על "הבשורה על פי יהודה" מאת עמוס עוז

הבשורה על פי יהודה/ ביקורת מאת חגי הופר

בספרו החדש של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה" (כתר, 2014) יש סיפור מסגרת ויש תוכן רעיוני פנימי (כמו למשל – וזו השוואה מחמיאה ביותר – ב"האחים קראמזוב" לדוסטוייבסקי).

סיפור המסגרת הוא פשוט: השנה היא שנת 1959, המקום ישראל והגיבור שמואל אש (אולי, כנראה, רמז לשלום אש, שפרסם את הספר "ישו מנצרת", שעורר פולמוס[1] הוא סטודנט שפרש מלימודיו לפני השלמת התזה שלו לתואר השני, שעסקה ב-"ישו בעיניי היהודים", ועבר לגור, כעבודת סיעוד, בביתם של עתליה אברבאנל, אלמנה שבעלה מת במלחמת השחרור, וגרשום ואלד, אבי בעלה.

התוכן הרעיוני הוא כפול: מצד אחד, בהמשך מתברר שאביה של עתליה, שאלתיאל אברבאנל, היה פעיל ציוני, שהתנגד להקמת מדינת ישראל וחתר תחת זאת להקים מעין ממשל-על מטעם האו"ם או ארה"ב, שתחתיו יחיו היהודים והערבים יחדיו. אני מכיר אדם, ד"ר, שעוסק ברעיון דומה ממש בימים אלו ואולי בעתיד גם ייצא ספרו לאור.

מצד שני, לאורך הספר מפורטת לאט-לאט עבודתו של שמואל אש בדבר "ישו בעיניי היהודים", אשר מובילה אותו, בסופו של דבר, להציג את יהודה איש קריות, מי שבגד בישו והסגיר אותו, כדמות חיובית. זה הנושא שבגללו ניגשתי לספר זה מלכתחילה ולכן אפרטו מעט.

תחילה עוז מסכם בקווים כלליים את אופן התייחסותה של היהדות לדורותיה לנושא ישו הנוצרי. בעניין זה, כפי שהוא מציין בסוף ספרו, הוא נעזר בספר "אותו האיש" בעריכת פרופ' אביגדור שנאן, כמו גם בעוד שני ספרים (שלא קראתי). ממצאיו מעלים שכמעט תמיד היהודים לעגו לסיפורו של ישו על שום ריבוי אגדותיו והדברים הלא מסתברים שבו (וכן בניגוד שבין יומרתו ובין התמדת קיום המחלות והמלחמות וכו'), ובכך טענתם נראית חזקה, אך מצד שני הם על-פי רוב נמנעו מהתמודדות עם מסר האהבה והחסד שלו, שהוא מסר מהפכני וראוי לתשומת-לב, ובכך הנקודה החלשה אצלם. לכך אוכל להעיר, כי יחס מאוחר אף להגותו של ישו ניתן למצוא בספרו של הרב אמוזג "מוסר יהודי לעומת מוסר נוצרי" (וראו סקירתי אותו[2]. עוד חומר מעניין בנושא אפשר למצוא באתר "דעת", שקיבץ ויכוחים רבים בין יהודים ונוצרים שנערכו לאורך השנים[3].

כאן אנו מגיעים לנושא יהודה איש קריות, אשר בעניינו עוז, דרך גיבורו, אומר דבר כזה (וכאן ספוילר רעיוני, זהירות!): בניגוד לשליחים האחרים, שהיו בורים דלים וגליליים, יהודה היה עשיר תושב ירושלים. ועוז ממשיך ומשער שנשלח בעצת הכוהנים, או הפרושים, לרגל אחר ישו, משום שהתחילו לחשוש מהשפעתו הרבה, אלא שבשלב מסוים נשבה אף יהודה בקסמיו והלך אחריו באמת. זאת ועוד – את הצליבה בירושלים יהודה תכנן, וזאת כדי להוכיח לכולם את משיחיותו של ישו, שצפה שישתחרר מן הצליבה בדרך נס. ישו לא כל-כך רצה לעשות זאת, אבל לבסוף נעתר. אחרת איך אפשר להסביר את בקשתו מהאב, אלוהים, שיעביר ממנו את הכוס הזו, כלומר בקשתו להשתחרר משליחותו האחרונה? ויהודה אמנם לקח כסף, אך סכום פעוט לגבי עשיר כמותו, על כן לא בגללו מסר את ישו. לבסוף, ישו כידוע נצלב, ופטרוס יחד עם כל שאר השליחים התנכרו אליו ובגדו בו בעת הצליבה, רק יהודה נשאר נאמן. הוא חיכה שישתחרר בדרך נס, כאמור, אך זה לא קרה וישו נפח את נפשו, בעודו קורא: "אבי, אבי, למה עזבתני?", משפט שאפשר להבין רק לגבי מישהו שאכן ציפה להיגאל ולהשתחרר ונתאכזב. יהודה עצמו, כשראה זאת, נשבר אף הוא והתאבד. איך אחרת ניתן להסביר את התאבדותו, אם לא שנשאר נאמן עד הסוף?

