ועדת וינוגרד לא הייתה ועדה ממלכתית, צריך להבין איך יושבת ועדה ובודקת תהליכי קבלת החלטות, כשלים ואח"כ מגיעה למסקנות. כאשר אין אחראיים למצב אנו מנציחים תרבות שלטון לוקה. ללא אחריות אישית, מיניסטריאלית. חייבת להיות אחריות ציבורית של נושאי תפקידים. אולמרט אמר שהוא חש אחריות כבדה יותר מאחר ופרץ נבחר לשר הביטחון. הוועדה מסכמת כי "הרמטכ"ל כשל בכך שלא היה ערוך ומוכן לאירוע הצפוי..."
הועדה הזכירה את המילה כשל 186 פעם לגבי אולמרט. תמיכת הציבור באולמרט היא פחות מ-3% ולכן כשאין לו לגיטימציה מהציבור אליו להתפטר, כך זה מתנהל בממשל תקין. לא צריך לשאול מה יהיה הלאה, קודם כל שילך אחר כך נדון בחלופות שלו ויש חלופות. כעת אולמרט החצוף הזה רוצה לתת עדות נוספת כי לא הציגו אותו טוב. ופרץ עוד יוצא בטענות שהוא יצא טוב, בנוגע אליו הזכירו את המילה כשל פחות מאשר כל השאר.
נעשה מעשה לא טוב התוצאות נוראיות, מדינות אויב צוחקות אלינו (נסראללה אמר שיזור את פרץ כל חייו כי הוא עזר לו לנצח במלחמה). צריך לאמץ את המילה אחריות אם לא נאמת אותה אנחנו מכוון לתרבות שלטון לוקה, כאשר אין אחריות אישית מיניסטריאלית למקבלי החלטות.
המסקנה הסופית (מתוך דו"ח וינוגרד):
"התמונה העולה ממכלול ההחלטות שיצרו את היציאה למערכה אינה של מתווה שכשל בגלל נסיבות, שלא ניתן היה לדעת אותן מראש - אלא של אוסף החלטות לגבי הפעולות הצבאיות, שלא הצטרפו יחד לתכנית פעולה כוללת ומבוססת היטב בידע, ניסיון, ניתוח, תכנון וראייה אסטרטגית כוללת וארוכת טווח. יתר על כן, ההחלטות לא היו מבוססות על היכרות עם הידע והתובנות הקיימות ביחס לזירה הלבנונית. כל אלה היוו כשל חמור".
מדיניות ציבורית נגזרת מתוך תפיסת עולם מסוימת, תיאוריה מסוימת. גנרלים ככלל תמיד נלחמים במלחמה האחרונה ומתכננים את המלחמה החדשה ע"פ מה שקרה במלחמה האחרונה. היה חוק שגרם להקמת המועצה לביטחון לאומי.
במועצה יש גם אנשים הממונים למועצה גם בגלל שהם לא מסכימים עם התפיסה הרווחת כדי לאתגר את המועצה לחשוב גם אחרת. במלחמת לבנון ה-2 היה חשוב להשתמש במועצת זו כי היא בעלת ידע נרחב ואילו אולמרט ופרץ לא היו בעלי מספיק ידע בתחום הביטחוני ולכן היה חשוב להשתמש במועצה.
אבחנה בן הדרג הממונה לדרג הנבחר
הפקידות הבכירה אמורה ליישם מדיניות, הכנסת מחוקקת הרשות המבצעת מבצעת ולא להיפך. הרשות המבצעת היא רשות ממונה. אבל זה תיאורטי כי אמפירית יש מתח בן הדרג הנבחר לדרג הממונה. חלוץ אמר לא ישנתי טוב כשפרץ מונה לשר הביטחון, הרגשתי יותר אחריות אליו. אם הדרג הנבחר לא מבין טוען הדרג הממונה שאין במי להתייעץ. לדרג הממונה יש מידע, ניסיון ולכן הדרג הנבחר תלוי בו.
חייבת להיות אחריות ציבורית של נושאי תפקידים.
יש מתח מבני בן הדרג המבני לדרג הממונה והמתח הזה לפעמים יוצר מצבים בלתי אפשריים לשני הדרגים. אם הדרג הנבחר לא יודע מה הוא רוצה ומה קורה בשטח האחריות היא על הדרג הממונה. אבל הדרג הממונה פוחד כי האחריות תהיה אליו ולא על מקבלי ההחלטות. הדרג הממונה בדילמה כיצד לפעול. מבחינה תיאורטית אסור לדרג הממונה לקבל החלטות, לדרג הממונה יש קביעות אי אפשר לסלק אותו לעומת זאת הדרג הנבחר כשהוא מפשל אנחנו מעיפים אותו.
מקבל החלטות נבחר שיש לו משהו בראש הוא מבין את החולשה שלו, הוא מבין שלדרג הממונה יש ניסיון שלו אין ואז הדרג הנבחר לוקח יועצים והם מסבירים לו מה לעשות. אם הדרג הנבחר לא לוקח יועצים יש לנו מלחמת לבנון השנייה.
המתח המבני זה בדיוק מה שקרה במלחמה הזו. היה שר ביטחון שנבחר על ידי ראש הממשלה כי אולמרט הבין שאם פרץ שר הביטחון אז הוא אולמרט יהיה זה שבעצם יחליט במציאות.
חלוץ אומר שעם אולמרט היו לו המון פגישות אבל לא עם פרץ, אם פרץ הוא הרגיש לא טוב.
הרמטכ"ל הוא דרג ממונה, הוא בפקידות הבחירה של המנהל הציבורי רק שיש לו מדים. הוא אמור להגן עלינו מפני איום חיצוני. דן חלוץ היה אחראי פיקודית היה לו אחריות מניסטריאלית.
