חינוך יהודי בברית המועצות בין מלחמת עולם ראשונה לבין השנייה

מהפכת אוקטובר בשנת 1917 ברוסיה הייתה נקודת מפנה מן החשובות בחינוך היהודי בברית המועצות. מצד אחד המהפכה העלתה על סדר היום בציבור היהודי את מעמד שכבת הפועלים אך מצד שני היא הכריעה באמצעים פוליטיים במחלוקות יהודיות אשר ליוו את העם היהודי בימי ההשכלה. היהדות הסובייטית פיתחה קונספטים פוליטיים לחיים יהודיים המנותקים מיהדות עולם. הקונספטים קבעו קודים תרבותיים שטיפחו את מעמד הפועלים היהודים מחד וביטלו זכויות היהודים הבורגנים מאידך. הם ביקשו ליצור יהודי סובייטי המחובר למקורות יהודיים המבקרים את חיי היהודי המסורתי מחד ומהללים את השלטון הקומוניסטי מאידך. לצורך כך הועלתה הדרישה להקמת רשת החינוך היהודית בשפת יידיש שתגדל דור צעירים פרודוקטיביים העומד בציפיות התקופה. 

מעניין לציין כאן את המדיניות הדואלית של השלטון הסובייטי כלפי היהודים לאחר המהפכה. מצד אחד המדיניות הבולשביקית התנגדה במוצהר לאנטישמיות ולפרעות, מצד שני היא גם התנגדה לאוטונומיה היהודית. כפי שציין לנין ביולי 1918: "ברפובליקה הסובייטית… הרוסית…, אין מקום לדיכוי לאומי. הבורגני היהודי הוא שנוא לנו לא כיהודי אלא כבורגני, הפועל היהודי הוא אחינו…" ( מתוך "איזבסטיה" מיולי 1918). מהדברים עולה בברור כי  השלטון הותיר ליהודים אפשרות לקיום יהודי רק בתוך עולם הפועלים הכללי. מכאן כי הקיום היהודי הלאומי תחת השלטון הסובייטי היה אפשרי רק בפרספקטיבה של הפרוליטריון היהודי, כלומר בפרספרקטיבה של תרבות היידיש שתצמח מהחינוך.

לאחר מהפכת אוקטובר על החינוך היהודי היה להעמיד לרשות העם היהודי אלטרנטיבה מספקת את הקיום היהודי המוגבל בגבולותיו של השלטון הסובייטי. עליו היה לגבש פעולה אסטרטגית העונה לצורכי יהדות רוסיה המתמודדת עם הריסות מלחמת העולם הראשונה ורוסיה הצארית. עליו היה לקבוע את סדר היום של כלל הילדים היהודים הן אלה היוצאים ממשפחותיהם הבורגניות והן אלה מבני מעמד הפועלים. עליו היה לעסוק בתכנים חינוכיים שיקבעו את הזיקה הלאומית היהודית הסובייטית. עליו היה להכריע במאבקים פנים יהודיים מתקופת ההשכלה עימם נכנס העם היהודי לתקופה חדשה.

תרבות היידיש הסובייטית נאבקה בכל כוחה בכל הקשור בעברית, בציונות, בדת, במסורת ובזהות היהודית המסורתית. לפי שקולניקובה ( 1996, עמ' 23), הצעד הראשון הפוליטי במאבק זה נעשה בהצהרת מועצת העם הסובייטית מ – 23 בינואר 1918, כלומר ארבעה חודשים לאחר העלייה לשלטון, המצהיר על הפרדת הדת מהמדינה ובכך בתי הספר מהחינוך הדתי. בהיבט היהודי ההצהרה אסרה על החינוך הדתי בבתי הספר ודרשה לסגור את המוסדות הדתיים של הקהילה היהודית. במגמה זו השלטון הסובייטי ערך מספר משפטי מבחן במהלכם נשפטה הדת היהודית. כך בשנת 1921 עלו למשפט החדר מויטבסק, הישיבה מרוסטוב וברית המילה שנעשתה בכרקוב. כולם נמצאו אשמים. משנת 1923 כלל הפעילות הדתית הוכרזה כאנטי – סובייטית ובכך הועמדה להשמדה.

תחת המדיניות הסובייטית עסקניה הפוליטיים הכריעו במאבקים פנים יהודיים וקבעו את תכניו של החינוך היהודי. כך השפה העברית, שערב המהפכה הקומוניסטית, היוותה ציר מרכזי בקרב פעילי התנועות הציוניות ולרוב הייתה מסימני ההיכר של המשכילים, לאחר המהפכה היא הפכה לאסורה. יידיש התנוססה על דגליהם של מעמד הפועלים והובאה למצעיהם של תנועות הפועלים היהודיות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות כאחד. בשנים בין המהפכה הראשונה ב – 1905, אחריה נפלו חומותיו של תחום המושב, דרך המהפכה השנייה ברוסיה בפברואר 1917, אשר הביאה עמה רוח דמוקרטית, עד מהפכת אוקטובר של 1917 הקומוניסטית, יהדות רוסיה הלכה והתעצמה בכל גווניה ופלגיה. לכן מראשית דרכה היבסקציה, המחלקה היהודית בשלטון הקומוניסטי, והקומיסריון היהודי נאבקו בכל כוחם להשלטת שפת יידיש ותרבותה ברחוב היהודי. 

הממשלה הסובייטית שנוסדה לאחר מהפכת אוקטובר 1917, הקימה קומיסריון לעניינים לאומיים. הקומיסריון היה אמור להקים קומיסריונים לענייני מיעוטים לאומיים שייבחרו על – ידי נציגי המפלגות הסוציאליסטיות הלאומיות התומכות בשלטון הסובייטי. מגמתם הייתה לשמש חוליה מקשרת בין השלטון הסובייטי לבין הלאומים שאותם ייצגו ולהיות מרכזים לתעמולה בולשביקית בשפת המיעוטים. היות וכדעת אלטשולר (1980, עמ' 19), רוב מניינו של הציבור היהודי בממלכה הרוסית לשעבר נמצא באותה עת מחוץ לאזורי השליטה של הממשלה הסובייטית, הבולשביקים היו מעוניינים להרחיב את השפעתם לאזורים אלה ולהוות תחליף סובייטי למוסדות האוטונומיה היהודית לכל צורותיה המסורתיות, תרבותיות ופוליטיות.

הקומיסריון היהודי הוקם על- פי צו שפורסם ב – 1 בפברואר 1918. מרבית הקומיסריונים שהוקמו עד למחצית 1918 הוקמו על – ידי קבוצות "בונדאים" שמאליים וחברי פועלי ציון אשר מעט מאוחר יותר התפלגו לקבוצות זעירות בשל עמדת ההנהגות כלפי מהפכת אוקטובר. חוגים אלה ביקשו להמשיך בקו המסורתי של קיום אירגון הפועלים היהודי מזה ולשמור על קשר עם המפלגה הקומוניסטית מזה. לפיכך עשויה הייתה התארגנות במסגרת סקצייה לאומית, יבסקצייה, להתקבל כפתרון ההולם ביותר את שאיפותיהם.

התרחבות השלטון הסובייטי בסוף 1918 – ראשית 1919 לעבר אזורי "תחום המושב" לשעבר אילצה את היבסקציה להשתלב במפלגות הקומוניסטיות של אזורים לאומיים שבתוכן ניטש מאבק בין המגמות הרוסיות מזה לבין השאיפות הלאומיות מזה. היא נאלצה לפלס את דרכה בין חוגים שביקשו לראות במפלגות קומוניסטיות אלה מכשיר צייתני של הוועד המרכזי במוסקבה, לבין אלה שדרשו למפלגותיהם מעמד אוטונומי. תנאים אלה הוסיפו על חוסר הבהירות שהיה כרוך במעמד היבסקציה בתוך המפלגה ובנוסף היה עליה להתמודד עם השוני המהותי בתכלית הקיום היהודי באזורים אלה.

המהפכה הבולשביקית קבעה את השפה הלאומית של המיעוט היהודי בכל אזורי השליטה הסובייטית. החוקים מן השנים הראשונות של השלטון הסובייטי אסרו על קיומו של בית הספר הפרטי. בשעה שבבית הספר הסובייטי נקבעה ההנחה היסודית כי ההוראה צריכה להתנהל בשפת האם של הילדים, החוק הסובייטי נתן סיוע לתפיסת היידיש. היבסקציה שראתה ברשת החינוך ביידיש אחד מעיקרי פעילותה שאפה לנצל חוק זה וראתה בבית הספר העברי מתחרה להגשמת תוכניותיה. מאבקה בלשון העברית חרג מגבולותיה של מערכת החינוך והפך למאבק נגד הלשון העברית בכל צורותיה.

