אנחנו נמצאים כעת בעיצומו של אחד הגלים העכורים ביותר בדברי ימיה של מדינת ישראל. מה שמתחיל בהתפרצות שלוחת רסן לבסיס החטיבה המרחבית מתרדר בנקל להדרת נשים מהמרחב הציבורי וממשיך ביריקות לעבר ילדה בת 8 מבית שמש אשר מפחדת לצעוד בחזרה לביתה מבלי ליווי צמוד וזאת על לא עוול בכפה (אה סליחה, היא העזה להתלבש באופן לא צנוע). בימים כתיקונם היינו מניחים כי תופעות מהסוג הזה מאפיינות דווקא שכנינו אך צביטה קטנה ביד תזכיר לנו כי הכל קורה כאן – מתחת לאף.

הדבר הכי מפחיד בכל המשוואה הזו הוא שאותם בני בליעל אשר מאמללים את חיה של ילדה צעירה בבית הספר היסודי או את חייה של נוסעת צעירה בקו אגד מאמינים באמת ובתמים כי מעשיהם מוצדקים. הם יצדיקו את הפעולות הללו בשם הלכות הצניעות או בשם פסיקתו של הרב הקרוב לליבם, אך בפועל, אל לנו להתבלבל לרגע – מדובר על ציות עיוור שעיקרו בראיה מסולפת ובעיקר מעוותת של המציאות שהקשר בינה לבין קיום הלכות ומצוות הוא מקרי בהחלט.

במדינה מתוקנת היו המתפרעים הללו מוצאים את עצמם מאחורי סורג ובריח אך רשויות אכיפת החוק ממאנות להתעסק עם חבורת הפורעים ועל כן מאפשרות להם לעשות ככל העולה על רוחם. קל מאוד ואפילו אופנתי להאשים אך ורק את בית המשפט או את המשטרה במצב שנוצר אך בואו נודה על האמת, כולנו אשמים במצב שנוצר בצורה זו או אחרת.

ממשלת ישראל אשמה משום שהעומד בראשה יעדיף את השיקול הפוליטי על פני השיקול הבריא ויכניס פעם אחר פעם את יהדות התורה, המהווה את הזרוע הפוליטית של הפורעים, – לשורות הקואליציה בתמורה לעוד כמה קולות בהצבעה על התקציב. למען הסר ספק, כל עוד לא תשונה שיטת הממשל במדינת ישראל – הרוע לא יעוקר מהשורש. התקשורת אשמה משום שאנחנו נזכרים בהדרת הנשים המתמשכת בבית שמש רק עכשיו, אחרי שכבר מספר שנים לא יכולות נשות העיר לשבת בחלקו הקדמי של האוטובוס.

אבל מעל הכל – אנחנו אשמים- כל אחד ואחד מאיתנו. הציבור החילוני אשם בכך שהוא לא מקים מחאה ציבורית שבה יעלו ארבע דרישות חד-משמעית – חקיקה,אכיפה,כליאה ושינוי מבנה הכוחות הפוליטי. נכון, מבחינתם של היורקים, המקללים והמדירים – הרב הוא הקובע, אבל אתם יודעים מה – בואו ננסה גם את הכלא.

הציבור הדתי-לאומי, בדומה לחילוני, אשם בכך שהוא מסתפק בגינוי מצומצם אך לא מעבר לכך ואילו האוכלוסיה החרדית שמרביתה המוחלט שפוי לחלוטין – אשמה בהקפדה על קשר השתיקה. לבסוף, בל נשכח את הרבנים שעל פיהם ישק דבר – עליהם לקחת אחריות לכל מילה שיוצאת להם מהפה ולהחזיר את תלמידיהם לדרך הישר. במידה ולא יעשו כן – מקומם, לצד תלמידיהם - בבית הסוהר.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים על מקרה דומה או אפילו נקלעים אל תוך אחד – אל תמשיכו הלאה ואל תעברו לסדר היום. הזמינו משטרה, הגישו תביעות אזרחיות, הפיצו הלאה – פרסמו את הסיפור, התקשרו לעיתונאים, הפציצו את הלשכות של חברי הכנסת בטלפונים – שלחו להם מיילים מדי יום. בסוף הם יתייחסו – חלקם הקטן מתוך אמונה שלמה בחיוניות המאבק. חלקם המוחלט – בלית ברירה.

דברים לא ישתנו בין לילה אבל המאבק על צביונה של מדינת ישראל בשנים הקרובות קורם עור וגידים לנגד עינינו כאן ועכשיו. זכרו, כשהרוב דומם – המיעוט מנצח - כל אחד מאיתנו מחוייב לפעול כעת. לפני שיהיה מאוחר.