"באחריותו לנושא הלחימה עצמה.. מטפל בדו"ח הסופי" כלומר לא שמענו את הסוף בנוגע לרמטכ"ל. הרמטכ"ל הוא הצלע השלישית בנוגע לקבלת החלטות של מדיניות חוץ מבחינת ביטחון.
לרמטכ"ל לא הייתה תוכנית מגירה מעודכנת, מאושרת ורלוונטית למצב של הסלמה יזומה בזירת לבנון. הרמטכ"ל לא הרתיע בפני הדרג המדיני על החסר, הוא לא העריך נכון את המצב.
הועדה אומרת שהרמטכ"ל כשל במלחמה זו על מגוון היבטים, על החלטה לצאת לפעולה צבאית חריפה חייבת לקחת בחשבון את הערכות החיזבאללה.
הבחנה בין נבחרי ציבור לפקידות הבכירה:
הפקידות הבכירה - אמורה ליישם מדיניות.
נבחרי הציבור -
הדילמות בין הדרג הממונה לדרג הנבחר:
אם הדרג הנבחר לא יודע מה הוא רוצה ולא מבין מה קורה בשטח (כמו שר הביטחון - פרץ) אז האחריות היא על הדרג הממונה אך הוא פוחד לעשות החלטות כי האחריות תהיה עליו. למשל: מנכ"ל משרד האוצר, כאשר שר האוצר משהה את עצמו האם הוא יעשה החלטות או לא, בעיקרון הוא לא יעשה החלטות כי הוא הדרג ממונה ובדמוקרטיה רק הדרג הנבחר צריך לעשות החלטות.
לדרג המדיני יש מידע, כסף למחקר, הרבה זמן בתפקיד ולכן יודע את העבודה, הדרג הנבחר לוקח יועצים שמסבירים לו ומייעצים לו איך לפעול. למשל: בצבא הקצינים הבכירים היא כמו יועצים לשר (הרמטכ"ל). דן חלוץ (הרמטכ"ל) היה לו אחריות פיקודית (מיניסטריאלית).
המשך מודלים של קבלת החלטות:
החלטות קובעים ע"פ שיקולים פוליטיים, לאולמרט יש 3 יועצים שעוזרים לו לקבל החלטות של מה נכון ומה לא.
•? אי וודאות: קבלת החלטות בהווה במטרה להשפיע על העתיד מתוך אי ידיעת הגורמים שיפעלו בהמשך: תמיד קיימת אי וודאות לקבלת החלטות מצד שני אנו כראשי ארגונים חייבים לעשות הכל שיהיה לנו מקסימום המידע ושהוא יהיה אמין ככל הניתן.למשל: רה"מ כשאנשי המוסד אומר א', הרמטכ"ל אומר ב' למי להאמין?! לכן חשובה אמינות מוסדית כלומר שבעבר הוא נתן מידע והמידע היה נכון, אנו סומכים עליו שהמידע היה נכון ואמין. יותר מזה דרך אחת להוריד את מידת האי וודאות שחשוב לזכור היא לפתח תרחישים שונים עם סיטואציות שונות. יש להשוות תגובות של האויב וככל שנבדוק יותר משתנים בתרחישים שונים ככה נוריד את רמת האי וודאות לגבי נושא מסוים. בניית תרחישים בתנאי אי וודאות וכיצד אנו מגיבים כמקבלי החלטות בכל תרחיש.
•? החלטות בתנאי סיכון: למשל: בגין לגבי הכור בעיראק, יש לשקלל במידה מודעת את היתרונות, חסרונות ואת מידת הסיכון באי הצלחה (כנכשלת). יש לקבל החלטות מושכלות ולא אימפולסיביות.
•? עצי החלטה: כל פעם מוסיפים גורם נוסף ע"מ להבין מה הולך לקרות. יש מס' תרחישים אבל כל תרחיש תלוי בגורמים שונים, כך גדל העץ ומסתעף. צריך לבדוק כל דבר ואם נעבוד כך ע"פ העץ הסיכויים שלנו לעשות טעויות יורדים.
החלטות עבר: החלטות העבר משפיעות על המצב היום שאותו יש לקחת בחשבון כדי להשפיע על העתיד. אם ההחלטות בעבר היו טובות והובילו לביצועים טובות אז יש סיכוי שגם בעתיד ההחלטות יובילו לדברים חיוביים.
•? עלות שקועה: החלטות שעשינו בעבר, השקענו כספים ומשאבים ואז אנו כמקבלי החלטות אומרים שאנו לא רוצים שההשקעה הזאת תרד לטמיון. זו בעיה כי עם הזמן התנאים משתנים ולפעמים אין ברירה אלא לוותר על המשאבים שהושקעו גם אם זה קשה ויוצר בעיות.
•? עלות הזדמנותית: (opportunity cost) כאשר אנו עושים החלטה מסוימת, החלטה אחרת לא מתבצעת. בהחלטות הממשלה כאשר הם מוציאים כסף על ביטחון, אין להם כסף לחינוך. בכך הם בעצם אומרים שיותר חשוב ביטחון מאשר חינוך והדבר יוצר פערי חינוך בטווח הארוך.
•? עלות המידע: מידע עולה כסף, אין מידע חופשי. אם אתה רוצה לדעת מה קורה כל יום אתה חייב אנשים ומכשור שיספקו את המידע. לפעמים מקבלים החלטות שגויות כי לא רוצים לשלם על המידע. מידע שווה כוח וכדי לקבל אותו צריך לשלם. כשהממשלה יושבת אין לה את כל המידע, הינו מצפים שלכל משרד יהיה יחידה לאיסוף מידע ובעיקר מידע אסטרטגי שהיא תוכל לנתח ולהביא לדיוני הממשלה.