לפי גלבוע ( 1977, עמ' 11) מחלוקת הלשונות בקרב היהודים באירופה של סוף המאה ה- 19 הייתה מהחמורות בהיסטוריה היהודית. כוחות רוחניים אדירים אשר זלמן שזר העריכה כ"ריב הריבים אשר לישראל,… ריב כריב דתי, ריב אשר חצה את בית ישראל לשניים ואשר בגילגולים שונים… עשה שמות בכולנו". ברקע של מלחמת הלשונות הלוהטת נמצא המבט מגבוה על שפת היידיש מצד נושאי ההשכלה היהודים בגרמניה ואחריהם ברוסיה. משה מנדלסון בזמנו ראה את יידיש כ"תערובת מלאכותית של עברית וגרמנית אשר סייעה להתפרעותם של פשוטי העם". משכילים מסוימים ברוסיה שנזקקו ליידיש למען הפצת השכלה האמינו כי היא תחלוף ותעבור במהרה מן העולם.

למעשה, בשעה שבאירופה המזרחית ישבו כ – 70% מהעם היהודי רובם ככולם דוברי יידיש, במפקד האוכלוסין בשנת 1897 הכריזו על 96.8% מתוך 5125000 יהודי רוסיה כולל שטחי פולין שבשלטון הרוסי על יידיש כשפת האם. בקרב היהודים ברוסיה באותה עת נתפסה יידיש כלשון דיבור משפחתית, כלשון ספרות ועתונות, כלשון הגות והשכלה וכשפתם של המאבקים חברתיים ופוליטיים. המלחמה בין שתי השפות הלכה והתעצמה בזמן שהתרבות היהודית וחיי הציבור היהודי ברוסיה כבר עוצבו במידה ניכרת בדפוסים תלת – לשוניים – עברית, יידיש ורוסית. היצרים במלחמת הלשונות התלהטו בשעה שרובם הגדול של הסופרים יצרו בשתי השפות, רובם הגדירו עצמם כדו – לשוניים, כמו שלושת הקלאסיקאים: מנדלה מוכר ספרים, שלום עליכם וי. ל. פרץ.  

יחד עם זאת, בזירה הפוליטית התנועות הציוניות היוו רוב מכריע. ריב הלשונות בגירסה הרוסית קיבל מעמד פוליטי חריף. כך לדוגמא, באלול תרס"ו ( 1902) התקיימה במינסק הוועדה הציונית הכל – רוסית השנייה. עם השיאים שלה נחשבה הרצאתו של אחד העם בבעית התרבות שקבע כי רק הספרות הכתובה בעברית " היא היא ספרותנו הלאומית מעולם ועד עולם". הצד שכנגד לא החריש. בעקבות הוועדה יידיש מזה ועברית מזה החלו להצטייר כ"צדדים" במאבק הציבורי הנטוש מסביב לבעיות והניגודים הסוציאליים. מלחמת הלשונות נעשתה תחליף ל"מלחמת המעמדות". בתנועת הפועלים היהודית הפכה יידיש ממכשיר תעמולתי פוליטי לערך תרבותי יקר בפני עצמו ובקרב ה"בונדאים" תורגמה לתביעה פוליטית התובעת "אוטונומיה לאומית תרבותית על בסיס שפת היידיש" ( גלבוע, 1977, עמ' 14).

בהתעוררות לאומית של יהדות רוסיה המשוחררת מתחום המושב התבלט כיוון ציוני. התנועה הציונית הייתה לגדולה ולפעילה ביותר ברחוב היהודי. היא התאמצה מאוד להתאים דו – קיום הרמוני בין העקרונות הציוניים והשאיפות הארצישראליות לבין אלה הנוגעים לחיים היהודיים והאזרחיים ברוסיה. במקביל לאקטיביזציה של הציונות הרוסית חלה פעילות אינטנסיבית יותר של ה"בונד". בעוד שועידת היסוד של "תרבות" ( מוסקבה 1917) קבעה כאחת ממטרותיה העיקריות " לעשות את הלשון העברית ללשון החינוך, התרבות והדיבור של העם העברי", במרכז וועידת ה"בונד" העשירית ( פטרוגרד, אפריל 1917) נקבע כי "שפת ההסתדרות התרבותית והלאומית היא שפת היידיש".  

מלחמת הלשונות אשר החלה את דרכה בסוף המאה ה – 19 הביאה את יהדות רוסיה למצב בו בראשית התקופה הסובייטית לאחר מהפכת אוקטובר 1917, הכוח בעל השפעה רחבה ביותר בציבור היהודי היה התנועה הציונית על פלגיה ( אלטשולר, 1980, עמ' 286). הזרמים הציוניים ופועלי – ציון בכלל זה, זכו בבחירות החופשיות לאספה הלאומית היהודית באוקראינה בנובמבר 1918 ב – 53.6% מהצירים ובועידת הקהילות הדמוקרטיות ברוסיה שהתכנסה במוסקבה ביוני 1918 היוו צירי התנועה הציונית 47.7%. לפי המקורות של היבסקציה מנו התנועות הציוניות ב – 1919 כ – 125000 חברים רשומים. לכן היבסקציה ובעלי בריתה ( הקומנדבונד והקומפארבאנד) ראו בתנועות הציוניות את המכשול העיקרי להחדרת הרעיונות הקומוניסטיים בציבור היהודי. כאן מצטיירת בירור המגמה של היבסקציה  לפעול למען הוצאתה של עברית ממכלול החיים היהודיים ברוסיה כולה.

לפי גלבוע ( 1977, עמ' 35) הדיון על המעמד החוקי של הלשון והתרבות העברית בברית המועצות נתקל בעובדה כי העברית אסורה ומוחרמת במשטר הסובייטי כמעט מראשיתו. יחד עם זאת מעולם לא נגזר על קיומה באורח רשמי ואין בסיס משפטי גלוי לרדיפה. יחד עם זאת הפרקטיקה הסובייטית גילתה כי קיומם של החוקים אינם רלוונטיים למעמד המציאותי של הלשון והתרבות העברית. בהיעדר יסוד חוקי מנוסח מפורשות היה דיכוי העברית מעוגן בתרכובת סובייטית מיוחדת במינה של גישה אידיאולוגית ושיקולים פוליטיים למיניהם. הדיכוי נעשה בשיטות עקיפות כמו הגבלה במתן ההתרים לפתיחת קורסים ללימוד עברית, הטלת מסים כבדים על בתי הדפוס בשפה העברית, מסים על הוצאת ספרות בעברית וספרות קודש או שלילת " נייר המדינה" להדפסתם.

אין כל ספק כי האווירה האנטי - עברית היא פרי יצירתו של השלטון. זאת ניתן להבין מחוזר המשטרה החשאית מיולי 1920 האומר: "ראשית כל, שומה על החברים לדעת, שבשום מקום באירופה המערבית… אין הציונים נרדפים, אלא להיפך, מתייחסים אליהם שם כאילו ברצון… אפילו לא היה ברשותנו שום חומר נגד הציונים, הרי די בעובדה זו כדי לדון אותה הסתדרות ציונית לחובה. הואיל ומקובלת היא על הבורגנות – אין היא יכולה להיות מקובלת על הפרוליטריון ועל השלטון הסובייטי… כהסתדרות לאומנית - מזיקה היא, שכן מבטלת היא את כל העובדה התרבותית, המתנהלת על – ידי שלטון סובייטי ובראש ובראשונה את עבודתם של הקומוניסטים היהודיים המקנים את רעיונות הקומוניזם להמוני העם היהודי…" (מתוך WWW.JAFI.ORG.IL ). כלומר, ניכרת כאן האווירה שהסיתה נגד השימוש בעברית ונגד הקיום הציוני. 

על תופעת האיסור השימוש בשפה העברית כתב דינבורג (דינור): " השפה העברית נתגעשה לחלוטין ברוסיה הסובייטית מבתי הספר המיוחדים לילדי היהודים. היא אסורה אפילו בתור נושא ללימודים. אין ניתנת רשות לפתוח לא רק בתי ספר כי אם אפילו שיעורי ערב מיוחדים ללימוד הלשון העברית. ספרים עבריים הדפסתם פסקה. הספרים העבריים בספריות היהודיות נגנזו. אין לקבל ספר עברי אפילו לקריאה אלא על –פי רשיון מיוחד. הספרים העבריים,…, פסולים למפרע בלי שיושם לב לתכנם." (דינור, 1927, עמ' 35). מהדברים נראה כי עצם השפה העברית הוחזקה כריאקציה נגד המשטר.

