לעניין גילוי העריות

לעניין גילוי העריות

לפרנץ קפקא יש סיפור, 'שער החוק' שמו, בו ניצב האזרח ק. בפני שער, אשר עליו מופקד שומר, המונע מבעדו את הכניסה. גם אם תעבור שער זה, הרי בפנים מחכה לך עוד שומר שיעצור אותך, אז למה לך כל הטרחה? – אומר לו השומר. וכך עוברים כל ימיו בחיכוי מתמשך לפני שער זה, אך לפני מותו נאמר לו – שער זה רק בשבילך נוצר הוא ועתה אין בו צורך עוד. משל מטריד, אכן, ומשמעויות רבות ניתן להעניק לו, ובראשן – זהו השער הפנימי של ההתגברות העצמית, אשר נוצר רק בשבילך ורק אתה יכול לעבור בו. אך הכותרת מלמדת אותנו שיש כאן אף יותר מזה, כי מהו החוק? יכול להיות שזה החוק כפשוטו, שאכן מונע מאנשים מסוימים כניסה למקומות מסוימים – ונזכור את הסרבול הביורוקראטי המתואר גם בשאר ספריו של קפקא – אך יכול להיות הוא גם חוק האב השלט, שגם הוא נוצר אך-ורק בשביל האדם עצמו – וכאן נזכיר את מערכת היחסים של קפקא עם אביו הקפדן. בין כך ובין כך, סיפור זה נשאר בעיננו כחידה.

והנה, ישנו סיפור אחר של קפקא, בו מגיע מידענו האזרח ק. לבניין מגורים וגם כאן הוא נתקל בשומר, המונע ממנו את הכניסה – וכמה הדברים מזכירים את המתרחש בימינו בישראל, נאמר בהערת אגב. אך כאן מתרחש דבר מופלא בפשטותו – אני בא לבקר את אחותי שגרה כאן – אומר לו האזרח ק. ואף נוקב בשמה המדויק, או-אז נותן לו השומר להיכנס ברב כבוד. כלומר – כל שהיה צריך הוא כדי להיכנס למקום מבוקשו, כדי לספק לעצמו את שלבו חפץ בו, הוא היכרות אישית, היכרות בשם (ומיהו – נשאל גם – האזרח ק. עצמו, מה שמו המלא?), שהיא גם – הכרת פנים. הכרת פנים – נזכיר כאן – יש לה אמנם גם משמעות שלילית, בכל הנוגע לענייני חוק ומשפט (והנה מתפענחת הכותרת מהסיפור הקודם), אך יש לה גם משמעות חיובית, ביחסים בין בני אדם. ועוד – שאין זו היכרות של מה-בכך, אלא באחותו מדובר – יש כאן קשר משפחתי. וזהו, כנראה, מה שחיפש האזרח ק., מה שחיפש בן-המשפחה נץ קפקא, זהו השער שנוצר אך-ורק בשבילו.

אם הזכרנו אחות, אי-אפשר שלא להיזכר שוב באחותו של ניטשה, איתה – על-פי הכתוב בספרו האחרון "אחותי ואני" – קיים יחסים של גילוי-עריות, באופן שהפריע לו ביצירת קשרים עם נשים אחרות – ועניין זה ידוע. וקיים דמיון נוסף – בעוד שאצל ניטשה אחותו גנזה את כתביו האחרונים, כך שכמעט וספר אחרון זה אבד ואיננו, כך אצל קפקא אנו מוצאים את הציווי בסוף ימיו לשרוף את כל כתביו – וגם הם היו אובדים ואינם, אלמלא הצלתם על-ידי מקס ברוד. מדוע רצה קפקא להאביד את ספריו? מנין השאיפה הזו להשתיק את עצמו? האם נאמר, כי גם אצלו התקיימו יחסים של גילוי-עריות עם אחותו – ואולי זה השער שנוצר בשבילו, אך הוא איננו רשאי להיכנס אליו? על אף הדמיון הרב, איננו יכולים לטעון כך, שכן – שלא כמו במקרה של ניטשה – אין בידינו די הוכחות. אך די אם נטען את הידוע – שאם לא זאת הייתה מנת חלקו, כי אז בעיות אחרות ודאי היו מצויות בביתו של קפקא בצעירותו.

