בגידות של בני זוג הן משהו שמוטמע כנראה באופי האנושי ומכל עבר ניתן לשמוע סיפורים עסיסיים יותר ועסיסיים פחות על בגידות, משברים, הרס נישואין ועוד ועוד. מדוע מתרחשת התופעה הזו ומדוע היא כל כך נרחבת. הסיבות הן רבות, אבל בכל זאת ניתן לאפיין אותן עפ"י מספר קבוצות:
שחיקה טבעית
זוג מתחיל את דרכו בשניים, רק הוא והיא. הצורך וההזדקקות ההדדית גבוהים מאד והזמן המושקע זה בחברת זו הוא רב מאד. אבל, ככל שעובר הזמן הלהט הראשוני נרגע. כאשר נולד תינוק ראשון, עובר המוקד מן הזוגיות למשפחתיות. המטלות משתנות ואיתן משתנה השקעת הזמן זה בזו ובזוגיות עצמה. כתוצאה מכך נוצרת התרחקות, גם פיזי, ובמקרים רבים גם פורצוים ויכוחים ומריבות . במצב המתסכל הזה ובהעדר די סיפוק רגשי וכמובן סיפוק מיני, הפיתוי למלא את המחסור עלול להתדפק על הדלת.
עם השנים, כאשר מתוספים תינוקות נוספים הלחצים על הזוגיות משתנים ואף מתעצמים. הילדים מפתחים עם הזמן צרכים חדשים וזקוקים להשקעות אחרות של זמן ומשאבים כלכליים וכל אלה יוצרים לחצים קשים על הזוגיות
שם המשחק: ריגושים
אין מה מה לעשות. גברים רבים, אך גם נשים רבות פשוט אינם מסוגלים לשמור על התנהלות שקטה ורגועה של חייהם והם פשוט זקוקים לסערה מתמדת שתסחוף אותם ותעלה בגופם את רמת-האדרנלין, ממש כמו שספורטאים זקוקים למנות גבוהות של ריגושים, מתח ודחף ל"הישגים" - ובמקרה שלנו, ל"כיבושים".
אנחנו בני אדם
אכן, אנו בני אדם, וגם אם לא מדובר באופי בוגדני מיסודו ש"דורש" את ליטרת ה"כיבושים" והריגושים באופן מתמיד, אנחנו עדיין בני-אדם ונאמנות מוחלטת היא בניגוד ליכולת האנושית. הרגלים קבועים, אוכל קבוע, לבוש קבוע, אותה מכונית וכו' מעוררים בנו שיעמום ואנו מחפשים גירויים חדשים שישברו את השיגרה. זה לא אומר שהאהבה בקשר החוקי אינה קיימת, אבל השיגרה שוחקת וישנם כאלה שיראו במים הגנובים ובהרפתקה "מהצד", רק זריקת מרץ שמחזירה אותם לחיים.
תחליף לכתף התומכת שכבר לא קיימת
האדם הוא יצור שזקוק לחיזוקים. אחת הסיבות לצורך שלנו בזוגיות היא אותה "השלמה" שלנו כביכול, להפוך שני חצאים שונים לשלם. זהו כמובן רק מיתוס בלבד ואידיאליזציה של הקשר הזוגי, אבל בכל זאת לאור האידיאל הזה זוגות מתחתנים ויוצרים מסגרת משפחתית, אלא שהרצון והיכולת להעניק את התמיכה הרגשית לבן או בת הזוג הולך ודועך, שוב, כתוצאה משחיקה טבעית. התפקיד של כל אחד מבני הזוג הופך להיות רק משימה שמוטלת על כל אחד מהם - ובדרך כלל המשימה היא טכנית בלבד: את מגדלת את הילדים ואני הולך לעבודה. במקרים רבים, כאשר שני בני הזוג עובדים זה נעשה עוד יותר מורכב, מאחר שחלוקת התפקידים נעשית הרבה יותר בעייתית. הרצון להיות המשענת הרגשית של בת הזוג או של בן הזוג נעלם, אבל אצל כל אחד מהם הצורך לקבל עבור עצמו את החיבוק הרגשי או הפיזי, חי ובועט עד כדי יצירת מחנק ומועקה, המוצאת פורקן בקשר שמחוץ לנישואין...