החינוך היהודי שהתפתח במגמת השפה יידיש קבע לעצמו כרזה פוליטית המכריזה על "דיקטטורה של הפרולטריון היהודי ברחוב היהודי" ( אלטשולר, 1980, עמ' 286). כיוון שעל – פי התפיסה הקומוניסטית נתפס כל אירגון פוליטי, שאינו מזדהה עם עיקרון הדיקטטורה של הפרוליטריון ככוח אנטי – מהפכני, שיש להילחם בו עד פירוקו המוחלט, ראו הגופים הקומוניסטיים היהודיים לגיטימציה לפירוק התנועות הציוניות ועל הריסותיו בנייה של מסגרות חינוכיות ותרבותיות על בסיס שפת היידיש.

המגמה התחזקה בעקבות הועידה השנייה של היבסקציה ב – 1919 בה נתבעה הפנייה למוסדות הסובייטיים לאסור על פעילות התנועות הציוניות. הועידה קיבלה סמל ל"פרוץ מלחמת מעמדות" ברחוב היהודי ובעקבותה, כדעת הרמן ( 1981, 24), כבר ב-1919 החליטה ועידת היבסקציה כי עברית ותנ"ך אסור להם להילמד בבתי הספר וכי על חברת "תרבות" וסניפיה מוכרחים להיסגר. עט – עט הצטמצה הפעולה הגלויה בשפה העברית אשר כדעת גלבוע (1977, עמ' 118) "… לא פסקה ללחוש מעבר לחומה הסובייטית…". 

השפה חזרה בגלים של התעוררות לאומית שפקדו את יהדות ברית המועצות בהם נועד לעברית מקום ותפקיד פוליטיים. כמו עדותו של מינץ ( מתוך אלטשולר, עורך, עמ' 278): " … בשנת 1931 יצאתי לברית המועצות … בזמן הזה הזדמן לי להכיר את מנחם מנדל ברקוביץ, …, שירד מהארץ בתחילת שנות ה – 20 והשתקע במוסקבה. עם בתו היה מדבר רק עברית, בעוד שהאם דיברה עם הילדה רוסית". מן הדברים נראה כי למרות האיסור להוראת העברית ברחבי ברית המועצות השפה המשיכה להתקיים בקרב יהודים בצורות מחתרתיות. 

נוסף על כך דרשה היבסקציה עקירה של השפעת כלי הקודש על הציבור והריסת האמונה הדתית. זו תפיסה המושתתת על שעבוד כל תחומי חייו של האדם לדוקטרינה השלטת. במסגרת זו היבסקציה ניהלה מאבק בחינוך המסורתי לשם פיתוח יהדות חילונית בשפת היידיש שתחליף את החיים המסורתיים. הפעילות ביידיש הקיפה תחומים רבים. כך לדוגמא התיאטרון ביידיש שנוסד מתקציב ממלכתי. התיאטרון המוסקבאי היהודי היה ראשה של הפירמידה התיאטרלית היהודית שהוקם בברית המועצות בשנות ה – 20 והאב הרוחני לתיאטרונים אחרים שהיו גם באוקראינה ובבלרוס.

כל עוד שגשגה ספרות היידיש בברית המועצות, גילו יוצריה עניין בטיפוח קהל קוראים וכמקור ראשון לטיפוח קהל זה יכול היה לשמש בית הספר החילוני ביידיש. בתי ספר כאלה היו מעניינם של כל התנועות החברתיות בעלות אוריינטציה של תרבות יידיש. לפי אלטשולר (1980, עמ' 316), בהמשך למסורת התרבותית של מרבית פעיליה ראתה היבסקציה את טיפוח רשת החינוך החילוני ביידיש כאחד מתפקידיה המרכזיים. עתה היה באפשרותה להסתייע בחוק, שאיפשר למיעוטים לאומיים לייסד בתי ספר בשפת אמם תחת כנפיו של החינוך הסובייטי.

מן הדברים עולה כי לאחר מהפכת אוקטובר החינוך היהודי יצר אלטרנטיבה מספקת את הקיום היהודי המוגבל בגבולותיו של השלטון הסובייטי המאופיינת בתרבות היידיש. הוא גיבש  פעולה אסטרטגית העונה לצורכי יהדות רוסיה שהתמודדה הריסות מלחמת העולם הראשונה ורוסיה הצארית. החינוך היהודי ברוסיה הושפע מהפעולה הנרחבת של היבסקציה שקבעה את סדר היום היהודי במסגרת התרבות היהודית החילונית ביידיש שקבעה את הזיקה הלאומית היהודית הסובייטית.

עולה מכאן כי מהפכת אוקטובר של 1917 הייתה נקודת מפנה מן החשובות בחינוך היהודי בברית המועצות. המהפיכה העלתה על סדר היום בציבור היהודי את מעמד שכבת הפועלים, היא הכריעה באמצעים פוליטיים במחלוקות יהודיות אשר ליוו את העם היהודי בימי ההשכלה. היהדות הסובייטית פיתחה קונספטים פוליטיים לחיים יהודיים תחת כנפיה של המדינה הסובייטית. הקונספטים ביקשו ליצור יהודי סובייטי המחובר למקורות יהודיים המבקרים את חיי היהודי המסורתי מחד ומהללים את השלטון הקומוניסטי מאידך.

בקונספט זה הוקמה רשת החינוך היהודית בשפת יידיש שתגדל דור צעירים פרודוקטיביים העומד בציפיות התקופה. בשנים הראשונות של השלטון הסובייטי התגבשה מדיניות ברורה לחינוך היהודי. זו מדיניות שבמסגרתה הדור הצעיר יחונך כביקורתי לדור המבוגרים המסורתיים, זהו דור שיתפתח על הרוח הפרולטרית המתעבת את מעמד הבורגנים, זהו דור אשר יורחק מעיקרי האמונה הדתית והרעיון הציוני כאחד. החינוך היהודי הסובייטי מיקד את תכניו בכל הקשור בתרבות היידיש הסובייטית במסגרתו תלמידיו יגדלו יהודים בזיקתם הלאומית החילונית וסובייטים – קומוניסטים בזיקתם האזרחית.      

קווי יסוד בחינוך היהודי תחת השלטון הסובייטי של שנות העשרים.

השנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה היוו שנים מכריעות בקביעת קווי היסוד של החינוך היהודי תחת השלטון הסובייטי. היבסקציה שניהלה את הצעדים הרשמיים של המדיניות הסובייטית הדגישה את הפיתוח של רשת החינוך ביידיש על מכלול מרכיביה הכולל רשת בתי הספר, רשת מוסדות להכשרת מורים ומוסדות להכשרת עסקני תרבות בשפה היידיש. פעילותה של היבסקציה בתחום החינוך הניבה פרי רחב מימדים בעשור שלאחר המהפכה הקומוניסטית. רשת זו כללה בתי ספר רבים, תחת מגמה זו הוקמו מוסדות וקורסים להכשרת מורים כמו גם מוסדות להכשרת אנשי התרבות ביידיש.

על מימדי פעילותה של היבסקציה במינסק, למשל, ניתן ללמוד מסיכום שנת פעילות  היבסקייה משנת 1923. הפרוטוקול מציין רשימת ההישגים של היבסקציה בשנת 1923 במינסק וביניהם תיאור הפעילות תחום החינוך והתרבות. הפרוטוקול מעיד כך: "1. אורגנו ועדים בכל 18 בתי הספר היהודיים והלימוד בכל המקצועות עבר לשפה היידיש. 2. בנוגע לחינוך טרום בית ספרי ומתוך שמירה על זכויות הילד אורגנו חוג העוסק במתן אינפורמציה בגנים יהודיים ובבתי יתומים אל האחרונים נשלחו מורים מוסמכים…. 7. במחלקה לתיאטרון מתארגנים חוגים לילדים…." (סיכום פעילות יבסקציה מ – 1923, מתוך אוסף ארכיון הקהילות היהודיות, 200P).

במקום אחר, הודעת השלטון המרכזי ליבסקציה מה 7.02.1921 קובעת כי " …זכות השחקן בתיאטרון היהודי מחייבת פעולה חינוכית מונחית על – ידי ההנהלה וברוח היצירה של השחקן החדש.". כלומר מגמת היבסקציה הייתה ליצור יהודי סובייטי חדש המקושר לתרבות היהודית והתפיסה ההסובייטית כאחד, מה עוד שכל אלה בשפה היידיש. התפיסה קיבלה גושפנקא מעשית מספר שנים מאוחר יותר בנתוני מרשם האוכלוסין ב – 1926, אשר הצביעו כי 71,9% מיהודי ברית המועצות הצהירו על יידיש כשפת אמם.  אך בימים של חוסר נתונים רשמיים היבסקציה פעלה מתוך מגמות פוליטיות והדגישה את שני המרכיבים בהגדרה, יהודי במובן הלאומי וסובייטי במובן האזרחי. היבסקציה ראתה ביידיש ביטוי לשפה הרשמית של המיעוט היהודי. מתוך כך היא פעלה ליצירת חינוך מתאים לציבור היהודי.