והיכן אנו מוצאים יחסים של גילוי-עריות בתנ"ך? ראשית – אף היחסים התקינים בימים ההם גבלו בגילוי עריות. כך אנו מוצאים את אברהם, הנישא לשרה בת-דודתו, שהיא אף אחותו מן הצד האחד. ועל כן לא שיקר כשאמר – "אמרי נא אחותי את" (בראשית, יב', יג'). כך אף יצחק לוקח את רבקה בת-דודתו לאישה, ויעקב – את רחל ולאה בנות לבן (בן נחור, אחי אברהם) – ועוד רבים כדוגמא זו. ובכל אופן, המקרה הראשון הריהו גילוי ערוותו של נוח על-ידי חם בנו, לאחר שהתבשם מן היין. עונשו של זה – עבד יהיה לאחיו ובשרו – הושחם. אם נזכור, כי פרשה זו סמוכה היא להצהרה המחודשת על הבריאה בצלם ואת הקשר של מושג זה לשלשלת המשפחתית ולאב – נוכל להבין טוב יותר את מהותו של עונש זה, את הסיבה שגרמה לו. כמו כן, שתיית היין מזכירה לנו את הטקס הדיוניסאי – וזה – מחזיר אותנו שוב לניטשה. "הוי המשקה רעהו מספח חמתך ואף שכר למען הביט על מעוריהם" (חבקוק, ב', טו') – כבר אומר לנו הנביא. ומקרה נוסף המערב יין – לוט ובנותיו, המשקות אותו ולאחר מכן שוכבות עימו, שכתוצאה מכך נוצרים אדום ומואב. מקרה אחר – אמנון ותמר, בני דוד – הנה כאן יחסים אלה לגרמו להיפוך הרגשות – "כי גדלה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (שמואל ב', יג', טו'), ובסופו של דבר ננקם ונהרג הוא בידי אבשלום אחיו. ותמר, היא זועקת – "אנה אוליך את חרפתי" (שם, יג') ולאחר מכן משנה את בגדיה כאבלה. מקרים נוספים? אולי את מקרה יהודה ותמר יש לקחת בחשבון זה – ונזכור שממעשה זה נולדו פרץ וזרח – חלק משושלת המלוכה המובילה לדוד. ואולי אף את מעשה אבשלום בפילגשי אביו יש לקחת בחשבון זה. אף על פי שרק את הפילגשים לקח. ובטרגדיה היוונית? שם אנו מוצאים את אדיפוס – וכנגדו אלקטרה – אך באלה כידוע כבר השתמש פרויד לתיאור תסביכיו העיקריים והנה המאפיין העיקרי שלהם – הם עוסקים ביחסים של גילוי-עריות. אין זה פלא, ניתן לטעון, שאותו גורם שחמק מידיו בפרקטיקה שלו חזר בגדול בתיאוריה שפיתח.

ואף זאת יש להוסיף לעניין הפסיכולוגיה של פרויד: ראו-נא, כי עיקר הסתמכויותיו ותיאוריו אינם באים מבדיקת המציאות, אלא נלקחים מן הספרות – שבה בקיא גדול היה. הדבר טוב ויפה להכרת המיתוסים וודאי אף לשיעור ספרותי הגון, אך לתיאור הפסיכולוגיה האמיתית שבאדם – אין הם מספיקים. והנה, אכן, הפסיכולוגיה המודרנית בנויה ברובה על שאלונים כאלה או אחרים, שמדגם של אנשים ממלאים – ומכך מסיקים הם את מסקנותיהם. אך גם בזאת אין די, ולמעשה זהו לעג לרש, שכן כל שיכולה הסטטיסטיקה למצוא הוא את המכנה המשותף הכללי ואין היא יכולה למצוא את הייחוד שבאדם, או לעקוב אחר מכלול הגורמים השונים אצל כל פרט ופרט. והניסוי המעבדתי, הפרקטיקה – הרי שממנה אין ללמוד דבר על הכלל, אלא רק לצבור את הניסיון וחכמת-החיים, שהאינטראקציה שבה עשויה להעניק. אין מדע היכול להגביל את האדם לתיאוריה מוכנה-מראש. ובכל אופן, יכולים אנו ללמוד ממקרים שחוזרים על עצמם. אלא שלשם כך עלינו להיות קשובים למציאות עצמה – ולא זה הדבר שנעשה על-ידי פרויד, כאמור.