי גזרה. .
בהדרגה קלטתי שהפתרון, אם בכלל אפשר להשתמש במונח הזה, אינו מצוי בעוד תפריט ועוד דיאטה, ומטרה טיפולית יכולה להיות לעזור לאדם לגלות מהו והיכן המקום הטוב בשבילו, והדבר לא חייב להימדד במספרים על סקלת משקל.
התחלתי לחוש, שעלי להעמיק ולהעשיר את הכלים הטיפוליים שברשותי, ולא להסתפק בידע שרכשתי על עולם הקלוריות והרכבי המזון.
ניסיתי לגלות את נבכי הנפש, הבוחשים ומתערבלים בתוך לבם ובטנם של האנשים הבאים לטיפול, להורדת משקל. ניסיתי להבין את המניעים, הקשיים, התסכולים, ההתלבטויות, ובעיקר את הכאב המלווה את האנשים השמנים.
הרגשתי שאין די בהפחתה קלורית, כדי לאפשר הורדת משקל,והורדת משקל אינה משהו התלוי רק בכוח רצון. הבנתי ששליטה עצמית והימנעות אינם מספיקים, כדי לפתור את אינספור הבעיות המסתתרות מתחת לעודפי הקילוגרמים .
ואז ניסיתי, ואני ממשיכה לנסות, לרכוש כלים וידע שיאפשרו לי לעזור למטופלי, המיטלטלים על התפר העדין הנרקם בין גוף ונפש.
מתוך: "כמה שוקל האושר", בהוצאת ידיעות אחרונות.
מאת איילת קלטר, דיאטנית קלינית, מנהלת המרכז לטיפול ולימוד שפת האכילה