על אופי הכניסה של המדיניות הסובייטית לרחוב היהודי יכולה להעיד הכתבה שהופיעה בעיתון "דר המס" ביידיש מה 11- ביולי 1923 המתעדת את אסיפת חברי ועד הפועלים בעיירה פסצ'נקה שבאוקראינה. האסיפה נתכנסה סביב הנושא "המלחמה בקלריקליזם". הפועלים היו חסרי השכלה ולכן כששמעו מילה " קלריקליזם" תהו מה זה? וחשבו כי מדובר במלחמה במחלת הפרקים. לכן רבים הגיעו לאסיפה, כדי להגן על התורה. כתוצאה מהאסיפה הפועלים החליטו כי יש צורך בהשתתפות אישית של כל חבר ועד בפעילות ההרחקה של ילדים מה"חדרים" והתקרבותם לבית הספר החדש ( גוקין, 2001, עמ' 238). מתוך הדברים ניתן להניח כי ברוב המקרים היהודים עצמם לא הבינו כלל במה הדברים אמורים וכי מדיניות השלטון חדרה לתוך העיירות היהודיות ללא העמקה ביעדיה. 

חשוב לציין כי בית הספר החדש לא יכול היה להיבנות בצורה כה מהירה כפי שנהרס החינוך המסורתי. לאחר סגירת החדרים תלמידיהם הלכו ללמוד לבתי ספר רוסיים או נשארו ללא מסגרת לימודית כלשהי. ב1917 – 1920 פעילותה  של רשת החינוך ביידיש הייתה מוגבלת בהיקפה. היא כללה רפובליקה פדראטיבית רוסית וחלקים בודדים של בילורוס, בעוד שהקיבוץ היהודי הגדול ביותר באוקראינה נמצא מחוץ לשלטון הסובייטי. יחד עם זאת ניתן לומר כי היו בחינוך זה יותר תכנים לאומיים יהודיים מאשר בפרקי זמן מאוחרים יותר. זאת משום שפיקוח על מוסדות היה רופף, ספרי הלימוד שראו אור ב – 1917 – 1929 פורסמו בעיקר על –ידי ארגונים ומוסדות יהודיים – לא קומוניסטיים ורוב רובם של המורים קיבלו את הכשרתם, אם בכלל הוכשרו להוראה, לפני התקופה הסובייטית.

בשנים 1921 – 1923 פקד משבר רוחני וחומרי את רשת החינוך הסובייטית ביידיש. בשנים אלה נוהל מסע נמרץ לסגירת החדרים וילדי ישראל שלימודם הופסק בכפייה היו אמורים להיקלט בבית הספר הסובייטי החדש. עד 1921 מומנה רשת החינוך הסובייטית כולה מהתקציב הכללי של המדינה בעוד שעם המעבר למדיניות הכלכלית החדשה ( "נאפ") בוטלה שיטה זו ואחזקתם של בתי הספר הועברה לרשויות המקומיות ולאיגודים המקצועיים. הכיסוי העיקרי של אחזקת בתי הספר התבסס על שכר – לימוד. כתוצאה ממדיניות זאת התהוו בתי ספר טובים יחסית, ואחרים שבהם התנהלו הלימודים בתנאים קשים ביותר. יהודים רבים מן השכבות האמידות העדיפו לשלוח את ילדיהם לבית הספר הסובייטי בשפה הרוסית וזאת מתוך הדאגה להתקדמותם הכלכלית העתידה.

דלות – העם היהודי שמרבית ילדיו לא ידעו את השפה הרוסית נאלצה לשלוח את ילדיה בעיקר לבית הספר הסובייטי בשפה היידיש, אך מכאן ברור שאפשרויותיו של בית הספר הזה להסתייע בשכר – לימוד לשיפור תנאיו היו מוגבלות ביותר. כתוצאה מתנאים אלא נוצר מצב שבבתי הספר בשפה הרוסית, אף באזורים שמרבית תלמידיהם היו יהודים, התנהלו הלימודים בחדרים מוסקים בעוד שרוב בתי הספר ביידיש התמקמו במבנים של בתי הכנסת, בתי המדרש, "חדרים" שהוחרמו ומבנים שלא היו מתאימים לבתי הספר.

לפי שקולניקובה ( 1996, עמ' 30), רק בשנת 1923 למרות החסך בכוח ההוראה, תוכניות לימודים ויוזמת הציבור מערכת החינוך ביידיש החלה לפעול הלכה למעשה. לדעת אלטשולר ( 1980, עמ' 320) שינוי ניכר לטובה ברשת החינוך ביידיש נבע מהתמורה במדיניות הלאומית הסובייטית בשנים 1924 – 1928. בשנים אלה הליברליות יחסית כלפי ה"חדרים" שהתקיימו בצורה לגאלית למחצה ותהליכי אוקראיניזציה וביילורוסיזציה זימנו ליבסקציה אפשרות להעלות בגלוי את התביעה מההורים לתת לילדיהם חינוך ייסודי ביידיש. יחד עם זאת היבסקציה קבעה את המסגרת של החינוך היהודי החילוני שעיקרו הקנייה של השקפת עולם מטריאליסטית והדגשת הניגוד הקיים בין הדת והמדע. מצבו החומרי של בית הספר אף הוא שופר מתוך מתן תשומת לב מיוחדת של השלטון המרכזי לרשתות החינוך של המיעוטים הלאומיים שבא לידי ביטוי בהקצבות ושיפור תנאי הלימוד בבתי הספר.

לפי ליפסט ( 1970, עמ' 59) בשנים 1923 – 1924 מספרם הכללי של התלמידים בברית המועצות הגיע לזה שהושג בשנים 1914 – 1915 ומאחר שההרס שנגרם על – ידי מלח"ע ראשונה פגע ברובו באזורי "תחום המושב" היהודי לשעבר, ברי שנפגעו קשות בתי ספר יהודיים. משנת 1925 – עד 1932/33 חל גידול מהיר במוסדות לימוד אלה ביותר ממאה אחוזים. זאת עקב החלטת השלטונות להרחבת מערכת החינוך ביידיש. המדיניות הייתה פרי שאיפתו של סטאלין לזכות באמונה של האינטליגנציה בעלת נטיות לאומיות.

על כן עסקני היבסקציה הבינו כי תנאי בסיסי להמשך קיומו של בית הספר הסובייטי ביידיש הוא הכשרת צוות מורים מעולה מזה ומניעת מנוסתם של המורים הקיימים מזה ( אלטשולר, 1980, עמ' 320). רבים מהם היו קודם לכן מורים פרטיים לעברית, מורים ב"חדרים המתוקנים" וחלק מהם אף הועסקו ברשת החינוך של "תרבות" בעברית. ליתר דיוק צוות המורים בבתי הספר ביידיש היווה מכלול של מורים חדשים אשר הגיעו זה עתה ממוסדות להכשרת מורים, אשר רמת הוראתם הייתה נמוכה, או של מורים וותיקים אשר לימדו בבתי הספר לפני המהפכה.

כך נראה מהכתבה שהופיע בעיתון בשנות העשרים בסנקט – פטרבורג אודות עבודתו של מזו, מורה וותיק. בכתבה מצויין כי "מזו עבד בבית הספר היהודי מס' 2 בו למדו יתומים מהפריפריה של סנקט – פטרבורג בה היו פוגרומים רבים. הילדים ידעו ודיבר יידיש בלבד ובית הספר עבד בשפה זו בלבד. לא היו ספרי לימוד ובתיאום עם מנהלת בית הספר אספיר זסלבסקיה, אשתו של עיתונאי ידוע, מזו בעצמו פיתח טרמינולוגיה להוראת מקצועות גיאוגרפיה, ומדעי הסביבה או שהמציא אותה בהשאלה מהשפה הגרמנית. בקיץ הילדים הוצאו למחנות מחץ לעיר בהם המשיך תהליך הלימודים והתפתחות הילדים באמצעים חוץ – כיתתיים". נראה כאן כי בידי המורים הייתה האחריות הכוללת על תהליך הלימודים החל מתוכנית הלימודים וכולל ספרי הלימוד המקצועיים.