זהו סיפורו של יהודה על פי עוז. כמה ממנו ניתן לאישור או מסתבר? ובכן, ביסודו הוא השערתי לגמרי, כמובן, ואין לו יסוד בכתובים, אך בין לבין דרכו מתבארים אי-אילו כתובים לא מובנים דים בברית החדשה, כפי שפירטתי לעיל. מעבר לזה, הדבר לא מוזכר בספר במישרין, אבל סיפורו הזה של עוז דומה מאוד ל"הבשורה על פי יהודה" – הטקסט הקופטי הגנוסטי שהתפרסם רק לפני מספר שנים, דרך ערוץ נשיונל גאוגרפי, ועשה רעש תקשורתי רב (ראו הערך שלו בויקיפדיה[4]. גם שם יהודה מוצג באור חיובי והצליבה מוצגת כמעשה הנועד להפוך את גופו הארצי של ישו לשמימי, וישו דן בכך עם יהודה. כמו כן, באופן די נדיר לכתבי הקודש בכלל, כאן ישו גם צוחק מספר פעמים.

אך מה משמעות הדבר? ראשית, שני הרעיונות שפרטתי מאוחדים, שהרי, כפי שנאמר בספר, שאלתיאל אברבאנל נתפש בזמנו כבוגד. עוז כותב על כך: "מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי" (עמ' 254-255). וזיווה שמיר, במאמר מצוין על ספרו של עוז[5] מרחיבה את התמונה: "למי מן המנהיגים פורצי הדרך ומחוללי השינויים לא הדביקו "שומרי החומות" את התווית "בוגד"? לבן-גוריון שהיה מוכן לקבל בשנת 1947 את הסכם החלוקה, לבגין שהחזיר בשנת 1982 את חצי האי סיני לידי המצרים, לרבין שחתם ב-1983 על הסכם אוסלו". במלחמה האחרונה, "צוק איתן", נוספו עוד כמה שמות לרשימת הבוגדים-לכאורה, ביניהם, כמדומני, גם עוז עצמו.

שנית, כפי שגם כן נאמר בספר, יהודה איש קריות יכול להיתפש כמסמלם של היהודים כולם. כבר שמו רומז לכך, וכך הייתה התקבלותו והיחס אליו לאורך ההיסטוריה. טיהור שמו יכול, אם כן, לסמל את טיהור שם היהודים, או לבוא במקביל לו. אך לדעתי יש כאן עניין נוסף, כי בצד העבודה "ישו בעיני היהודים" יכולה לבוא אף העבודה "היהודים בעיני הנוצרים", או "יהודה איש קריות בעיני הנוצרים". והנה כאן יש דבר מעניין – הנצרות, המטיפה לאהבה לכל, בכל זאת מסמנת לה גורם אחד שאינו זוכה לאהבתה – יהודה, או היהודים. יש כאן אבן נגף לשיטה בכללותה. על יהודה נאמר בברית החדשה במקום אחד שהוא השטן ובמקום אחר שנכנס בו השטן. אלו שני דברים שונים. אם הוא השטן, כי אז בשטן יש להילחם עד חרמה. אך אם רק "נכנס בו השטן", כלומר התגבר עליו יצרו הרע – מה שיותר מסתבר - כי אז – בין אם נקבל את סיפורו של עוז ובין אם לא – נוכל גם לסלוח לו! בהקבלה, כמובן, נוכל לסלוח ליהודים כולם (ואכן, כידוע, היהודים נוקו מאשמה במסמך הכנסייה הקרוי נוסטרה אטאטה, מ-1965). את כל רדיפות היהודים ההיסטוריות על-ידי הנוצרים, שגרמו בין היתר לשנאת הנצרות בקרב היהודים, אפשר לראות כפועל יוצא של אותו כשל ראשוני – ואותו, בתקווה, ניתן לתקן.