לבגוד זה בעצם להיות או לא להיות
לאור כל מה שהזכרנו עד כה, מובן מדוע כל מה שהלהיב את בני הזוג בתחילת הדרך שלהם נראה זיכרון רחוק, מדוע הניצנוץ בעיניים הפך למבט עייף ואף מובס, מדוע הסקסיות הקורנת שפרצה מהם הפכה לחובה שמשתדלים לברוח ממנה ומדוע האישיות המלהיבה של הצד השני נתפסת כעת כמשמימה ומנג'סת. אולם, כפי שציינו כבר, בני האדם זקוקים לצרכים האלה של אהבה, תמיכה וכן, גם למין. מכאן ההחלקה במורד המדרון לבגידה בבת או בן הזוג היא לפעמים רק עניין של זמן, או הזדמנות...
אני בוגד - אני קיים
כולם, אם מותר להסתכן בקביעה כל כך חדה, עוברים לאורך חייהם תקופות של משברים, בין אם זה על רקע בריאות, קריירה ועוד כהנה וכהנה. המשברים הללו מערערים את הדימוי העצמי ויוצרים תחושות קשות של עירעור הבטחון העצמי והדימוי העצמי. בסיטואציות הכל כך אנושיות הללו אנו זקוקים למידות גדושות של תמיכה, חיזוק ואהבה. אלא, שכאשר היחסים הבין-זוגיים מתערערים (לא פעם דווקא המשברים הללו מחדדים את חוסר התקשורת שבין בני הזוג) גם האגו נפגע והתחושה של "אני לא שווה כלום" עולה ומשתלטת. במקרים הללו, המפלט והישועה הוא חיק חמים ואוהד מחוץ למסגרת הנישואים - הדואג לשדר לאגו הפגוע שכוחי עדיין במותני והתחושה הקשה היא רק בתוך הקשר הזוגי.
דגל אזהרה וקריאה נואשת לעזרה
תקשורת פגומה, כאמור, היא מניע חזק לבגידה. עם זאת, לא הצורך הפיזי או האקט המיני, הוא המניע לבגידה. זהו למעשה צילצול אזהרה וטילטול של הספינה עד כדי כמעט הפיכתה על פיה, בניסיון להציל דווקא את הקשר הזוגי! כמובן, זהו מעשה נואש ולא בטוח כלל וכלל שהוא עצמו לא יפרק את המסגרת ויוביל לגירושין, אך בכל זאת, המעשה נעשה מתוך מצוקה וחוסר יכולת לפתור את הבעיה הבין-זוגית באמצעים הרגילים של שיחה, ייעוץ וכו'. ניתן לראות זאת אפילו כסוג של הזרקת רעל אל הגוף, בניסיון נואש להרוג את המחלה הקטלנית שממנה סובל הגוף. לא פעם עושים בני הזוג המקיימים קשר מחוץ למסגרת הזוגית מאמצים (לא מודעים) כדי שייתפסו בבגידתם - מתוך רצון סמוי להציף את הבעיה ולגרום לעימות ישיר עם הבעיות שבתוך הקשר הזוגי ולבחון עד כמה שני הצדדים מוכנים ורוצים לשמר אותו. אלא, שהעימות הזה הוא סוג של הימור, שכן קשה להעריך עד כמה הצד הנבגד יהיה מסוגל להתמודד עם הגילוי. בהחלט יתכן, שגם אם יימשך הקשר באופן פורמאלי, כבר לא תהיה לו תקנה ובמקרים שבהם ממשיכים לחיות תחת אותה קורת-גג, זה לא יהיה בגלל שהקשר עמד בסערה שחווה, אלא רק בגלל הילדים, או חוסר יכולת כלכלית להפרד.
ההזדמנות
עם כל זאת, התסריט הפסימי לא חייב להיות התסריט היחיד. אם שני בני הזוג ניחנו ביכולת ובמוכנות לתקן את הפגיעה הקשה ביחסיהם, על בסיס בחינה מעמיקה של הסיבות שהובילו אותם למצב הקיים - ותוך הסתייעות באנשי מקצוע - ניתן, בעבודה קשה ומחוייבות אמיתית, להציל את הקשר. הפצעים יגלידו, והזוגיות תעלה על פסים טובים והרמוניים. הצלקת שתשאר, תהיה תזכורת מתמדת לכך שאסור לקחת את היחסים כמובנים מאליהם - ושכדי שהם ימשיכו להיות טובים ומספקים, חייבים להשקיע כל הזמן זה בזו וזו בזה