הואיל וכוח הוראה החדש בבית הספר היה בדרך כלל ירוד מבחינת הכשרתו, פעלה היבסקציה למען הגדלת מס' הלומדים בבתי המדרש למורים. אולם בכך לא היה די מפני שחלק מהמסיימים היו נוטשים כעבור זמן קצר את עבודתם בבתי הספר היהודי ופונים ללימודים אוניברסיטאיים בערים הגדולות או עוברים לעבודה אחרת. אי לכך ביקשה היבסקציה להרים את קרנו של המורה ביידיש בעיני החברה ובעיקר בעיני עצמו. לשם כך אירגן עיתון היבסקציה תחרות "העסקן התרבותי היהודי המצטיין" שבמהלכה הוצאו מאלמוניותם עשרות מורים ומעשיהם הועמדו לדוגמא ולמופת לפני הציבור.

בוגרי המוסדות והקורסים להכשרת מורים גויסו לעבודה בכל ענפיה של מערכת החינוך ביידיש. הם הרחיבו את המערכת לממדים שאין להם אך ורע בתולדות החינוך היהודי המודרני בתפוצות ישראל. לדעת פוקס ( תש"ס, עמ' 2) החינוך החילוני ביידיש היה תופעה חדשה למדי בחברה היהודית במזרח אירופה ובברית המועצות כולה. לכן הכשרת צוותי ההוראה שיפעלו במערכת זו גם היא עברה קברת דרך עד שקיבלה את עיצובה הסופי.

פוקס ( תש"ס, עמ' 7) מצביעה כי הכשרת המורים החלה את דרכה כבר בשנת 1918 בה הועלה הרעיון של הקמת מוסדות קבועים להכשרת מורים אך היו חסרים גם כוחות הוראה אקדמיים שינהלו וילמדו במוסדות מהסוג הזה. הפתרון הזמני היה אירגון קורסים קצרים להכשרת מורים. בצורה שיטתית החלה ההכשרה רק בסוף 1920 בתחילת 1921. כבר בשנת הלימודים 1921 – 1922 התחיל הקומיסריון לבצע שתי תוכניות מקבילות האחת לטווח הקצר והשנייה לטווח הארוך. בטווח הקצר אורגנו קורסים להשתלמות ב"רוח המהפכה" עבור מורים וותיקים. בתיכנון לטווח הארוך כלל הקומיסריון הקמת מוסדות קבועים להכשרת "דור חדש" של מחנכים יהודיים. 

בסוף שנות העשרים החלו הקורסים להשתלמות מורים להתמעט וכמעט נעלמו משום שפחת הצורך להדריך את המורים הוותיקים במימוש תוכניות הלימודים. נוסף על כך החלו להצטרף לבתי הספר ביידיש מורים חדשים, בוגרי המוסדות הסובייטיים, אשר חונכו על פרקי האידיאולוגיה הקומוניסטית והודרכו בתיאוריות פדגוגיות חדישות. פעילי החינוך קיוו כי מורים צעירים אלה יכניסו רוח חדשה במערכת החינוך החילונית ביידיש.

בעיצוב דמותם של המוסדות להכשרת מורים לבתי הספר ביידיש היה לסגל המורים חלק חשוב ביותר. אופיו של המרצה, חינוכו היהודי והחילוני, הכשרתו הפדגוגית, ניסיונו בשדה החינוך, כל אלה הטביעו במידה מרובה את חותמם על אופי הלומדים, על האווירה ששררה במוסד וכמובן השפיעו לא מעט על הסטודנטים. בין העוסקים בחינוך ובהכשרת המורים היו קווים משותפים לאופיים. רובם נולדו בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת וקיבלו חינוך מסורתי ב"חדר" ובישיבה והיו אף כאלה שקיבלו סמיכה לרבנות. מספר לא מבוטל מהם זכה ללמוד באוניברסיטאות ברוסיה הצארית או מחוץ לרוסיה ולימוד זה לא היה קשור בדרך כלל לפדגוגיה אלא לתחומים הקשורים במדעי החברה. רובם הגדול נטלו חלק ניכר במאבק למען הנהגת יידיש כשפת הוראה בבית הספר היהודי.

מובן שהסטודנטים עם בואם ללמוד במוסד לא היו בבחינת לוח חלק וכל אחד נשא עמו מטען ביוגרפי שבו ניכר רישומו של החינוך שרכש בבית לצד החינוך הפורמאלי. המוסדות והקורסים להכשרה פדגוגית בשפה היידיש עד שנת 1924 קיבלו לשורותיהם כל מי שחשקה נפשו בלימודים. אמנם הייתה מגמה מוגדרת לקרב את האלמנט הפרולטרי, ניסיונותיה לא עלו יפה ככל הנראה עקב המקום המזערי שהם תפסו בחברה היהודית ואי – כישורם ללימודים אקדמיים. עם זאת העמידו המוסדות דרישות מינימליות בפני המועמדים, בעיקר במה שנגע להשכלתם הפורמלית הקודמת.

בשנים בהם המוסדות היו עדיין בשלבי התארגנות לא הייתה קיימת אחידות. לכן הדרישות שהעמידו המוסדות בפני המועמדים היו פורמליות בלבד המוסדות נאלצו לפעול עם החומר האנושי שעמד לרשותם. בתיאור הפונים למוסדות להכשרת מורים ניתן להיעזר בתיאורו של בן ציון דינור ( 1960, עמ' 357) שאמר כך: " מבחינה סוציאלית … היו כולם ממעמד ה"עמק" ועסקו בלימודים מתוך מאמצים מרובים".  לפי פוקס ( תש"ס, עמ' 64)  מתוך 31 סטודנטים בהשתלמות הקייץ שנערכה במוסקבה ב1918 רק 16 היו בעלי השכלה תיכונית, עובדה שבוודאי השפיעה על רמת הלימודים בקורסים שנועדה להיות גבוהה.

מגמה זהה הצטיירה גם בקרב הלומדים במוסדות להכשרת מורים בראשית שנות העשרים. חלק ניכר מבין הלומדים ראה בפדטכניקום מוסד לחינוך תיכוני שסיומו יוביל אותם כדבר מובן מעליו ללימודים גבוהים. למעשה פדטכניקום, מוסד להכשרת מורים, שירת את המגמה, הוא שימש כשלב מכין ממנו פנו סטודנטים רבים ללימודים במוסדות להכשלה גבוהה, מבלי לעסוק בהוראה כלל ועיקר. בדומה להם, לא עסקו בהוראה גם רבים מבין בוגרי הקורסים הקצרים והקורסים להשתלמויות.

לשיפור המצב היה צורך במיון קפדני יותר של מועמדים להוראה. אך לדעת פוקס (תש"ס, עמ' 70) ההחמרה במיון לא הניבה פרי. ההרכב הסוציאלי לא השתנה גם לאחר שהציבו את הדרישות הקפדניות יותר של תנאי הקבלה. היות ואנשי המעמד הסוציאלי הזה לא השתייכו לנדבך חברתי פרולטרי הנושא יהפוך למסע ביקורת חריף ביותר נגד מוסדות להכשרת מורים שיחול ב – 1929 כחלק אינטגרלי ממסע "הטיהורים", פעולות להגברת המשמעת בשורות המפלגה, ומן המאבק נגד "סטיות לאומיות שיתנהל מעל דפי העיתונות.

בשעה שהיבסקציה בשנים 1924 – 1928 הייתה משוחררת מהלחצים החיצוניים ומהאשמות חמורות בלאומנות, תוכניתה של היבסקציה התבססה על הקניית ערכים לאומיים מסויימים. ערכים אלה היו מוגבלים בתפיסה יידישיסטית מלפני המהפכה ומצומצמים עוד יותר כתוצאה מן התפיסה הקומוניסטית הדוגמאטית. כך לדוגמא בויטבסק תוכנית העבודה של המכללה למורים מה – 5.10.1926  בסעיף 2 מציגה כי "קורס לספרות כללית ( יהודית, רוסית, אירופאית) ינתן בשעת לימוד אחת על – ידי רוזנצווייג בשנתונים הגבוהים ויופה ילמד בשנת לימוד ראשונה…". מהדוגמא נראה כי במכללה להכשרת מורים יהודים הספרות היהודית משתלבת בתוך הספרות הכללית ובכך מצד אחד מבצעת את תפקידה הלאומי בהכשרה ומצד שני מעמדיה אותה על ציר אחד בחשיבות הידיעות של בוגר המכללה.