אגב, אל מול הנימה המתלווה ל"תקווה" הזו ניצבת דמותו של גרשום ואלד, שגישתו היא חילונית, ספקנית ואפילו צינית, והוא בא כנראה ליצור מענה של הזדהות בעבור הקורא שאלה הם מאפייניו. כך, בנושא האהבה הוא אומר, כי היא קרובה ביותר לשנאה, ואילו על דמותו של יהודה איש קריות הוא אומר, כי הנוצרים היו שונאים את היהודים איתו או בלעדיו, שהרי היהודים אומרים בברית החדשה – "דמו עלינו ועל בנינו". ואולם, לא אוכל להרחיב כאן על דמות זו.

אציין רק עוד מספר ספרים הקשורים בספרו של עוז שטרם ציינתי: ראשית, כפי שמצוין בספר עצמו, יש את ספרו של קבק על ישו – "במשעול הצר", עליו אומר עוז שאינו חורג מהסכמה הרגילה. כן הוא מציין עוד כמה ספרים, שלא אמנה אותם פה. אך ראוי להזכיר גם את ספרו של יוסף קלאוזנר, דודו של עוז, שאף הוא מוזכר בספר – "ישו הנוצרי", שהוא ספר די אובייקטיבי וניטראלי, לדעתי, מלומד ומאוזן, אך הוא זכה לתגובות סוערות עת יצא לאור. הנושא כנראה רגיש. לעומת זאת, ספרו של חוקר מאוחר יותר, דוד פלוסר, על ישו, לא זכה, עד כמה שידוע לי, לכאלה תגובות סוערות. אולי התבגרנו קצת. אני עצמי התוודעתי לנצרות בנעוריי, עת קראתי בספרו המופלא של פנחס שדה "החיים כמשל", המרבה להתייחס לברית החדשה. גם ספרו, כפי שהוא עצמו מעיד, לא התקבל בקלות. כמו כן, אני רואה קשר ישיר בין ספרו זה של עוז לספרו הקודם – "יהודים ומילים" (וראו ביקורתי עליו[6], ששניהם עוסקים בנושאים יהודיים מובהקים (מעבר לנושא הציוני).

לבסוף, וידוי קטן, או מעין "גילוי נאות": בעבר הכרתי אדם שעסק רבות בדמותו של יהודה איש-קריות ואף הוא דן בו כדמות חיובית, שיש לעשות לה צדק, אלא שאף אחד כמעט לא הקשיב לו. בעקבות השיחות עמו אף אני כתבתי מאמר קצר[7]על הרמזים המצויים בתנ"ך ליהודה, כנשיקות-מרמה שונות, אלא שלא הרחבתי די את הנושא. אפילו צילמנו סרט בעניין, שלא יצא ממנו דבר לבסוף. עתה, כשסופר נחשב ומוערך כעמוס עוז עוסק בכך, אני מעריך שהנושא יזכה ליותר חשיפה. אציין עוד, כי לדעתי לספרו זה יש פוטנציאל רב להצליח בארצות הנוצרים.

לסיכום, עוז עוסק באומץ בנושא קשה, עמוק ושנוי במחלוקת. שהרי מצד שני מה היינו עושים ללא נאמנות? נראה שהיא יסוד החברה המתוקנת (ולא רק בצבא או בחברות האשראי). וכן המחקר מצא, כי ככל שבחברות ובכלכלות יש יותר אמינות בין החברים – כך הן גם מצליחות יותר (אך לכולן יש שירותי ביון מתקדמים). אבל אצל עוז יש כפילות מסוימת: מצד אחד, הוא מסנגר על אנשים שנקראו בוגדים. אך מצד שני הוא אומר שיהודה כלל לא בגד, כך שניתן להניח שלגבי בגידה "אמיתית" הוא בכל זאת היה מסתייג. כך שהתמונה היא מורכבת. ולכן, לבסוף, בין אם מסכימים עמו ובין אם לאו – הספר מעניין.

שורה תחתונה: מרתק, חשוב (וגם אזוטרי), מומלץ!

[1]http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D_%D7%90%D7%A9

[2]http://nuritha.co.il/node/29583/critic#internal-29584

[3]http://www.daat.ac.il/he-il/mahshevet-israel/natsrut/vikuah/

[4]http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%91%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94

[5]http://www.e-mago.co.il/magazine/amos-oz-judas.html

[6]http://nuritha.co.il/node/28593/critic#internal-28780

[7]http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0615_0.html