בראייה הגלובלית של המדיניות הסובייטית נראה כי התכנים שנלמדו במוסדות אלה לא היוו מרכז השיח הציבורי בקרב המיעוטים. דאגתם המרכזית הייתה לאייש את מוסדות החינוך ב"אלמנטים פרולטריים" ולהבטיח שסגל המורים באותם המוסדות יהיה אמין מבחינתה. במדיניות מוצהרת זו לא חלו שינויים מהותיים במשך כל שנות העשרים. אולם ביצוע הלכה למעשה במגזר הכללי ובמגזר היהודי היה תלוי בנסיבות הזמן ובשיקולים מדיניים, כלכליים וחברתיים. בשלהי שנות העשרים גברה התערבותה הישירה של המפלגה בשדה החינוך והחלה הקפדה יתרה על מילוי ההוראות שהיו קיימות זה מכבר.

מסע "הטיהורים" הביא שינויים יסודיים במוסדות להכשרת מורים. גבר הלחץ לאכלס את המוסדות בקומוניסטים ולכן הקפידו על כשרותם הפוליטית - האידיאולוגית של הסטודנטים והמרצים כאחד. הביקורת שהושמעה באוזני העסקנים היבסקצים כוונה לאישים ולעברם הפוליטי כמו גם לתפיסתם את החינוך היהודי. ביקורת זו הביאה בסופו של דבר לשינויים מרחיקי לכת בתוכניות הלימודים של בתי הספר ובכך באופייה היהודי של הכשרת מורים.

בהכשרה החדשה המורים היו מוגבלים בידיעותיהם ביהדות. בעקבות המורים המוגבלים צמח בית הספר היהודי ביידיש בברית המועצות כמעט ללא זכר ליהדות. את בית הספר החדש מתאר דובנוב ( תשכ"ב, עמ' 279) כך: "בית הספר המיוחד ליהודים לא היה בו כלום מן היהדות חוץ מלשון ההוראה: היו מורים לילדים את התורה הבולשביקית ונוטעים בליבם שנאה מעמדית אפילו לאבותיהם הבורגנים". 

להרחבת מערכת החינוך ביידיש היו אפוא שני קווי מדיניות עיקריים שדירבנו את גידולה. הקו האחד נבע מגישה קומוניסטית כל – בריתית, שמגמתה הייתה עידוד חינוך יהודי כאמצעי לקירוב הנוער היהודי אל הקומוניזם והשני – מגישת השלטונות המקומיים באוקראינה ובבילרוס, שראו בעין יפה את בתי הספר ביידיש כתריס נגד הרוסיפיקציה. ברחבי אוקראינה ובילרוס אף אולצו ילדים יהודיים ללמוד בבתי הספר ביידיש כנגד רצונם ורצון הוריהם. משום שלא היו מספיק בתי הספר בשפה הרוסית, הילדים היו צריכים ללמוד או בשפת הרפובליקה או בשפת אמם. סיטואציה זו הגדירה תנאים לחינוך יהודי בהם על הילד היה ללמוד במסגרת הקיימת בלבד, כלומר בבית הספר היהודי בשפת יידיש.

ליידישיזציה כפויה הושם קץ בשלהי שנות העשרים כאשר נזנחה המדיניות מתן הזכויות למיעוטים הלאומיים. סטאלין ראה ב"קומוניסטים הלאומיים" סכנה למדינה הטוטליטרית שהקים והחל לדכאם במלוא האכזריות. בשנת 1930 סטלין ביטל פעילותם של כל המחלקות הלאומיות שפעלו לצד השלטון המרכזי ובכך היבסקציה הפסיקה מלהתקיים. זאת מתוך הבנה כי עם מעבר היהודים לערים הגדולות, חינוך בשפה הרוסית הפך לחשוב יותר ובית הספר היהודי איבד ממשמעותו. בית הספר היהודי לא משך אל כותליו לא ברמת הלימוד, לא בפרספקטיבות העתידיות של בוגריו. בוודאי שלא נגעה ברגשות הלאומיים של המיעוט היהודי. יתרה מכך היהודים עצמם איבדו עניין ביידיש כשפה לאומית.

נראה כי הדבר נגרם מתוך המגמות הסובייטיות בהם שפת היידיש עברה רוסיפיקציה, הוכנסו בה הבעות לשון חדשות והיא איבדה מתוכנה ועוצמתה הפנימיים. יידיש נקשרה בזמנים הישנים, בעוני ובחיי העיירות היהודיות חסרי צמיחה אישית והתפתחות. לעומתה השפה הרוסית הביע את הרצון להשכלה ולעתיד. לכן התרבות הרוסית התקבלה בעיני היהודים כיותר גבוהה. כתוצאה מכך, אפילו אם בבית שלטה יידיש, מחוצה לו היהודים העדיפו להתנהל בשפה הרוסית. כך מתוך יותר משליש הקומוניסטים היהודים שדיברו ביידיש רק 4.4% מהם ניהלו את עבודתם ביידיש. הפועלים בישיבות ועדי העובדים נאמו ברוסית וקראו עיתונים רוסיים ( שקולניקובה, 1996, עמ' 52).   

התמורות ברחוב היהודי השפיעו על החלטתו של סטלין בשנת 1932 לבטל בכל בתי הספר הסובייטיים הוראת המקצוע "ידע החברה" ועמו נעלם כל זכר להיסטוריה של עם ישראל כולל תולדות הקיבוץ היהודי ברוסיה. ספרי הלימוד של לשון היידיש וספרותה, ששימשו כשריד אחרון ל"תוכן היהודי" של בית הספר ביידיש, נעשו דומים יותר ויותר לספרים רוסיים מקובלים וחומר הקריאה המובא בהם תורגם מרוסית. הגברת הפיקוח על בתי הספר לא איפשרה עוד, אף למורים שרצו בכך, ושהייתה להם הכשרה מתאימה להקנות לתלמידים מידע יהודי אף בגירסתו הקומוניסטית.

מכאן עולה כי בראשית שנות העשרים החינוך היהודי התאפיין בהעצמת הפעולה החינוכית ברחוב היהודי באמצעות פיתוח רשת החינוך ביידיש שכללה בתי הספר, מוסדות להכשרת מורים ומוסדות להכשרת עסקני התרבות היידישאית.  רשת זו הייתה יהודית משום שנתנה מענה לצרכי המיעוט היהודי במעברו מהעיירות אל הערים הגדולות בשפת אמו. אף אם היה לקוי במתן השכלה יהודית המטפחת זהות לאומית ומסורתה הרשת ייחדה את המיעוט היהודי והציעה לדור הצעיר דרך הסתגלות לחיים החדשים תחת השלטון הסובייטי. בכך המעבר מהעיירה אל העיר פתח בפני הצעירים מסגרות חינוך נוספות בהם שלטה השפה הרוסית אשר מצד אחד צמצמה באופן משמעותי את רשת החינוך היהודית בראשית שנות השלושים הן אך מאידך פתחה בפני הצעירים הזדמנויות קיום מרובות באזורי השליטה הסובייטית. 

מאפייני החינוך היהודי בברית המועצות של שנות השלושים.

בשנות השלושים של המאה העשרים הגישה הסובייטית כלפי המיעוטים והיהודים ביניהם הייתה הרבה יותר נוקשה משנות העשרים הליברליות. קווי המדיניות הסובייטית הם אלה שדירבנו את גידולה של מערכת החינוך היידישאית אך הם גם אלה אשר השפיעו על שקיעתה. הכוונה לעקרונות ההתייחסות לכלל המיעוטים של ברית המועצות, כבילרוסים ואוקראינים, והשלטת הקומוניזם בקרב כלל האוכלוסייה המתגוררת ברחבי ברית המועצות. עם נטישת מדיניות האוקראיניזציה וביילורוסיזציה מראשית שנות השלושים הגורמים הלאומיים היהודיים לא היו בחזקת סכנה למשטר ומשום כך בטל הצורך לאלץ ילדים ללמוד בבתי ספר ביידיש כדי להשליט בהם את הקומוניזם. לכן מערכת החינוך היהודי ביידיש נזנחה. ליפסט ( מתוך בחינות 1,1970, עמ' 63) מצביעה כי בשנים 1937 – 1938 היו טורי "עמעם" גדושים ידיעות שהעידו על התמוטטותה של מערכת החינוך היהודית בשל ההזנחה מצד פקידי השלטון המרכזי ופקידיו של המינהל המקומי.

בשנים אלה הישגי בתי הספר ביידיש היו צנועים למדי. העובדה שהוקמו לצורך קירוב הנוער היהודי דובר יידיש אל הקומוניזם, לא היה בהם צורך באזורים שבהם כבר החלה השפה הרוסית או שפות אחרות לחדור אל תחום החיים היהודיים. מדיניות היידישיזציה הכפוייה לא ננקטה אפוא באזורים העירוניים הגדולים שבהם היה שיעור היהודים הדוברים יידיש קטן מזה של הערים הקטנות ובעיירות. אף כי מערכת בתי הספר ביידיש בברית המועצות הייתה מורכבת בעקרה מבתי ספר עממיים ותיכוניים, היו בה גם מוסדות אחרים, כמו בתי ספר טכניים וטכניונים, שמספרם היה ניכר. למרות שרשימה של מוסדות החינוך מעל לרמת בית הספר העממי והתיכונים מרשימה ביותר, לא למדו במסגרותיהם יותר מ - 3.7% מכלל היהודים שהמשיכו לימודים ברמה זו.

בשנות השלושים של המאה העשרים בתי הספר ביידיש קיבלו את צורתם הסופית. יש קושי רב לשייך בתי הספר ביידיש בברית המועצות למכלול בתי הספר היהודיים. משום שהתכנים הלאומיים כמעט ולא נלמדו בהם, בתי הספר לא נגעו כלל לרגשות הלאומיים של המיעוט היהודי ולא עסקו במסורתה ומורשתה של יהדות. יחד עם זאת מערכת החינוך ביידיש הייתה יהודית משום שהייתה שונה בתכלית מכל מערכת יהודית אחרת בעולם. בבתי ספר אלה ניכר שוני מהותי מבתי ספר שהתקיימו בברית המועצות באותה תקופה. עברית, תנ"ך, חגי ישראל ותולדות העם היהודי לא נלמדו בבתי הספר הושקעו בהם מאמצים חינוכיים רבים בביקורת המורשת התרבותית היהודית ובירושתה.

בהתאם לכך, הנושא היחיד שנכלל בתוכנית הלימודים של בתי הספר היידישאיים הסובייטיים היה ספרות יידיש. מאחר שחלק ניכר מן היצירה הספרותית היהודית לאחר 1880 נוצק ביידיש, עשוי היה לימוד הנושא לשמש בסיס לתוכנית לימודים יהודית. כאן יש להסתייג ולומר כי האופי היהודי של ספרות יידיש שנלמדה בבתי הספר סורס מחמת כמה וכמה קווי מדיניות רשמיים. ראשית בלימוד הספרות נעדר כליל מקומם של סופרים עבריים רבים שתרמו תרומה נכבדה לספרות היידיש משום הקשר שלהם לשפה העברית וה"רדיקאליות" שהפכו לאסורים.

בהמשך המגמה בשנות השלושים נכללו בתוכנית הלימודים רק סופרים יידישאיים קלאסיים כמו: שלום עליכם, י. ל. פרץ ומנדלי מוכר ספרים. יש לומר שגם הם עברו טרנספורמציה ו"הותאמו" לרוח התקופה. כך קטעי יצירותיהם נבחרו על יסוד היותם ביקורתיים לגבי החיים היהודיים ומוסדותיהם המקובלים. זו הייתה מדיניות הוראה שונה לגמרי מזו שננקטה בשנות העשרים. לצד יצירות הקלאסיקנים המסורסות נלמדו סופרים אחרים מעטים. היוצרים  שנכללו במקראות היו קומוניסטים או אוהדיהם. הסיפורים שנכללו במקראות הוצגו כדרך קבע באופן שישרת ישירות את מאמצי האינדוקטרינציה של המשטר שהייתה תעמולתית בצורה קיצונית ביותר.

חומר הלימוד בבתי הספר הוגש בצורה המותאמת לדפוסים הסובייטיים. החלוקה לתקופות נעשתה תוך התעלמות מן ההיסטוריה היהודית והבליטה נושאים כגון "התפתחות הקאפיטליזם", " התפתחות תנועת הפועלים היהודית והמהפכה הראשונה של שנת 1905", בין המהפיכה הראשונה לשנייה", " תסקיר לספרות היידישאית בת – ימנו בברית המועצות". נושאים כגון צמיחתה של התנועה הלאומית היהודית, העלייה לארץ ישראל וההגירה לארה"ב, או כל תנועה חשובה אחרת שהתסיס את החיים היהודיים נידונו להתעלמות מוחלטת. 

ליפסט ( מתוך בחינות 1, 1970, עמ' 66) טוענת שבבתי ספר אלה לא ערכו כלל סקרים חברתיים או מדעיים לחקר גישותיהם של התלמידים ולפיכך אין בידנו לדעת במה האמינו המחנכים בהם ועד כמה הייתה תוכנית הלימודים יעילה ובעלת השפעה. אולם סביר להניח כי המאמצים לסרס כל זכר ליהדות לא נשאו פרי. העובדה שהתלמידים למדו בחברותא יהודית ובשפת יידיש די היה בהם כדי להשפיע באורח ניכר ביותר על עיצוב אופיים ועל הקניית תחושתם הלאומית החזקה של תלמידים.

בתי ספר יהודיים בברית המועצות היו חלק מן המאמץ של המשטר הקומוניסטי להשליט את הקומוניזם על האוכלוסיה היהודית. לכן תוכנית הלימודים הבית ספרית נבנתה בהתאם לציפיות המשטר מהעמים שחיים תחתיו ולא מתוך רצון המשטר שהעמים תחתיו ימשיכו את זיקתם הלאומית. התופעה נראית בבירור בתעודת הגמר של בוגרת בית הספר היידישאי במינסק, אשר סיימה את לימודיה ב – 1929. בפירוט המקצועות שנלמדו נראה כי לשון וספרות יידיש הם המקצועות היחידים המשמרים את הזיקה היהודית של בית הספר ( נספח 1). מצטיירת כאן עובדה פרדוכסלית כי שפת היידיש שכשלעצמה מרוקנת ככל שהייתה מתוכן לאומי יהודי, הייתה אמצעי לאומי חשוב.

החינוך היהודי האופייני לשנות השלושים החל את שקיעתו לאחר "הטיהורים הגדולים" שהחלו עם רצח קירוב ב – 1934. במהלך הפעילות הפוליטית החל תהליך ששם קץ לבתי הספר ולמוסדות ביידיש. הטיהורים פגעו בחריפות מיוחדת בפעילי תרבות יהודית. רובם ככולם היו חברי מפלגות לא – קומוניסטיות לפני המהפכה. הם הרכיבו את המנגנון היהודי ובקרב קומוניסטים יהודים ספורים לא נמצא איש שיכול לכתוב כרוז ביידיש. בימי ה"טיהורים הגדולים" כלל ההרכב היה מועמד לאבד את מעמדו והמציאות הייתה שרבים מהם, הבאים מתחום העשייה התרבותית היהודית והחינוכית, חוסלו.

חשוב לציין כאן כי גם היהודים תחת שלטון הסובייטי עברו שינויים מנטליים ותרבותיים איתם נאלץ להתמודד החינוך יהודי. השינוי המהותי חל בעיקר בצעירים. להם הייתה חשובה הייצוגיות החיצונית של העיירה היהודית. שקולניקובה ( 1996, עמ' 60) מציינת תיאורו של אחד הצעירים המציג עצמו כך: "אני מטטייבו" – שמבחינתו הגאווה נובעת מתוך הכביש החדש ביישוב, בית הספר החדש, בית חולים מקומי והכי חשוב מפעל בו עובד. ברור כי כל אלה לקוחים מעולם החיצוני ליהדות. כלומר, היישוב היהודי נתפס כעת לא כסגנון חיים אלא כעיר על רחובותיה. הצעירים נשאבו לסביבה בה הייצוג החיצוני היה מאוד חשוב בניגוד לתפיסה היהודית המבקשת התבוננות פנימה.  

החינוך היהודי ביידיש חשף את הצעירים לעולם הרחב של השלטון הסובייטי בו העיירה היהודית הייתה פתוחה בפני עולם כולו. כך יהודים יכלו להתערות בחברה הסובבת ולחיות מתוך הבנה הן של היהודים את העולם הסובב והן של העולם הסובב הנוכרי את היהודים. מה עוד שהגבולות הלאומיים ובפני הדור הצעיר נפתחו ערוצים רבים להתקדמותם החברתית. לתוך העיירות היהודיות זרמו אמצעי תקשורת מגוונים אשר היוו צינורות מרכזיים להשלטת האידיאולוגיה הקומוניסטית ברחוב היהודי. עבור היהודים הם היוו סימן המקדם את החברה היהודית בצעדי ענק לעבר העתיד. מתוך מגמה זו מוסקבה הפכה לירושלים החדשה, למרכז החיים בה קורים אירועים חשובים ביותר ואליה מופנים פניהם של הצעירים.

החינוך היהודי ביידיש נתן מענה להתפוררותו המכוונת של התא המשפחתי, שעד המהפכה הקומוניסטית היווה מוסד מהמרכזיים לחיים יהודיים. בערוץ זה הדור הצעיר הפך למקושר יותר לילדי ברית המועצות מאשר להוריו. כמו בעבר הילדים המחונכים והמשכילים היוו גאווה עבור הוריהם רק שסמכותו של האב לא איבדה ממשמעותה והאב לא כל לבחון ידיעותיו של בנו בשבת. הילדים הפכו למבשרי הבשורות החדשות בתא המשפחתי והביאו אליה את השינויים הגדולים והמהותיים. דווקא עליהם השפיעה ביותר המכונה הקומוניסטית שכללה בתוכה הרס המטען התרבותי של דור המבוגרים. בשנות השלושים של המאה העשרים לצעירים לא היה במה להיאבק בהוריהם, הם חיו את התקופה החדשה במלואם. נוסף על כך מקום המפגש עם הסביבה החברתית עבר טרנספורמציה מהשוק העירוני אל המפעלים, מוסדות ציבור, בתי ספר וחנויות.

התופעות החברתיות בקרב היהודים הביאו לכך שבאמצע שנות השלושים בית הספר היהודי ביידיש הגיע לשלבי הסיום ( שקולניקובה, 1996, עמ' 63). הוא איבד מעוצמתו הן בשל השינויים שפקדו את העולם היהודי והן בשל הרוחות ששאבו מחוצה לו. מבחוץ השתנה היחס של השלטונות אל בתי הספר של המיעוטים. עם הפנייה לשוויון בין העמים בית הספר היהודי איבד את ביסוסו האידיאולוגי. כך גם הצטמצם התקציב שהוקצב לרשת החינוך וטובי המורים והתלמידים הועברו לבתי הספר הכלליים. מתוך החברה היהודית בית הספר החל להתפורר בשל רצון ההורים לתת לילדיהם חינוך הכולל בתוכו הסתכלות לעתיד בחברה הסובייטית הרחבה, בעל אפשרויות תקשורת וקידום אישי בחברה הן בהיבטו הפרקטי והן בהיבטו ההשכלתי.    

למרות שהמגמות הטוטליטריות של סטלין היו ברורות והתפוררותה של העיירה היהודית הייתה בלתי נמנעת סגירתם של בתי הספר היידישאיים בברית המועצות נספגה כמכה כואבת על העולם היהודי. גם אם לא למדו בהם רבים מילדי היהודים הוא היווה מעין מקור להזדהות לאומית, ככל שהיא יכלה להיות תחת השלטון הקומוניסטי. עבור אלה שלמדו בהם, בתי הספר היידישאיים היוו מקור לגאווה האישית, לרכישת האמצעים להיקלט בחברה החדשה. העולם הסובייטי איפשר ליהודים להתקדם באמצעים טכנולוגיים חדשים וחדישים ולחוש עצמם חלק בלתי נפרד מהחברה הכללית. לכן ניתן לשאר כי סגירתם של בתי הספר ביידיש היוו פעולה מוחצת וסופית על הקיום היהודי הלאומי החוקי בברית המועצות.

מערכת החינוך ביידיש שהוקמה לאחר המהפכה הייתה למעין השתקפות של התהליכים החברתיים והפוליטיים שפקדו את העם היהודי ערב המהפכה ועיצבו את אופיה של המערכת כל עוד התקיימה תחת השלטון הסובייטי. אם בשלהי המאה ה- 19 ובראשית המאה ה – 20 היהודים לקחו חלק פעיל בהתעוררות כללית לאומית, בשנות העשרים והשלושים היהודים הוסיפו לו תמורות שהיו פרי ייחודו של הקיום היהודי תחת השלטון הבולשביקי. כך, כדעת ליפסט ( מתוך בחינות 1, 1970, עמ' 59), בתי הספר ביידיש בברית המועצות היוו מרכז לחינוך יהודי אף כי רקעם ומהותם היו סבוכים ומורכבים. הווייתם של בתי הספר הושפעו מהצמיחה של התנועות הלאומיות היהודיות שצמחו לאחר המהפכה הקומוניסטית לצד ההתעוררות הלאומית של המיעוטים הלאומיים בקרבתם התקיים המיעוט היהודי. נוסף על כך רשת החינוך היהודית צמחה על רקע האידיאולוגיה הבולשביקית והסוציאליסטית שדאגה למיעוט הלאומי ומתוך השקפתה לבעיה היהודית כשל עצמה.

מהדברים נראה כי תקופת הקיום של רשת החינוך היהודית הפורמלית ביידיש ניתן לחלק לשלוש תקופות מרכזיות מבחינת גודלם של בתי הספר ובהתאם לכך היענותו של המיעוט היהודי לאתגר הרעיוני. התקופה הראשונה, שבין מהפכת אוקטובר 1917 עד שנת 1925 בקירוב, היא תקופה המאופיינת במספר בתי ספר מצומצם יחסית וכשלבי ההתארגנות של הרשת כולה מבחינת תוכניות הלימודים והכשרת כוח הוראה. התקופה השנייה היא משנת 1925 עד 1932/33 שבה חל גידול משמעותי ומהיר של בתי הספר במהלכו הצטרפו תלמידים רבים למערכת החינוך ביידיש בכוונה להמשיך ולקיים קשר כלשהו עם העם היהודי. התקופה השלישית היא בין השנים 1933 – 1940 שהם בעצם שנותיה האחרונות של מערכת החינוך עד שקיעתה הסופית.

הדברים מצביעים כי בשנות השלושים של המאה העשרים החינוך היהודי בברית המועצות עבר תהפוכה נוספת אשר הביאה לשקיעתו. כמו בשנים עברו החינוך התאפיין במגמות פוליטיות ליצירת יהודי סובייטי רק שבתקופה זו עבודתם של העסקנים היהודים נעשתה תחת פיקוח צמוד יותר של השלטונות מחד וכרסום פנימי מאידך. השלטונות מצדם טבעו לסגירה של בתי הספר ביידיש מפאת הפרודוקטיביות שלהם בעת זו. היהודים מצדם העדיפו לשלוח ילדיהם בבתי הספר הכלליים משום מתוכם נראית לעין הפרספקטיבה להתקדמות האישית בחברה הכוללת. כך שבשנות השלושים של המאה ה – 20 בית הספר היהודי ביידיש נשאר בבחינת השריד האחרון של הלאום היהודי.

מאמרים בשפה העברית:

-         אלטשולר, מ. ( 1980) היבסקציה בברית המועצות, 1918 – 1930, עמ' 72 – 127, 286 – 358.

-         גלבוע, י. ( 1977) לשון עומדת על נפשה, ספריית הפועלים.

-         דובנוב, ש. ( תשכ"ב) דברי ימי העולם, כרך י', תל – אביב, עמ' 279.

-          דינור, ב – צ. ( 1927) העברית ברוסיה, כתובים ל"ג.

-         דינור, ב – צ. ( 1960) בימי מלחמה ומהפכה, זכרונות ורשומות מדרך חיים, י – ם: מוסד ביאליק.

-          הרמן, צ. לשון עומדת על נפשה, לזכרו של יהושוע גלבוע, מתוך: תמורות, גליון פברואר 1981.

-          מינץ,י., פגישות עם מנחם אלקינד ואלמנתו, מתוך אלטשולר, מ., ( עורך) בחינות, 9 – 8, עמ' 278.

-          ליפסט, צ., בתי ספר יהודיים בברה"מ ושקיעתם, מתוך: בחינות, עיון ומחקר בבעיות יהודי ברה"מ ומזרח ארופה ( 1970) גליון 1, הוצ' ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי, עמ' 59 – 67.

-          פוקס, ס. ( תש"ס) הכשרת כוחות הוראה לבתי ספר יידיש בברית המועצות, 1917 – 1932, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

מאמרים בשפה הרוסית:

-         שקולניקובה, א. ( 1996) טרנספורמציה של השטייטל היהודי בברית המועצות בשנות השלושים, מוסקבה, אינטרנט.

-         גוקין, א'. ( 2001) המדריך ההיסטורי " 100 עיירות של אוקראינה", הוצ' "פודוליה". 

קטעי עיתונות בשפה הרוסית:

-         פקודה בחתימת לנין שפורסמה ביולי 1918 בעיתון "איזבסטיה", מתוך: IL.ORG.JAFI.WWW.

מסמכים ותעודות בשפה הרוסית:

-          חוזר המשטרה החשאית מיולי 1920, מתוך: IL.ORG.JAFI.WWW.

-         מזו - אליאס זלמנוביץ, המורה היהודי הותיק, מתוך אוסף ארכיון הקהילות היהודיות, אונ' עברית ירושלים, 1571 HMF.